Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

כבוד הנשיא- הצטרף אלינו לקידוש!

Peak_hour_traffic_in_melbourne.jpgבכל שבת, לאחר תפילת הבוקר, אנחנו מציעים קידוש טעים. רבים מחברי הקהילה שלנו מצפים לזה במשך כל השבוע כחלק מ"חוויית בית הכנסת"- באים, מתפללים, אוכלים קצת צ'ולנט, אומרים "לחיים" ומעוררים השראה ע"י דברי תורה.

ביום שישי שעבר, שאלו אותי מחברת הקייטרינג, באיזו שעה ארצה את המשלוח של הכיבוד לקידוש. המסעדה ממנה נשלח האוכל, ממוקמת לא רחוק מאיתנו, לכן, ביקשתי לקבל את האוכל בשעה 5 אחה"צ של יום שישי, על מנת שיספיקו להוריד את המשלוח, ולחזור לפני כניסת השבת. התכנון היה עובד נהדר, אילולא ידעתי על תכניותיו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, להגיע לאפר איסט סייד ביום שישי אחה"צ.

בשעה 5:10, המשלוח עוד לא הגיע, וכשהתקשרתי למסעדה ממנה הוזמן הקידוש, הסבירו לי שהעיכוב נובע מפקקי התנועה בעיר. מכוניות נתקעו, התנועה זחלה בעצלתיים, ואפילו הופסקה. השעון המשיך לתקתק, 5:20, 5:25, 5:30... ועדיין התנועה מתקדמת בקצב של מספר סנטימטרים לשעה. מיותר לציין, שהפכתי למעט עצבני!

בשעה 5:45, כששעת שקיעת החמה מתקרבת, זמן שבו כבר לא נוכל להכניס את האוכל לתנור, הבנתי שכנראה לא יהיה קידוש בשבת.

בשעה 5:50, חשבתי לעצמי שאם הנשיא חושב שהרפובליקנים עושים לו בעיות בקונגרס, שיחכה לראות מה קורה כשהקהילה שלנו מגלה שאין קידוש בעקבות בעיות התנועה שהוא גורם.

התנועה הייתה כל כך סבוכה, ששניים מהמתפללים הקבועים, לא הצליחו להגיע לתפילה- הם נתקעו בווסט סייד ללא אפשרות מעבר.

אז, התקשרתי לכמה מחברי הקהילה ויחד המתנו בחוץ למכונית המיוחלת. שתי דקות בדיוק לפני כניסת השבת, האוכל הגיע. הצוות שלנו מיהר להכניס את האוכל לתנור. הספקנו לסיים את המלאכה בשניה האחרונה לפני שבת.

יואו! נמנע אסון.

אנשים שואלים אותי מדי פעם, "מדוע חשוב כל כך לערוך קידוש בבית הכנסת? האם אנחנו לא מגיעים כדי להתפלל? בית הכנסת הוא מקום מפלט מהעולם החומרי- הוא לא מסעדה!"

בפרשת השבוע, יצחק מרגיש שקיצו קרב, ורוצה לברך את בנו טרם פטירתו. הוא קורא לבנו עשיו, ושולח אותו להכין לו "קידוש" או במילים אחרות "...עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"

רבקה, אשתו של יצחק, יודעת שבנם יעקב, ראוי יותר לברכות. אז, היא שולחת את יעקב להתלבש בבגדי עשיו ולהטעות את אביו העיוור, שיברכו במקום לברך את אחיו.

אבל מה לגבי האוכל? רבקה שולחת את יעקב אל הצאן "וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך, כאשר אהב"

וזה מה שקורה. יעקב מגיש את האוכל לאביו, הם אומרים "לחיים" על יין, ובזמן שיצחק מרוצה, הוא מברך את יעקב בברכות נצחיות.

היהדות לא מזלזלת בעולם הפיזי. היהדות מלמדת אותנו להשתמש בענייני החולין למטרות קדושות, ובכך להעלות אותם וליצור ע"י כך מקום להשכנת האלוקים בעולמו.

זו הסיבה לכך שיהודים נהנים מקידושים במשך דורות ארוכים. קידוש הוא כלי- אנחנו אוכלים, שותים, וחשים אחדות, שגורמת לנו להיות פתוחים יותר לתורה.

היכולת הזו- להשתמש בפיזי על מנת לעורר את הרוחניות שבנו, היתה חלק מברכת יצחק ליעקב, וזו הסיבה לכך שיצחק ביקש לאכול בשר לפני נתינת הברכות.

