Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

לחטוא בכל שניה במשך שש עשרה שנים

images.jpgחבר טוב שלי דוד,* קיבל אימייל השבוע משותף ותיק, יהודה.* הם חיו יחד בישראל במשך חודשיים לפני שש עשרה שנים. שניהם היו סטודנטים והסידור אמור היה להיות ארוך טווח, אבל לאחר חודשיים יהודה קם ועזב את הדירה ללא התראה. עכשיו, שש עשרה שנים מאוחר יותר, יהודה כתב לדוד, כדי לכפר על כמה חשבונות שנשארו פתוחים עוד מאז. הוא חישב את סכום החשבונות שהסתכמו בכ-200 דולרים, וביקש לתקן את טעותו. "הייתי צעיר ולא בוגר אז," הוא כתב, "אבל בשתים עשרה השנים האחרונות, בכל יום כיפור, אני חושב על החשבונות שלא הסדרתי, וזה מטריד אותי."

לבסוף, לאחר כל כך הרבה שנים, יהודה אזר אומץ ויצר קשר עם דוד כדי להחזיר לו את החוב.

אני מצאתי משהו עמוק מאוד בחלופת האימיילים הזאת. יש פה מישהו שעשה חשבון נפש אמיתי וכנה עם עצמו – הוא בחן בדקדוק שנים בחייו, מצא טעות והיה נחוש עם כוונות כנות לתקן אותה. אני יכול לתאר לעצמי שאם הוא יצר קשר עם דוד כדי להתפייס, הוא ודאי נהג באותה הדרך עם כל הסובבים אותו. במקום לסחוב את הטעות הזו על לבו ולתת לה להכביד עליו לנצח, יהודה הודה בטעותו ועשה את הדבר הנכון.

בפרשת השבוע אנו מוזהרים מפני גניבה. רש"י הסביר כי "לא תגנוב" בעשרת הדברות למעשה מתייחס לחטיפה, בעוד שפרשת השבוע מתייחסת לגניבה כספית. בתלמוד כתוב כי גניבה מכעיסה את הקב"ה. מה כל כך ייחודי במעשה הגניבה שמכעיס כל כך את הקב"ה? אחרי הכל יש כל כך הרבה חטאים שנראים חמורים בצורה שווה – אם לא אפילו גרועים יותר. לא לצום ביום הכיפורים, לאכול חזיר, לשון הרע, ניאוף ואטסטרה. כל אלה עברות קשות, אבל אף אחת מהן לא מגיעה עם הזהרה מפני כעסו של הקב"ה. אז למה דווקא גניבה?

כשאדם גונב, הוא או היא חוטאים בכל שנייה עד שהפריט, או הכסף, הוחזרו. מעשה הגניבה הוא לא חטא חד-פעמי, אלא חטא מתמשך שלא עובר וזה מה שייחודי. כשיהודי אוכל חזיר, הוא חוטא, מהביס הראשון ועד לבליעה האחרונה – אבל אז זהו זה, זה נגמר. האם הוא עשה משהו רע? בהחלט כן. האם עליו לכפר על מעשיו? כמובן! אבל כשאדם גונב, החטא גדל ומכפיל עצמו עד שהוא או היא מחזירים את אשר לקחו.

כשאנחנו מנהלים את חיינו ואת עיסוקינו בצורה הוגנת, אנחנו יוצרים כלי שבו הקב"ה יוכל להאיר עלינו את ברכתו. אבל אם אנחנו, חס וחלילה, מרמים, גונבים או עובדים בחוסר יושר, אין בידינו כלי לברכה או הצלחה. החיים בעולם המודרני והאכזרי, מאוד מפתים אותנו להיות מעט לא ישרים ולעגל קצת פינות איפה שאפשר בעסקים, עם תקווה לרווחים פיננסיים גדולים יותר. למעשה, הגניבה יכולה להיות קלה בימינו יותר מתמיד – אנחנו יכולים לשבת בנוחות בבית, או במשרד, ולבצע הונאה בלחיצת כפתור!

