Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

המפגש המרתיע עם הדוב שחדר לחצר שלנו!

זה קרה השבוע. דוב מגודל, דוב אמריקני שחור, חדר לחצר שלנו ללא התראה מוקדמת.

יצאנו להתאוורר קצת בבית הארחה מחוץ לעיר, ובאחד הבקרים כשיצאתי מהבית לעבר הרכב, נסוגתי בבהלה למראה דוב רחב ממדים מסתובב בחופשיות מטרים ספורים ממני. הוא סובב במעגלים תר אחר מזון עזוב ונטוש. חזרתי מיד הביתה, נעלתי היטב את הדלת, ואז התחלתי לצלם מבעד לשמשה (הסרטון מצו"ב).

שלא תבינו אותי לא נכון. גדלתי בדרום אפריקה, מדינת הג'ונגלים והספארי. בית הגידול של חיות פרא (אריות, נמרים, פילים, בבונים, ועוד). אבל הפגישה איתם היתה תמיד בפארק לאומי רשמי וממוסד, קרוגר פארק. מעולם לא ראינו חיות ברחוב, או בחצרות הבתים. בנוסף לכך, אין כמעט בנמצא דובים בדרום אפריקה כך שלא היתה לי היכרות מוקדמת עם חיה זו. דומה אבל שבהרי מדינת ניו יורק, המחזות האלו שכיחים, כך נדהמנו לגלות השבוע.

הדוב השחור האמריקני הוא טורף יבשתי, שמגיע למשקל של 300 ק"ג ואף יותר. הוא מצוי ביערות, שדות, ומורדות הרים. בכל כף רגל יש לו חמש ציפורניים חזקות המשמשות אותו לקריעה, חפירה וטיפוס. הוא מהיר מאוד, מטפס על עצים, וגם יודע לשחות. כך שאם נפגשת חזיתית עם דוב שכזה, המוצא היחיד הוא תפילה לאלוקים שיושיע אותך בנס ממלתעות הדוב.

וכאן מגיע הטוויסט בעלילה. בפעם הראשונה הייתי מבועת כולי, נסוגתי לאחור בבהלה. אבל אחרי ששיתפתי בחשש את השכנים, ובעיקר את המקומיים, הם הסבירו לי שזה דבר שכיח ביותר, חלק מהנוף כמעט. התברר לי גם שהדובים הללו אינם תוקפניים ברוב המקרים, והפחד שלהם מאיתנו גדול מהפחד האנושי מהם. הדוב השחור התחוור לי, אינו מסוכן כמו דובי הגריזלי או הדובים החומים.

אמצעי השליטה בדוב שכזה הוא פחד ומזון, בסדר הזה. החוקרים הופתעו לגלות כי ברוב המקרים, בעלי החיים המסיביים הללו נבהלים מקולות רשרוש של סנאים, עכברים ואפילו ציפורים. ראו אותם נסוגים לאחור בגלל פרפרים ואפילו עש! ציידי הדובים (בלי להתייחס לחוקיות הדבר) משתמשים בכלבים שלהם, זעירים מול מידות החיה הגדולה, ללכוד את הדובים. בעלי כלבים משתמשים בהם לעתים קרובות להניס דובים מחצרות הבתים ומשדות.

בשבת הקרובה נחגוג את "חג הגאולה", יום בו יצא לחופשי ממאסרו בכלא הסובייטי, כבוד קדושת האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, הרבי השישי בשושלת חסידות חב"ד, חותנו של הרבי האחרון. סיבת המעצר והמאסר היתה הרדיפה של השלטון הקומוניסטי נגד כל מי שהעיז לקיים חיים יהודיים בגלוי, ובוודאי מול מי שללא מורא ניהל רשת עניפה של מוסדות חינוך תורניים, בתי כנסת וישיבות, מקוואות, ועוד. בגאון יהודי ובגבורה נפשית בלתי מצויה, עמד הרבי בתוקף על הזכות של כל יהודי לחיות לפי אורח חייו המסורתי. הצורר סטאלין הגלה עינה והרג מיליוני אנשים ללא הנד עפעף, אבל הרבי לא רעד ולו לרגע. הוא ידע שמנהיג העולם האמיתי הוא הקב"ה, שציוה ונתן את התורה כדי שנקיים אותה, בכל מצב.

במבט היסטורי לאחור, תשעים ושלוש שנים אחר כך, דומה שאפשר לסכם ולומר שהרבי ניצח את האימפריה הסובייטית. לא נותר מהם זכר, ואילו הרבי ומורשתו איתנו, ממשיכה בעוז בכל פינה, ואפילו ברחבי מדינות ברית המועצות לשעבר, כאשר חסידיו ותלמידיו מפיצים יהדות וחסידות ללא מורא ובגלוי, וברוב המקרים בתמיכת השלטונות המקומיים. סטאלין זכור כאחד הרוצחים ההמוניים השטניים בהיסטוריה של האנושות, ומנגד תנועת חב"ד שהרבי הריי"צ עמד בראשה במשך שלושים שנה (תר"פ-תש"י) מובילה את התחייה היהודית, ברוסיה ובשאר מדינות העולם.