בואו נהנה כולנו מאכילת צ'ולנט טעים בשבת זו, ונאחל מכל הלב "לחיים!"

!תקרית עם מונית

new-york-city-taxi-cab_100166877_l.jpg ידיד קרוב שלח אלי אימייל השבוע, "רבאי,תתקשר אליי בדחיפות! "כמובן שזנחתי הכל והתקשרתי אליו.

"מה קורה?" שאלתי.

"חמותי על ערש דווי בבית הרפואה. אתה יכול להגיע ולומר איתה וידוי? הרופאים אומרים שנשארו לה רק כמה שעות לחיות." (וידוי זו התפילה הנאמרת לפני הפטירה)

"אני כבר מגיע," הבטחתי.

קפצתי למכונית שלי ונסעתי היישר אל בית הרפואה, אבל כפי שכולנו יודעים, נסיעה דרך ניו יורק, פירושה- עומס תנועה ועיכובים.

נסעתי בנתיב השמאלי, עד שמשום מקום הגיעה מונית וחתכה אותי! הוא נסע להנאתו בנתיב האמצעי עד שההבחין באישה המנופפת למונית, אז הוא חתך אותי, עצר לפניי, ונתן לי לחכות כמה דקות עד שהנוסעים שלו נכנסו והתיישבו בבטחה ברכבו.

במהלך דקות התסכול האלה, הבנתי שיש שני סוגים של נהגי מונית בניו יורק. יש נהגים עם מטרה – הם יודעים לאן הם נוסעים, את מקום איסוף הנוסעים שלהם ואת יעד הנסיעה. ויש את הנהגים "המשוטטים" – הם נוסעים במעגלים ללא מטרה, מחפשים אחר מישהו שיקפוץ למכוניתם ויגיד להם לאן לנסוע. ברור ש"שלי", היה מן הסוג השני.

למזלי, הגעתי לבית הרפואה בזמן, ואפילו הספקתי לומר את תפילת הוידוי עם האישה החולה. למרבה הצער, היא נפטרה כמה שעות מאוחר יותר.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מותה וקבורתה של שרה אמנו. אנחנו קוראים על בנה, יצחק, שנשא לאשה את רבקה - זו שהיוותה עבורו נחמה לאחר מות אימו. אבל מדהים לגלות ששם הפרשה הוא "חיי שרה". כיצד קטע המתאר את מותה וקבורתה בפרטי פרטים יכול להקרא "חיי שרה"?

הכל תלוי בצורה בה חיי האדם את חייו.

האם אתה מאלה שנסחפים מהנתיב המרכזי לנתיבים אחרים, מסתכלים לצדדים ומחפשים אחר הכוונה ומנהיג? אולי אתה אחד שהולך לבדו, נמשך בקלות אחר תענוגות חומריים מפתים בצידי הדרך? האם אתה חי חיים נטולי כל משמעות רוחנית?

או, האם אתה חי את חייך עם תחושה חזקה של משמעות, כשאתה יודע בדיוק לאן אתה הולך? כשאתה מתרכז ביעד שלך, קל יותר להתעלם מהתענוגות החומריות בצדי הדרך. אתה יודע שהם לא הדבר האמיתי. יש לך מטרה גבוהה, חשובה יותר. אתה יודע שתורה ומצוות הם המטרה שלך, ואתה יכול לדחות את כל הפיתויים הפיזיים בדרך. אתה יודע שאתה כאן בעולם כדי להפיץ טוב וחסד.

שרה ידעה שהמשימה החשובה ביותר היא להפיץ רוחניות ולהאיר את העולם. משום שהיא התרכזה במטרה גבוהה, החיים שלה לא הגיעו לסיומם כשהיא נפטרה. ילדיה המשיכו בדרך אותו סללה, הלכו בדרכה, ולכן שם הפרשה- "חיי שרה".

 זו הסיבה לכך שאנו אומרים את תפילת הוידוי ברגעינו האחרונים. גם אם נסחפנו דרך חיינו ללא משמעות, כשאנחנו עומדים אל מול הסוף, אנחנו מגיעים להבנה, שהתענוגות החומריים לא חשובים – הם נשארים כאן בעולם. רק את האהבה, החסד, התורה והמצוות אנחנו לוקחים איתנו הלאה. 

 

לחרוג כמה שיותר

 ingdwetrust.jpgמספר מיילים מאד דומים נשלחו אל תיבת האימייל שלי ביום רביעי בבוקר. אחד הספקים שלנו ניסה לחייב את כרטיס האשראי של "מרכז חב"ד לישראלים", והחיוב לא עבר. התקשרתי לאיימקס. מסתבר שחרגנו. לדאבוננו, זה דבר שקורה די הרבה כשאתה מנהל בית חב"ד.