אבל היתרון בלחיות חיים כנים וישרים, ולנהל עסק שקוף ונהיר, משקלם גדול בהרבה מאלה של חיים לא הוגנים. זה לעיתים נראה קיצור דרך חיוני ופתרון מהיר ופשוט, אבל לבסוף הקב"ה מברך רק כסף שהגיע ביושר.

כשחג הפסח השני מעבר לפינה, זה זמן נהדר להזדמנות שנייה. בואו נלמד מיהודה – זה אף פעם לא מאוחר כדי לתקן עוונות ישנים.

 

* השם הוחלף מטעמי פרטיות.

אבדתי צ'ק של 10,000

467_519414391435168_428434971_n.jpg

לפני כמה שבועות כתבתי צ'ק לחבר שלי. כמה ימים אחר כך החבר התקשר אליי. לאחר התנצלות ממושכת, הוא ביקש ממני לבטל את הצ'ק ולכתוב לו אחד חדש, משום שאבד לו המקורי. אני כמובן הסכמתי, אבל בחלק האחורי של המוח חשבתי לעצמי – "איך אפשר לאבד צ'ק? האם זה כל כך קשה לשמור אותו במקום בטוח עד לרגע ההפקדה?" אבל לא אמרתי דבר, ביטלתי את הצ'ק וכתבתי אחד חדש.

שבועיים מאוחר יותר קיבלתי צ'ק ממישהו אחר. בבוקר למחרת, כשרציתי לגשת לבנק ולהפקיד אותו, גיליתי שהוא חסר. חיפשתי בכל מקום. חיפשתי בבית שלי, ברכב שלי, במשרד. לבסוף, נאלצתי להודות באמת – הצ'ק אבד. התקשרתי לשולח, ביקשתי שיבטל את הצ'ק שכתב לי, ושיכתוב אחד חדש. אבל באופן מעניין, המחשבות שעלו בראשי באותם הרגעים היו שונות מאוד מהמחשבות שהיו לי כשזה היה הצ'ק שלי שאבד. במקום לחשוב "איך אפשר לאבד צ'ק", אמרתי לעצמי – "דברים קורים. זו הייתה טעות תמימה. זה לא סיפור גדול. הוא רק צריך לכתוב אחד חדש."

השוותי בין שני הארועים האלה בראשי. הצ'ק שאבד לי היה בסכומו גדול פי חמש (!) מזה שאבד לחבר שלי. אז איך אני יכול לפטור את עצמי לגמרי מאחריות ועוד להרגיש אכזבה כלפי החבר שלי?

באופן טבעי אנחנו אוהבים את עצמנו, למרות הפגמים שלנו. לכולנו יש מגרעות ומשקעים, אבל כל הפגמים שמטרידים אותנו אצל אנשים אחרים, איכשהו, קל לנו לחפות עליהם כשזה נוגע לעצמנו.

כשמישהו אחר מעמיד את הרכב שלו בחניה כפולה, אנחנו בהחלט מתלוננים. כמה חוסר התחשבות! אבל כשאנחנו חונים כפול – מה הקטע? זה רק לדקה אחת..!

כשילד של מישהו אחר בהתקף זעם בסופר-מרקט, אנחנו חושבים לעצמנו – איזה מן הורה נותן לילד שלו להתנהג ככה בציבור? אבל כשהילד שלנו מאבד את זה, אנחנו חושבים לעצמנו – הי, הם רק ילדים.

"ואהבת לרעך כמוך", התורה מצווה עלינו. מה זה בדיוק אומר? זה אומר שבאותו אופן בו אנחנו ממהרים לסלוח לחסרונות שלנו, אנחנו צריכים למהר להבליג ולהבין את הפגמים והמגרעות של האחר. במקום לשפוט את הנאבקים בכעס, במצבי רוח או באגו מנופח ובזעפנות, אנחנו צריכים להתבונן בהם באותה הדרך בה היינו רואים את הפגמים שלנו. אנחנו אוהבים את עצמנו למרות המגרעות שלנו, ואנחנו צריכים לאהוב אחרים באותה צורה.