מהו המסר העכשווי לחיים שלנו?

לפעמים נדמה, שהאתגרים גדולים עלינו. יש בחוץ הרבה פחד ובהלה. תחושה של חוסר יציבות בעולם סביבנו. אבל הדוב המפחיד, המגודל והתוקפני, מתגלה כחיה רגישה שפוחדת מצרצור של פרפרים. אין לנו מה לפחד או לחשוש, כשאנו יודעים שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו, ומכלכל את צעדינו רק בכיוון הטוב והחיובי.

הנשמה שבתוכנו, שמחוברת למקורה ושורשה, היא נצחית ולא ניתנת להשפעה או לשינוי בעקבות מאורעות כאלו או אחרים. במקום לתת לפחד להזדחל פנימה, לכוחות חיצוניים לשלוט ברוגע הנפשי שלנו, נמצא את הדרך ללמוד מחייו ומורשתו של הרבי בעל מסירות הנפש, ולחזק את הקשר לבורא עולם. כך נוכל להמשיך במשימות המוטלות עלינו, בחוג המשפחה, במקום העבודה, בסביבה החברתית, ללא בהלה מול חיה כזו או אחרת שתצוץ מולנו לפתע. נזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו, שבעז"ה הדברים יסתדרו, והלוואי שבקרוב ממש נשכיל להבין ואף להרגיש, איך כל זה בעצם הינו חלק מתוכנית אלוקית הטובה ביותר עבורנו, ערב ביאתה של הגאולה השלימה, תיכף ומיד ממש.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

הקורונה הסתיימה! הידד!

הקורונה הסתיימה! הידד!

באחד הימים השבוע נכנסתי לגוגל, והקשתי בשורת החיפוש "מתי ייגמר וירוס הקורונה?", קיבלתי לא פחות מ5.2 מיליארד תוצאות! הקשתי שוב בשורת החיפוש "מתי ישוחרר החיסון נגד הנגיף החדש (קורונה-קוביד 19)", תוצאות החיפוש הצטמצמו ל1.7 מיליארד תוצאות בלבד.

בכל שיחת סלון, או ועידת 'זום' בארבעת החודשים האחרונים, השאלות היו רבות מספור והתשובות מועטות. הלא נודע, הדאגה וחוסר המידע והבהירות שלטו בשיח הציבורי והפרטי. נדמה לי שכולנו גיגלנו את אותם שאלות פחות או יותר... 

כמו בכל קיץ, כשמתקרב חודש יולי, אני יושב ומכין את לוח השנה ומנסה לשבץ את האירועים לשנת הפעילות הקרובה, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. נוכל לקיים את אירוע ההתרמה השנתי שלנו או לא? מה לכתוב על ראש השנה, או שמחת תורה? לעדכן על סעודות שבת קהילתיות או לא? מהו ה'נושא' השנתי של משתה הפורים, יהיה בכלל?

שתבינו, כל שנה אנו יושבים, רעייתי ואנוכי, ומתכננים בפרוטרוט את השנה הקרובה, כדי שכולם יוכלו להיערך בהתאם ומראש. אבל הפעם, שוב ושוב, בכל חג, בכל תאריך קבוע של אירועים שאנו עושים כבר כמה שנים, חזרה התשובה "לא יודע!" – "אין לי מושג" – "איך אפשר לדעת עכשיו?" – סימני שאלה, ועוד סימני שאלה. איך אפשר להחליט עכשיו מה יהיה מחר, בעוד חודש, בעוד חצי שנה..

במבט לאחור, ארבעת החודשים האחרונים היו גם בסגנון כזה, כאשר לא היה לנו מושג איך ייראה חג הפסח, פעילות ל"ג בעומר, מסיבת שבועות, וכן הלאה. אבל איכשהו התגברנו, וכולנו היינו באותה ספינה פחות או יותר. אבל להישאר בסימני שאלה או תהייה על שנת שלימה! שנה שעוד לא התחילה, הפך לנטל כבד פתאום. הרגשה של חומה שחוסמת אותך לכל האורך והרוחב.

אחד היסודות הנפשיים שעוזרים לנו להתנהל בצורה שפויה בחיים, הוא השליטה על המצב. גם אנשים שלא נמצאים בתפקידי ניהול ושליטה בעבודה, יודעים ומוקירים את השליטה הקטנה הזו, על היממה, על החודש הקרוב. עושים תוכניות, לנסיעה, לפגישה, לחופשה, כשאתה יודע מה מתקרב ומה יקרה, אתה רגוע יותר.

כשאתה נועץ בלוח השנה איזו חופשה משפחתית, או סוף שבוע זוגי בדצמבר, פתאום החורף כבר לא כל כך קר ומעיק. הידיעה באיזה בית ספר ילמדו הילדים שנה הבאה, ולאיזה מחנה קיץ יצטרפו בחודשיים של קיץ מהביל, משדרת יציבות. תכנון שמחה משפחתית, כמו בר\בת מצוה, שתקרה בעוד שנתיים או שלוש מכניסה אוירה של כוננות והתרגשות. אלו הדברים שעוזרים לנו להתקדם, לראות קדימה ולצעוד לשם בבטחה.