ל"מרכז חב"ד לישראלים" אין נכסים נדל"ניים, קרנות או אחזקות. התחלנו מאפס לפני שבע שנים, ומה שיש לנו בבנק, בכל זמן נתון, אלו תרומות מאנשים נדיבים מאוד. אבל ההוצאות שלנו גבוהות, ובחודש ממוצע אנחנו מסיימים תקציב חודשי עד לשקל האחרון, ועכשיו אפילו איימקס לא יכולה לעזור לנו. אנחנו לא יכולים להגדיל את גבולות התקציב שלנו כמו ארצות הברית, אז אנחנו תקועים.

התקשרתי לחבר שלי, מישהו שעזר לתמוך במרכז חב"ד בעבר. לצערי תשובתו הייתה "רבאי, אלה זמנים קשים. אתה לא קורא חדשות? הממשלה האמריקאית הייתה סגורה בשבועיים האחרונים והיא אולי לא תוכל אפילו לשלם את החובות שלה."

למעשה אני כן מודע למצב. התקשרנו למשרדו של הנשיא אובמה השבוע כדי לבקש מכתב לכבוד הדינר החגיגי שאנו עורכים זו השנה השנייה. הדינר יוקדש הפעם לציון שבע שנות שירות קהילתי, אך, נאמר לנו כי משרדו של הנשיא סגור כרגע, ואף מכתב לא מונפק.

פרשת השבוע מספרת לנו את סיפורה של העיר המושחתת, סדום, ועל החורבן הסופי שלה. סדום הייתה למעצמת על באותה התקופה. אנשיה היו עשירים מאוד ובעלי עוצמה וכוח פוליטי. כשאברהם עזר למלך סדום להביס את אויביו, המלך רצה להודות לו. איזו הזדמנות נהדרת! לאברהם הייתה אפשרות להפוך לעשיר מופלג! אבל במקום לומר "תודה, אני אשמח", הוא עשה בדיוק ההפך וסירב לקחת דבר, אפילו לא שרוך נעל בודד משלל המלחמה.

"מגיע לך שכר מופלא, למה שלא תקח את זה לעצמך?" שאל המלך.

ואברהם הסביר, "אני לא רוצה שאתה וה"ממשלה" שלך תייחסו את העושר שלי אליכם ביום מן הימים. המקור היחידי שלי לעושר הוא הקב"ה. הוא הבטיח לי עושר, והוא ישלח לי." ואכן, אברהם הפך לעשיר גדול והוא ייחס את הצלחתו הכלכלית לקב"ה בלבד.

פשוט מאד לחשוב שהכסף שיש לנו, מגיע מעבודה קשה ומהחלטות מושכלות. מאוד קל לנו לשכוח שמי שבאמת מחזיק בחוטי הארנק, הוא הקב"ה.

אז, כשכרטיס האשראי שלי הגיע לגבולות השימוש, ועדיין נותרו לי חשבונות לשלם, הזכרתי לעצמי שהכל בידי שמים. פתחתי את ספר תהילים והתפללתי שתהיה לי היכולת להחזיר את ההלוואות. כמובן, שאני חייב לעשות מאמץ ולעבוד קשה לשלם את החובות שלי. אבל חשוב להזכיר לעצמנו שהכל תלוי בידי הקב"ה, ועלינו לפנות אליו.

תודה לא-ל, הממשל האמריקני יצא מהמשבר, גם אם באופן זמני. בזמן שהם יתווכחו שוב ושוב בחודשים הקרובים על החזרת חובות בסך 17 טריליון דולר שאנחנו חייבים, פקידי הממשלה ייטיבו לעשות אם יסתכלו מקרוב על שטר הדולר ויפנימו את המסר הכתוב שם "באלוקים אנו בוטחים".

מי יתן והקב"ה יסתכל בעין טובה על האומה שלנו ויברך אותנו בהמשך צמיחה ושגשוג, בזמן שאנו זוכרים כי הוא המקור האמיתי לכל הכנסותינו.

 

 

תשאל אותי אם אני יהודי!

 

tJSQ7732236.jpgהסקר האחרון שפרסם הפיו ריסרץ' סנטר הדאיג אנשים רבים בקהילה שלנו. הסקר הציג "תמונה מאוד עגומה על אוכלוסית היהודים האמריקנים בכל הנוגע לזהות היהודית שלהם", על פי ג'ק ורטהיימר, פרופסור להיסטוריה של יהודי אמריקה בסמינר לתיאולוגיה יהודית בניו יורק. התוצאות הרסניות.