אנחנו נמצאים כעת בימי ספירת העומר, כשאנחנו מתאבלים על מותם של אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. הם מתו ממגפה "למה שהיתה עיניהם צרה אילו באילו". בימי ספירת העומר אנחנו מקבלים עוצמות מיוחדות כדי לשנות את תכונות האופי שלנו, ולשנות דברים שדורשים תיקון. ניתנת לנו היכולת לתקן כל התנהגות שכוללת חוסר כבוד אל יהודי אחר. אנחנו יכולים לתקן הכל על ידי שיחה ידידותית והדברות בצורה של שלום.

הניסוח המדויק של חז"ל לגבי תלמידיו של רבי עקיבא הוא – "לא נהגו כבוד זה בזה". עניין זה מרמז לנו על העובדה שהאהבה ליהודי אחר צריכה להיות למנהג, כלומר, כהתנהגות שבשגרה לפי הרגל. אנחנו לא צריכים לדרוש מעצמנו מאמץ כדי לנהוג בכבוד אחד כלפי השני.

בית חב"ד שלנו הושתק

 images.jpg

כמו הרבה אנשים אחרים, אני מבלה את רב היום שלי על המחשב. כל העולם שלי נמצא על המחשב, כל המסמכים החשובים, העבודה שלי, כל אנשי הקשר, הכל מאוחסן בבטחה על בסיס הנתונים. למעשה כל הפעילות של חב"ד תלויה במחשב שלי. בגלל שהמחשב כל כך נאמן ומסור, הפכתי להיות תלוי בו לחלוטין, ובשורה התחתונה, המחשב שלי ממש הכרחי לי.

אבל השבוע זה קרה לי, עמדתי מול המסך הכחול הנורא של הסוף. אם אי פעם הגעתם אליו, אתם בודאי יודעים בדיוק מה הרגשתי. המחשב נתקל בשגיאה חמורה שאותה לא הצליח לפתור ופשוט נכבה, ולא בצורה טובה. זה מה שהמחשב שלי לא הצליח לפתור – מסך כחול של מוות. ניסיתי נואשות לכבות ולהדליק את המחשב שלי, אבל ידעתי שאין לזה סיכוי וששום דבר שאעשה לא יעזור. ידעתי שאני זקוק למישהו מקצועי ומנוסה שיטפל בבעיה, אז קראתי לחבר שלי, מומחה למחשבים.

ברוך השם, רב המסמכים שלי נשמרו במערכת אכסון אינטרנטית, כך שהנזק לא היה גדול כל כך. אבל בלי המחשב שלי אני ממש לא יכול לעבוד. אני זקוק למחשב עובד ופעיל!

החבר המומחה שלי הגיע אליי למשרד וביצע מספר בדיקות על הכונן הקשיח שלי, ואחר כך לקח את המחשב איתו. כמה שעות מאוחר יותר, הוא החזיר את המחשב במצב תקין ומושלם!

"איך עשית את הקסם הזה במחשב הגוסס שלי?" שאלתי אותו בהכרת תודה.

"הבדיקות שלי הראו שגם החומרה וגם התוכנה במחשב שלך בסדר גמור. לפעמים המחשב פשוט צריך להתנתק ולהכבות, להתחבר שוב, ואז הוא פועל מחדש שוב. אני בסך בכל ניקיתי את המחשב שלך, ואז התקנתי הכל מחדש", הוא הסביר לי.

כשהוא הסביר לי את זה נזכרתי בפרשת השבוע, פרשת מצורע, ואת הלקח שבא איתה.