ופתאום, כאוס מוחלט. לקח לנו כמה ימים או כמה שבועות, עד שחדרה ההכרה שאין לנו שום שליטה בסדר היום, השבוע, או העתיד. הכל התבטל, במימד האישי, המשפחתי, העסקי, המדינתי. 

אז מתי ייגמר הסיוט הזה? מתי ייעלם הנגיף הארור מחיינו? מתי שתחליטו! עכשיו, אם תרצו! 

כן, עד כמה שזה נשמע לכם הזוי, זה בידיים שלכם. הוא יכול להסתיים ולהתנדף לחלוטין ברגע שרק תרצו.

אני מקווה שאתם מבינים לאן אני חותר. את התרופה לנגיף ימצאו בעז"ה, ואם יבוא גל שני ח"ו יוכלו לטפל בחולים ולמנוע את האסונות שהיו ברובם בגלל בלבול וחוסר היערכות נכונה. אבל אני מדבר יותר על הקטע של השליטה. אם רק נבין שמעולם לא היינו בשליטה אמיתית על החיים שלנו, על המעשים שלנו, על סדר היום שלנו, נכיר בכך שאפשר לסיים את הבהלה הזו.

הרגשת העוצמה, השליטה, הכוח בידיים, היתה אשליה מתוקה. היחיד שיש לו שליטה מלאה בכל מה שזז הוא בורא העולם ומנהיגו. כן, כבר 5780 שנה מאז בריאת העולם, הוא מנהל דה פקטו כל תזוזה בכל שניה. אז קחו נשימה עמוקה, תרגילי מדיטציה מוכרים, שקט, התבודדות, התבוננות, ותתחברו למוטיב האמונה הקיים בכל נשמה יהודית עמוק פנימה. תנו לו מחדש את המפתחות להובלה, ותתפלאו לגלות איך החיים חוזרים למסלולם בשניה אחת. הפחדים ייעלמו, הדאגה תפנה את מקומה לשלוות נפש, תשתחררו באחת מבהלת הקורונה!

דבר אחד אני יוכל להבטיח לכם: המגיפה העולמית, הנגיף שהשבית חלקים ניכרים בחיינו ובעולם כפי שהכרנו אותו עד מרץ האחרון, תיעלם רק כאשר השולט האמיתי והיחידי בעולם יחליט שהגיע הזמן. אבל אנחנו, בסביבה הכי קרובה אלינו, יכולים להחליט לסיים את השפעות הקורונה על מסלול חיינו, מיד, ברגע. זאת על ידי שנשכיל להפנים שהשליטה היא שלו, ולא שלנו. בעצם תמיד היתה ככה. אבל עכשיו אין חולק על כך.

ביום חמישי השבוע, ציינו מיליונים ברחבי העולם את יום פטירתו ה-26 של הרבי מליובאוויטש. נקודה מרכזית, שעברה כבריח התיכון בכל שיחותיו, נאומיו, מכתביו, של הרבי עם יחידים ועם ציבור, היתה החשיבות לפתח ולהעצים את כוח האמונה בקדוש ברוך הוא. לעודד חשיבה חיובית, תמיד, גם במצבים קשים ומורכבים. כשכוח המחשבה עובד על מסלול של אופטימיות, מתוך אמונה וביטחון בבורא עולם ומנהיגו, אנו בעצם יוצרים את הכלי לקבלת תוצאות חיוביות, שמחות, שאנו כמהים כל כך למצוא.

תוך כדי שאני כותב את המילים הללו, מבזקי החדשות מתפרצים מהטלפון ורצים מול העיניים. "עקומת הקורונה שוב בעלייה, נדמה שהבידוד והסגר לא עובדים", "התפרצות מחודשת של הנגיף, באיזורים חקלאיים גדולים בארה"ב", "ארצות ברית הנדבקים במגיפה", "יוסטון טקסס לקראת חג העצמאות הגרוע ביותר.." ועוד מהסוג הזה.

בעוד כמה שעות, עם כניסתה של שבת המלכה, אני מתכוון לכבות את כל המכשירים האלקטרוניים בבית. להתנתק כליל למשך 25 שעות מתשדירי הבהלה של תקשורת צמאת כותרות סקופים ורייטינג. אבל האמת? למה לחכות לשבת? יש לנו את הכוח, ואת השליטה, לכבות את כותרות התבהלה ורעשי ההפחדה כל יום. זאת על ידי שנשים מבטחנו בה', היחיד ששולט באמת בחיינו, רופא כל בשר ומפליא לעשות. לכו על זה, מומלץ לשימוש ביתי.

לא רק השבת, לא רק השבוע, מעכשיו למשך כל החיים, בריאים שמחים ומאושרים.

שבת שלום ומבורך, 

הרב אוריאל ויגלר

מה הרבי היה אומר על מה שקורה עכשיו?

מה הרבי היה אומר על מה שקורה עכשיו?