זו בוודאי לא הפעם הראשונה שעולה שאלה לגבי עתידה של היהדות.

בפרשת השבוע, אנחנו נחשפים לאבי היהדות, אברהם. אנחנו מגלים כי אברהם ושרה היו כבר קשישים, וסקר שערך המלך עוג הראה שהיהדות צריכה למות יחד איתם. שרה, האם היהודייה היחידה, הייתה בת 90 ללא ילדים. באותו הזמן 100% מן הנשים בנות ה-90 לא יכלו להביא ילדים לעולם. אז, איך יכול להיות עתיד? הסקר שלו היה חתום בלי שום מרווח לטעויות. התוצאות היו הרסניות.

אבל, כפי שאנחנו יודעים, עוג טעה, ולאברהם ולשרה נולד בן, יצחק. בברית המילה של יצחק, אנשים אמרו לעוג "תראה טעית." אך עוג עמד על שלו. "אתם עוד תראו," הוא אמר, "יצחק יתבולל ויטמע בעולם, אין סיכוי שילד צעיר יאמין ליהדות הטיפשית."

שוב, עוג טעה. היהדות לא רק שרדה אלא פרחה.

בשבוע שעבר התקשרה אלי עיתונאית. היא כתבה תחקיר על ישראלים שחיים בניו יורק. היא רצתה לדעת האם החיים מחוץ לישראל מקטינים או מגדילים את הקשר שלהם ליהדות.

הסברתי לה שמניסיוני, בדרך כלל, ישראלים אשר חיים רחוק מישראל, מחוברים מאוד ליהדות. בישראל הם מרגישים מחוברים רק משום שהם חיים על אדמת הקודש. מחוץ לישראל הם פעמים רבות מחפשים בית כנסת, או קהילה יהודית כי הם לא מרגישים קשר ליהדות בצורה אוטומטית, כמו שיש להם בישראל.

היא ביקשה ממני להציע מספר אנשים שישמחו לדבר איתה על הנושא. נתתי לה שמות של חמישה חברים ועמיתים. שבוע מאוחר יותר היא התקשרה אלי שוב, קצת לא מרוצה.

"התקשרתי לכל חמשת האנשים שהצעת לי," היא אמרה "הרושם שהם השאירו היה אחר ממה שאתה ענית."

הייתי מעורער. "מה שאלת אותם?"

"שאלתי 'האם אתה דתי?' וכולם אמרו "לא!" שאלתי, 'האם אתה אורתודוקס?' וכולם ענו "לא!" שאלתי האם זה קל יותר לקיים מצוות במנהטן מאשר בישראל וכולם התרעמו וספרו לי עד כמה מנהטן מסיחה את הדעת, ומלאה בשפע פיתויים."

צחקתי כשהבנתי מה השתבש בשיחתה עימם.

"את שאלת את השאלות בצורה הלא נכונה," הסברתי. "במקום לשאול 'האם אתה דתי?' כדאי שתשאלי 'האם אתה מניח תפילין בכל יום? אתה הולך לבית הכנסת? האם ניערת את הלולב והאתרוג בסוכות? האם אתה מדליק נרות שבת?' שאלי אותם על מצוות ספציפיות, והאם הם קיימו את המצוות האלה בישראל ולא רק בניו יורק."

למעשה, מה שחמשת האנשים האלה אמרו זה, "אל תגדירי או תקטלגי את היהדות שלי ואל תשאלי אותי אם אני אורתדוקס, או דתי. זה לא מה שמתאר אותי. אל תגבילי אותי ואל תסווגי אותי. פשוט שאלי אותי אם אני יהודי!"

למאה אחוזים מהנשאלים במחקר של פיו ריסרץ' סנטר יש נשמות בעלות עוצמה אדירה החיות בתוכם. ולמאה אחוזים מהיהודים האלה יש אהבה עמוקה ומהותית לקב"ה (גם אם היא קבורה עמוק כל כך והם לא מודעים לה). הקשר הנצחי הזה לא ישבר לעולם.

יהודי לא מוגדר על ידי הבנתו העמוקה או הידע הנרחב שיש לו או לה בתורה, או בכמות הזמן שהוא או היא צמו ביום כיפור. אנחנו לא מוגדרים על ידי מספר הפעמים שערכנו סדר פסח, או במספר הפעמים שהגענו לבית הכנסת או לפי מספר הקהילות אליהן אנחנו משתייכים.