אנחנו לומדים מפרשת השבוע מצורע, שהעונש מלשון הרע ורכילות הוא מחלת הצרעת, מעין כתמים לבנים על הגוף. מחלת הצרעת פירושה על פי חז"ל צירוף של כמה מילים - מוציא שם רע. המחלה הייתה רוחנית יותר מפיזית על העור, והיא הייתה לעונש לכל המוציא שם רע, כל מי שהולך רכיל. מחלת הצרעת עליה מדברים חז"ל אינה מחלה מדבקת כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כאשר אדם היה נגוע בצרעת הוא או היא היו מגורשים מן המחנה למשך שבעה ימים של ריתוק, מורחקים למאסר בבידוד. במהלך שבעת הימים האלה, למרכל היה זמן להתמקד ולחשוב על חומרת החטא ולנזק שגרם.

כששבעת הימים חלפו העבריין יכול היה לחזור למחנה, להתחבר מחדש עם אנרגיות חדשות. אדם המשמיץ אדם אחר ומוציא לשון הרע, בודאי במקום לא טוב עם עצמו! אדם שניסה ליצור איבה בין שני אנשים יגורש, כדי שיוכל לחזור ולהתחבר מחדש. אדם כזה צריך זמן לבדו כדי לנטרל את כל מה שמכביד עליו, להתנקות, ולאחר מכן להבנות מחדש בצורה נכונה. שבעת הימים יוצרים אוירה תורמת לחשבון נפש, לשינוי חיובי ולהתמקדות בעצמי.

האמת היא שרובנו צריכים קצת התנתקות גם כן. אנחנו עסוקים, אנחנו עייפים, אנחנו עובדים קשה. אנחנו ממהרים מבית לעבודה, למפגשי קפה, לתוכניות טלויזיה. אנחנו מסיעים את ילדינו לשיעורי בלט כדור-סל, יוגה וכדורגל, ואפילו כשאנחנו יוצאים לחופשה, אנחנו לא באמת נכבים.

לפעמים, אנחנו צריכים לקחת צעד לאחור במודע כדי לברוח מהעומס היום- יומי. כמו במחשב, אנחנו זקוקים להתנתקות מדי פעם, כדי שנוכל להמשיך לעבוד ולחיות במלוא כוחינו.

בימינו, אין לנו צרעת שתחייבת אותנו להתנתק, כך שאנחנו חייבים לעשות את זה בעצמינו ואנחנו יכולים לעשות את זה בדרך חיובית. יש לנו את בית הכנסת, יש לנו נרות שבת, יש לנו תפילין, ויש לנו את תפילת שמע וערבית. להגיע לבית הכנסת זוהי דרך נפלאה להתנתק מן העולם החיצון ולכוון את עצמינו מחדש. הדלקת נרות שבת וקריאת תפילת שמע וערבית מאפשרים לנו לפנות אל האני הפנימי שלנו – אנחנו אפילו עוצמים עינינו ומכסים את פנינו. הנחת התפילין נותנת לנו דחיפה של אנרגיה לכל היום. כשאנחנו מתנתקים, ומתרכזים במצווה שאנחנו עושים, אנחנו נמצא אנרגיות חדשות, שלוות יותר ורגועות, מבלי להיות מגורשים מהמחנה למשך שבעה ימים.

בני בן השנה הולבש בחולצת כפיה

 IMG-20130328-WA0022.jpg

בשיאה של ארוחת החג שלנו, פציעה ארעה. התכנסנו יחד, 180 איש דיברנו על חירות ושרנו את שירי ההגדה היפים יחד, כששמתי לב שבני בן השנה זלמן, בוכה בהיסטריה. מיהרתי אליו וגיליתי שאח שלו בן הארבע סגר את הדלת על האגודל שלו. חלק גדול מהציפורן שלו נותק מהאגודל והמון דם ירד. ניקינו את אצבעו וחבשנו בפלסטר, ואחרי החג לקחנו אותו לרופא.