רבי יקר שלי, 

אני מתגעגע. חלפו 26 שנים ארוכות מאז עלתה נשמתך השמיימה, בג' בתמוז ה'תשנ"ד. יותר מתמיד, נראה שאנו זקוקים לך כאן ועכשיו. כמה חסרה ההנהגה, ההובלה. כמה חסר הקול המרגיע והבוטח, המכוון והיודע. כמה כמהים אנחנו לאהבה בלתי מותנית ובלתי גבולית, שיודעת להכיל הכל ואת כולם.

לא מצליח להשתחרר מהחשיבה התמידית "אז מה הרבי היה אומר על כל מה שקורה עכשיו?", איזה מסר היית מעביר לנו, ודרכנו לכל העולם, כפי שעשית בכל שנות הנהגתך. השאלה הזו מנקרת בראשי ללא הפוגה, ובראשי מאות האלפים שחסרונך צורב בנשמתם יומם וליל.

היית רואה את מה שאנחנו רואים בעיניים כלות, הכאוס והתסיסה ברחובות הערים, בניו יורק ובלוס אנג'לס, באטלנטה ובמיניאפוליס. הפרעות, ההפגנות, הביזה, שריפת העסקים והכאת האזרחים.

אבל המבט שלך תמיד חדר עמוק יותר, למהות.

לתסכול ולחוסר האונים שנמשך שנים, ללא הצדקה וללא טיפול שורש. הלבה שמתפרצת לפתע, גם אם בליבוי אנרכיסטים וארגוני פשיעה וטרור. היית מקשיב, מאזין בחום ללא שיפוטיות לכעס של האזרח הפשוט, שנמאס לו מסדרי השלטון או האכיפה הלא מידתיים לטעמו. היית מביט בעיניך הטובות לתוך עיניהם של מיליוני אמריקאים, שחוסר שביעות רצונם מההנהגה כבר עבר את הרף האפשרי, במיוחד לאחר שהם נעולים וממודרים בבתיהם בגלל המגיפה שלא הקלה את החיים באיזור. היית מזהה את השסע והפילוג, הניכור והפירוד, המיותרים כל כך, שנראים לפתע בלתי ניתנים לגישור, לאיחוי או ריפוי.

רבי יקר, גם מאז הסתלקותך, התמדתי ללמוד מתורתך, מהמשנה הבהירה והעמוקה שהותרת אחריך. מידי יום בעשרים ושש השנים האחרונות, קבעתי זמן לעיין מחדש בשיחות, במכתבים, ברשימות, ואני בהחלט נותן דרור למחשבותיי, כיצד היתה נראית 'התוועדות' עם האלפים ב-770 בשבת הקרובה.

כמובן שאני לא מתיימר לרגע להחליט מראש מה היו המילים, אבל את התוכן אני כמו שומע מצלצל באוזניי. בליבי אני יודע שהיית מרגיע אותנו. המסר העולה מהדברים, הטון המלווה אותם, היה נוסך עידוד ובטחון. המילים היו מרגיעות ומעצימות כאחד. היית מחדד את המסר שהעולם אינו ג'ונגל. שיש בורא לעולם, שמשגיח על כל בריה וכל יצור, באופן תמידי. שוב היית מדגיש את כוחה העצום של כל פעולה טובה, את כוחו של היחיד להכריע את המאזן כולו, ולהטות את הכף לכיוון עולם טוב ומואר.

לא היית מתייאש ומנסה שוב לרומם אותנו מעל לראייה השטחית הנוחה. היית מספר לנו בנועם שמעבר להררי הזעם והתסכול ישנה תקוה גדולה. בסבלנות רבה היית מאריך ומבאר, שמתחת לכעס האצור שמתפרץ ברחובות ובכיכרות יש השתוקקות של דור שלם לסדר אמיתי. נחישות לעורר שינוי, שיוביל לעולם טוב יותר לכולנו לחיות בו. היית מבחין מתוך אהבה עמוקה לכל יציר כפיו של הקב"ה, שמה שמוביל בסופו של דבר את כולם, בתת מודע, הוא הרצון לשפר את הכיוון של העולם, לקראת בואה של הגאולה השלימה.

היית מביא לנו את אותה בהירות עוצמתית שמפזרת כל ערפל, עליה אנחנו רק חולמים כעת!

אני כמו שומע אותך, דורש שלא ניכנס לפאניקה מהמחשבה שאוטוטו שוטף אותנו הגל השני של הקורונה בסתיו, ושלא ניכנס לדיכאון מדברי 'הנבואה' של מומחי הרפואה ופרשני המגיפות הממלאים את האולפנים בשכר. תזכיר לנו שוב ושוב, ממקורות חז"ל ואותיות התורה הנצחית, שהאחראי הבלעדי לחיים שלנו ולכל מה שקורה בהם הוא בורא העולם ומנהיגו. שיש להתחזק באמונה ובטחון, לחיות עם חשיבה חיובית בלבד, כזו שיש לה את הכוח לשנות את המציאות לחיובית בפועל ממש.