אנחנו מוגדרים על ידי המהות שלנו. היהדות טבועה בהוויה שלנו. לא משנה כמה אנחנו עושים או לא עושים, אנחנו עדיין 100% יהודים.

זה המסר שהקב"ה העביר לאברהם בפרשת השבוע. לעולם אל תמעיט בערכה, בכוחה ובעוצמתה של נשמה יהודית! האומה היהודית תתקיים לעד. ממש כמו שהתקיימנו במשך 4,000 השנים האחרונות. אימפריות אחרות פרחו וקמלו אבל היהדות המשיכה להתקיים, למרות הקשיים בכל דור. אנחנו לא בסכנה, כאומה אנחנו נהיה פה לנצח.

 

 

 

שש שעות של ציפייה בטיפול נמרץ!

eye.jpgביום לפני שמחת תורה, בני בן החמש, מנדל, נפצע בעינו. התקשרתי לידיד, רופא עיניים, שייעץ לי לנסוע לטיפול נמרץ במרפאת העיניים בדאון-טאון – המקום הטוב ביותר בניו-יורק  לטיפול בעיניים.

הוא אמר שיתכן ונצטרך לחכות מעט.

מסתבר ש"לחכות מעט" יכול להיות ביטוי יחסי...

הגענו, האחות הכניסה אותנו במהירות, כשהיא שואלת המון שאלות על הפציעה. שלחה אותנו לחדר ההמתנה, היו שם לפחות 200 איש! אני שאלתי כמה זמן נצטרך לחכות, ונאמר לנו שיש רק שני אנשים לפנינו. מעולה!

הייתי שמח ומרוצה שלפחות יש לי את הטלפון שלי, שזה כמו להיות במשרד. יום לפני חג, הכל תמיד מאוד עמוס, וערב חג זה לא היה שונה. הכל היה טוב עד שנגמרה לי הסוללה...

הסתכלתי סביבי והבחנתי שהאחות סופרת את האנשים בתור בדרך מעניינת, בערך כך: "אחד, אחד, אחד, אחד, שניים, שניים, שניים, שניים..." למעשה היו לפחות 50 איש שנכנסו לפנינו.

בסך הכל, היה זה אתגר של לפחות שש שעות!

מאוחר יותר נזכרתי, שכשהגעתי, האחות שאלה אותי כיצד הייתי מגדיר את הפציעה של הבן שלי, קלה, בינונית או קשה. אמרתי לה שלדעתי זו פגיעה קשה, אבל היא אמרה שזה נראה יותר כמו פגיעה בינונית. מסתבר שזו הסיבה להמתנה הארוכה. היינו מספר שלוש בתור של הפגיעות הבינוניות, ובעצם היה עלינו לחכות עד שכל בעלי הפגיעות הקשות טופלו!

האמת היא שבכל יום נתון אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזאת. האם זה קל, בינוני או קשה.

בפרשת השבוע, אנחנו קוראים את סיפורו של נח. העולם הפך מושחת והקב"ה היה נחוש להשמידו. הוא ציווה על נח לבנות תיבה כדי להציל את עצמו ואת בני משפחתו מפני המבול ההרסני. נח בנה את  התיבה במשך 120 שנה. בשנים אלה הוא הפציר באנשים שסביבו לחזור בתשובה ולהעריך מחדש את הקשר שלהם עם הקב"ה. להחליט עד כמה חשובים רוחניות ואלוקים? האם הם בעלי חשיבות גדולה, בינונית או קלה? למרבה הצער, בעיני סובביו של נח, היתה לאלוקות חשיבות מזערית. לכן הקב"ה, בסופו של דבר, הציף את העולם כולו והשמיד אותו.

כעת, בהגיענו לסיום חודש תשרי, חודש בו בילינו הרבה זמן בבית הכנסת והתחברנו לבוראנו, חודש בו  התחייבנו וקיבלנו על עצמנו החלטות טובות, הגיע הרגע לממש וליישם. עלינו לשאול את עצמנו "עד כמה זה חשוב?" כמה חשוב לי להדליק נרות שבת, לתת לילדי חינוך יהודי, להניח תפילין, להגיע לבית הכנסת, או לאכול אך ורק כשר? האם יש לכך חשיבות קטנה, בינונית או גדולה עבורי?

בואו ננסה להשאיר את אלה במקום הגבוה ביותר, בראש סדר העדיפויות שלנו!

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.