הרופא הוציא את הציפורן בשלמותה מהאצבע, ניקה אותה ותפר אותה בחזרה למקומה כדי שציפורן חדשה תוכל לגדול ולהחליף את זאת שנשברה.

כל התקרית גרמה לי לחשוב.

* הציפורניים שלנו נחשבות לחלק הכי פחות קדוש בגופינו – הן הנדחות ביותר מכל חלקי גופינו ומוסרות תדיר. יש לנו הרבה פחות תחושה בציפורניים מאשר בכל חלק אחר בגוף. הציפורניים שלנו גדלות שוב כשאנחנו קוצצים אותן, שלא כמו הידיים שלנו או הרגליים או כל חלק אחר בעל חשיבות. הייתם חושבים שלפגוע בציפורן לא יהיה סיפור גדול, אבל לא כך הדבר... כשהרופא קבע את הציפורן של זלמן, האחות הייתה צריכה להחזיק בו, אני הייתי עסוק מאוד בלנסות להסיח את דעתו ולרצות אותו, והוא היה חגור בחולצת כפייה קטנה. אהה, והם גם הרדימו את המקום הפצוע.

ציפורן קטנטנה אבל כל כך הרבה כאב. מה זה אומר?

על פי הקבלה, כל הנשמות של האומה היהודית מכילות יחד "גוף" מטאפורי. יש נשמות שמחוברות יותר לאלוקים והן שווות ללב או לראש. נשמות אחרות מחוברות אבל פחות בעוצמה – והן נחשבות הידיים והרגליים. אבל, יש גם נשמות שנראות מנותקות לחלוטין, ממש כמו ציפורני האצבעות. הן נראות כל כך מרוחקות וחסרות קשר ליהדות, נטולות מכל רוחניות, אבל במהותן הן עדיין חלק בלתי נפרד מהאומה היהודית.

למעשה, היה לנו חתך רחב ומגוון של יהודים בארוחת הסדר שלנו. היו לנו יהודים שהם "ראש" ו"לב", כמה שהם "ידיים" ו"רגליים", וכן גם כמה "ציפורניים". הייתה לנו הזכות לחלוק את הסדר עם אדם שלא נכח בסדר כבר 35 שנים! יחד, 180 נשמות יהודיות שאלו את ארבעת הקושיות, ויחד דיקלמו "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". יחד, יצרנו את הגוף המשותף של האומה שלנו.

בדיוק כפי שהגוף זקוק לכל חלקיו במטרה לתפקד בשלמות ובפרודקטיביות, אנחנו צריכים שכל חלק באומה שלנו ישתף פעולה יחד כדי להגשים את המטרה שלנו, דרך המצוות והגאולה הסופית. זאת העבודה שלנו, המשימה שלנו, להגיע אל הנשמות שהן "ציפורני האצבעות" שבינינו ולהבטיח שהן חיוניות, חלק בלתי נפרד במלוא מובן המילה של הקהילה היהודית הגלובלית. כשאנחנו מאוחדים ועובדים יחד, אי אפשר לעצור אותנו.

* על פי שולחן ערוך – הקוד לחוק היהודי – אנחנו חייבים לבצע את קיצוץ הציפורניים בזהירות, כי הן יכולות להיות פוגעות, בעיקר לנשים בהריון. שולחן ערוך מסביר כי אדם הקובר את ציפורניו נחשב צדיק, אדם שפשוט זורק את ציפורניו הוא רשע, ואדם ששורף את ציפורניו הוא האדוק מכולם. למה? על פי התלמוד, עצם הפעולה של שריפת ציפורן של אדם כואבת למי ששורף אותה (כי זה חלק מהגוף), אך אם אדם כל כך נחוש למנוע אחר מלפגוע בציפורניו (על ידי דריכה על הציפורניים שלו, או בדרך אחרת), והוא מוכן להכאיב לעצמו ולשרוף את ציפורניו, אדם כזה הוא אדוק נחרצות.

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.