רבי יקר ואהוב, אני שומע את הקול שלך, נשבר בבכי תוך שאתה מדבר על הגלות המרה, על ההעלם וההסתר, על הצרות המתרגשות. אני שומע אותך מתחנן - תובע ומבקש - מאותו בורא עולם, שיפסיק את נסיון הגלות המר, יניח כבר את הרצון לראות אותנו מתגברים על כל מכשול, ויחיש לנו במהרה את בואה של הגאולה.

אני רוצה להתמסר כל כולי לאנרגיות הללו שהיית טוען בנו בכל התוועדות. משתוקק יותר מתמיד לשמוע את הדיבור המנהיגותי לאומה כולה: תחזיקו חזק, אנחנו ברגעים האחרונים של החושך, האור מעבר לפינה לא רק בקצה המנהרה. הגאולה ההיא, משאת כל הדורות, חזון כל הנביאים, בהישג יד. מחשבה טובה, דיבור טוב, מעשה טוב, וזה יגיע. לא רחוקה השעה בה נבין שכל הכאוס שנוצר, והשיתוק העולמי ממנו אנחנו לא מצליחים בדיוק להשתחרר, הוא חלק מתוכנית אלוקית, גדולה יותר מכל מה שאנחנו מסוגלים לקלוט. אבל ברגע שזה יקרה, כל פיסות הפאזל יתחברו לנו מול העיניים.

אני מתגעגע. מצפה ומייחל להתאחד איתך מחדש, לראות אותך ולשמוע אותך, עם תחיית המתים בגאולה הקרובה, אמן!

שבת שלום וחודש טוב, 

הרב אוריאל ויגלר

תקועות בלי דלק על הכביש המהיר

שעות הערב של 'סאנדיי' האחרון, אני שרוע על הספה מנסה להירגע קצת, כשמסרון קופץ לי מהוואצאפ. השליח הרב חיים אלבסקי, חבר שלי, מנהל בית חב"ד באפר ווסט סייד במנהטן, מספר לי על 2 בחורות, מורות בבית ספר שלו, שטערני בלאו ודורית גפני, שתקועות ברכב עם מיכל דלק ריק, על הכביש המהיר, כביש הטבעת שמקיף את מנהטן ממערב. "יש מישהו באיזור שיכול לחלץ אותן?"

מודה ומתוודה, המחשבות הראשונות במוחי העייף לאחר יום עמוס, היו: "ריבונו של עולם, איך בחורות נתקעות ב-2020 בלי דלק ברכב? ועוד בעיר בה בכל סוף רחוב יש תחנת דלק אם לא כמה, מה? הן לא רואות את נורת אזהרה כשהמיכל קרוב לסיום? איפה האחריות, הזהירות?

זה היה האינסטיקנט הראשוני. אבל מיד נזכרתי, שגם אני הייתי בסיטואציה דומה לא מזמן. לפני כמה חודשים, נתקעתי בלי דלק על צומת הרחובות לקסינגטון וה-92, למרות נורות האזהרה שהמחשב האוטומטי של הרכב הבהב לעברי שוב ושוב.

זה טבע האדם, אתה מלא ביקורת על האחר, בעוד את נגעי עצמך אתה לא רואה. פתאום הסתכלתי במראה, והבנתי את מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך"! אהוב את הזולת בדיוק כשם שאתה אוהב את עצמך. כשאני נתקעתי במצב דומה, לא האשמתי את עצמי, פשוט התארגנתי, הסתדרתי והמשכתי הלאה בסדר היום.

שיניתי כיוון, החלטתי להתגייס לעזור לבנות שתקועות ברכב ומצפות לתושיה של אחרים לטובתן. לא הייתי באיזור, אחרת הייתי קופץ לשם בשמחה, אבל העליתי בקבוצת הוואצאפ הקהילתית, ותוך שניות חברינו היקר שי זך, מפקד מהולל בצה"ל בעבר ונדל"ניסט מצליח במנהטן בהווה התגייס. הוא היה באיזור, והציע את עזרתו. קישרתי אותו עם הרב אלבסקי, שחיבר אותו עם הבנות, הוא הביא אותן לתחנת הדלק, חזרה לרכב, והם יכלו להתניע מחדש.

סוף טוב הכל טוב. חזרתי לספה, עם כמה תובנות.

השניות הראשונות, כשחיפשתי אקזיט נוח מהמצוה שנקרתה בדרכי. מצאתי את התירוץ למה לזרוק את זה על מישהו אחר. כשאתה באיזור הנוחות שלך, אחרי סופשבוע ארוך וכל מה שאתה רוצה זה כמה דקות של שקט, קשה לחשוב על יציאה לעזור למישהו אחר, זה זמן ומאמץ ולפעמים יותר מזה. אך זהו בעצם המאבק התמידי שמתנהל בנפש שלנו פנימה. אנוכיות מול נתינה. הנפש האלוקית מול הנפש הבהמית. הטבע החומרי מושך לאנוכיות מוחלטת, ממש עיוור לצרכים של השני. הנשמה האלוקית מעוניינת תמיד לעזור, לצאת החוצה, להתמסר ואפילו לפעמים להסתכן, כדי להיטיב עם הזולת.

גם למצווה וגם לעבירה יש את התגובות האנושיות המוכרות "אוי" ו"אההה". השאלה היא מה בא קודם. כשאתה מתמסר לתאווה גופנית, לביצוע משהו שלא מוסכם על התורה ונותן התורה, אתה מתבוסס בתענוג החומרי ופולט "אההה", אבל מיד אחרי בדרך כלל המצפון מייסר, ואתה נאנח "אוי" מה עשיתי. לעומת זאת, בקיום המצווה, לא תמיד זה קל וזמין ומהיר, ולפעמים דורש ויתור גדול, ה"אוי" מתלווה לביצוע כמעט תמיד. אבל לאחר קיום התורה והמצווה, מגיע "אההה" גדול ומשמעותי. התחושה הטובה, הברורה, על עשיית הדבר הנכון. יחי ההבדל הקטן.

לוותר על זמן אישי ולהקדיש אותו לזולת, או לוותר על ממון אישי (וכל דבר דומה ששייך לי) כדי לתרום לזולת, דורש מאמץ והכרה בחשיבות הדבר. אבל הריוח הוא עצום. בסיפור בו התחלתי, באמת שכמעט ולא עשיתי כלום. שיחה קצרה, וואצאפ בקבוצה הקהילתית, ומעקב עד לסיום הטוב. אצל שי זה לקח לו חצי שעה, שלא היתה בתכנון, עליה ויתר למען הבנות שלא ידע על קיומן עד אותו רגע. אבל תשאלו אותו, והוא יגיד לכם בפה מלא, שהנתינה הזו תרמה לו המון. התענוג האמיתי, הסיפוק הממשי, שאנו חווים לאחר הנתינה, הויתור, העזרה, הוא משהו ששום הנאה גשמית לא יכולה להתחרות בה. גם הסדרה הטובה ביותר של נטפליקס... תאמינו לי. תנסו ותחזרו לספר לי אם אני טועה.

בשיחה שהיתה לי עם שי אחר כך, הוא אומר לי, שמע כבוד הרב, זה משהו טוב שיצא מכל השלושה חודשים של הקורונה, כשקצב החיים נרגע קצת בכורח המציאות. במירוץ החיים הרגיל, של אדם ממוצע במנהטן בקיץ של 2020, לא היתה לי דקה לחשוב על זה אפילו. הייתי מתעלם מההודעה. אבל כשאין לאן לרוץ, והלחץ התמידי לא באיזור כרגע, פתאום גם חצי שעה של עזרה לזולת באה בחשבון. "אני מקווה, שאת המצוות הללו אוכל לשלב בלו"ז שלי, גם כשנתאושש ונחזור לשיגרה. אזכור תמיד את הלקח מהערב הזה, האט את הקצב בחיים שלך, כדי לפנות זמן ולעזור למישהו אחר שתקוע, ברכב או בעבודה, או בחיים" הוא סיים.

ומצוה גוררת מצוה. אף פעם לא מפסידים מלעשות משהו טוב. בדקות הקצרות ששי עזר להם למלאות דלק, הוא סיפר להם שהוא עוסק בימים אלו באריזה של חבילות מזון וסיוע לצוותות המסורים של שירותי הבריאות בעיר. בלי לחשוב פעמיים, הם ביקשו ממנו להתנדב ולהיות חלק ממעגל הנתינה הזה. כל הצדדים יצאו מורווחים מהעסק.

שבת רגועה ונפלאה, 

הרב אוריאל ויגלר

מופת אצל הרבי > 80,000 דולר שקיבלתי השבוע

זה כמעט 26 שנים, שהעולם היהודי לא זוכה לראות ולשמוע את הרבי מליובאוויטש. זה כמעט 26 שנים, שאני מקפיד להגיע לקברו של הרבי, מקום הומה אדם 24/7, להתפלל ולהתברך, ולקבל אנרגיות בעוצמה שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר. הנוכחות של הרבי מוחשית שם כל כך.

לפני שנגיף הקורונה פרץ לחיינו, באיזור חג הפורים האחרון, הייתי מקדיש לפחות פעמיים בחודש כמה שעות כדי לבקר באהל הקדוש של הרבי. השבוע, אחרי היעדרות ארוכה, חזרתי לשם. המועקה בלב היתה גדולה, בעיקר בגלל המינוס בבנק. הפעילות הושבתה באחת ללא התראה, וככל שהמצב הכלכלי של האנשים הורע, כך פסקו התרומות ואמצעי התמיכה האחרים. אפילו בקרב אלו שמצבם שפר עליהם והם כן מסוגלים לתת, אתם ודאי תבינו שקשה לדבר ב'זום' עם ידיד או תורם על נדבה לבית חב"ד. המכניקה של גיוס משאבים בנויה על בסיס אישי ומפגש בארבע עיניים.

בעוד אני עומד צמוד לגדר המקיפה את מקום מנוחתו של הרבי, ותפילה חרישית על שפתיי, המוח עושה את המתמטיקה ומגיע לסכום של 70 אלף דולר. לא יודע למה זה נעצר שם, אבל כנראה זה הסכום הדחוף, המיידי. מאין יבוא עזרי? עכשיו? כשכולם מנסים בחשש ובזהירות לחזור לחיים נורמלים? 

ואז – ואני לא מגזים בכלל – צג הנייד שלי הבהב. שיחה נכנסת.

נותרו לי כמה מזמורי תהלים, וגם לא הופיע מספר. 'שיחה לא מזוהה' כזו, שלא עושה לך חשק לענות בעידן הספאם והפישינג המתוחכם. אבל זה היה בתזמון כל כך לא צפוי שיצאתי לחדר הסמוך ועניתי בלחישה 'הלו'.

זה היה ידיד ומכר קרוב, אילן שמו לצורך הענין (השם המלא שמור במערכת). "היי אילן, מה שלומך? מה המצב? הרבה זמן שלא שמענו ממך" פתחתי בנימוס.

כמה דקות על דא ועל הא, ואז הוא ניגש לענין לשמו התקשר: "אתה יודע כבוד הרב, זה כבר תקופה מאז שאני מגיע לבית חב"ד, ואנחנו מאוד מעריכים את כל מה שאתה והרבנית עושים, אני רוצה לתת לכם משהו".

זה תמיד מרגש אותי מחדש ונוגע בנימה עמוקה בלב, כשאנשים יקרים מביעים את ההערכה לעבודה שלנו ורוצים להיות שותפים, ליטול חלק בשליחות. במיוחד כשהמצב קצת דחוק. אבל כששמעתי את הסכום שהוא רוצה לתת, הלב שלי מיאן להאמין.

"רשמתי לכם צ'ק של 80 אלף דולר, אני יורד לתיבת דואר עוד כמה דקות!" הוא פולט מעבר לקו ואני מחויר כולי.

הלב עלה על גדותיו, ואפילו כמה דמעות הופיעו בעיניים. לא יכולתי לשלוט ברגשות. ראיתי למול עיניי נס! מופת גלוי של הרבי!

כשהדיבור חזר אלי, לא יכולתי להתאפק: "אילן, אתה יודע איפה אתה תופס אותי? אני ממש בתוך האהל של הרבי!" ואז אני שומע אותו מתפרק בבכי מהעבר השני של הקו.

חברים, האמת שהיתה לי התלבטות קשה לפני שהחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה. הוא אישי. הוא אמיתי. זה משהו שאני עברתי בעצמי. אבל המטרה שלי בחשיפה העצמית הזו, היא לתת לכם את התחושה של ההקלה ושל האושר שמילאו את ישותי לאחר הביקור הזה אצל הרבי. אני ממליץ לכם, בזמנים רגילים אבל במיוחד בזמנים של משבר או קושי, אישי או עסקי, להתפלל לאלוקים, ללכת להדליק נר ולהגיד כמה פרקי תהלים על קברו של הצדיק, להתקשר ולהתחבר אל הרבי, אוהבם של ישראל שמשפיע ברכות וישועות, מעשים שבכל יום. מעשה שקרה איתי השבוע!

הגמרא מטיבה לתאר את החקלאי שעומד בשדה "מאמין בחי העולמים וזורע". הלוא טבע האדמה היא, שאם זורעים בה היא תצמיח, בוודאי תהרהרו, עבודה קשה ומאומצת תניב את היבול המובטח, אז מדוע לעמוד שם ולהתפלל לבורא העולם, המים והאדמה להצלחת העבודה? אלא שזהו סוד ההצלחה האמיתי של כל אדם, בכל תחום עיסוק. הכל נובע מהברכה האלוקית. ודאי שצריך את המאמץ בדרך הטבע, בכללי הטבע, אבל לא לשכוח שהצמיחה וההצלחה תבוא אם תהיה כאן ברכת השם.

אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות. כמעט שלושה חודשים של בידוד חברתי קשה מנשוא. ללא עבודה, ללא הכנסה. רבים חלו ונדבקו בנגיף, ורבים אחרים, רבים מידי, אף הלכו לעולמם מותירים אחריהם לבבות שבורים בקרב משפחה וידידים. אם זה לא הספיק לנו, המוות המיותר והנורא במיניסוטה פער שסע אזרחי עצום בשבוע האחרון, המראות הקשים מכיכרות הערים מעוררות דאגה כנה לעתידה של החברה כולה. אבל בדיוק כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם, שגילה את בוראו, כך עלינו לזכור שיש בעל הבית לעולם הזה. אנחנו לא חיים בג'ונגל. התפקיד שלנו עלי אדמות הוא לדאוג לחיי חברה ואזרחות תקינים, סדר וחוק, צדק ומשפט לכולם בשווה. לחיות על התפר הזה, שבין עשייה ופעילות מאומצת בדרכי הטבע, לבין האמונה והביטחון שבסוף יהיה טוב, כי אין רע יורד מלמעלה.

אני אסיר תודה, לאילן היקר על הנדיבות המדהימה והנוגעת ללב. אני אסיר תודה, לבורא עולם ששמע את תחינתי והחליט לשלוח את אילן אלי בשעה קריטית זו. אני אסיר תודה, לרבי היקר שבגללו ובמצוותו אני מקדיש את חיי לשליחות ופעילות שכולכם מכירים, שבד' אמותיו זכיתי לנס מרגש כזה.

ועדיין אני לא יכול להירגע מהחוויה הזו, של גילוי אלוקי מוחשי, כך באמצע היום, כמענה למשאלה שחלפה במוחי. 80,000 דולר יוקדשו להוצאות המיידיות ולפעילות שמחכה להזנקה מחדש בקרוב. אני מתכוון לחזור לאהל הק' של הרבי בשבוע הבא, להגיד תודה, ולבשר על תוכניות חדשות עם סכומים חדשים. תצטרפו אלי?

שבת שלום ומבורך,

הרב אוריאל ויגלר

המתכון שלי לשלווה ושמחה בעידן הקורונה

זרם השאלות השבוע הלך וגבר: "כבוד הרב האם יש קייטנה בקיץ?" – "מה קורה עם הגנים? אתם פותחים בסטפטמבר?" – "יהיה לנו מניין בקהילה לחג השבועות?"

ויש גם את השאלות מהסוג הזה: "כבוד הרב, נראה לך שאקבל תלוש משכורת בסוף יוני?" – "איך נראה לך, יהיה גל שני וקטלני יותר של הקורונה בסתיו הקרוב?" – "מתי כבר נוכל ללכת לפיצה? לבאולינג? להחלקרח? לים?"

חוסר הוודאות והדאגה אוכלת בכל פינה. אלף ואחת סיבות להרגיש מתוסכלים, עצבניים, מדוכאים. נראה שאף אחד לא יכול לתת תשובה מדוייקת על השאלות הללו, והשיגעון של הסגר והבידוד בגלל הנגיף שהחל להשתולל פה לפני חודשיים וחצי, כבר עובר את הגבול.

גם אותי זה מרגיז. אני רגיל ללכת לבית הכנסת, לפתוח את גן הילדים, לתכנן את מחנה הקיץ הקרוב, להכין הרצאות ושיעורים, את תפילות השבת, דינר חגיגי, מסיבות חג השבועות להורים ולילדים, ועוד ועוד. אבל מאז החלה המגיפה אני בבית. עולמי מתחיל ונגמר עם אשתי היקרה והילדים המתוקים, וכל שאר העולם נמצא רק ב'זום' מידי כמה שעות. 

אני מנסה עד כמה שאפשר לשמור על סדר יום, על תכנון וביצוע משימות. שומר על קימה ב5 בבוקר ומקפיד על ריצת 2 המייל'ס שלי, וזה בהחלט עוזר לגוף ולנשמה, אבל הלבד הזה קשה. לא רגיל. לא נורמלי.

ובכל זאת, אני שמח! אני מאושר!

לא אתכחש לכך שישנם ימים קלים יותר ויש שעות קשות יותר, התסכול מהמצב והתוצאות שלו במרחב האישי והציבורי הוא גם מנת חלקי, אז תשאלו איך אני בכל זאת שומר על שפיות גם בעידן הקורונה? להלן נוסחת הקסם של הרב. מתכון מומלץ לשימוש ביתי:

תרגיל ראשון. תחשבו לעצמכם בכנות "מה יכול להפתיע אותי היום?"

אתם בוודאי סקרנים לדעת מה עולה בראשי? למשל, אם אלוקים יחליט לברך אותנו ולהרחיב את המשפחה בעוד שלישייה מתוקה! לדוגמא, אם פתאום אני מקבל אימייל או טלפון המבשר לי על תרומה של 10 מיליון דולר לבית חב"ד! הייתי נכנס לאקסטזה של שמחה, רוקד ללא הפסקה. ולא מסרב להצעה לצאת לחופשה בת שבועיים בקרוז מפנק.

אבל, אושר כזה נובע מסיבה חיצונית, מהפתעה שתספק צרכים חשובים שלי. איפה טמון האושר הפנימי? איך אפשר למצוא את השמחה הפנימית ולתת לה לפרוץ החוצה ולהשתלט עלי במובן הטוב?

שלושה מילים.

הכנעה. שליטה. נתינה.

הכנעה: לזוז הצידה ולהכיר בכך שיש כוח עליון, שהקב"ה מנהל את העולם טוב יותר ממה שאפשר לדמיין. יש כאן איזו תוכנית אלוקית, שלא נבין ואולי לא נדע. לדעת את האמת, שפרנסה מגיעה מלמעלה. נכון, נראה עכשיו שמשבר כלכלי מתקרב אלינו במהירות, רבים איבדו את מקור הכנסתם או מקום עבודתם, וככל שהבידוד הזה צובר ימים ושבועות יהיה קשה פי כמה לבנות הכל מחדש. אבל אנחנו רואים, וכל אחד רואה, איך אלוקים בכל זאת דואג לו למה שהוא צריך גם תחת ההגבלות החדשות. ואלוקים מעולם לא היה מוגבל. במקום להיאבק בזה, בוא נתמסר לניהול של בורא עולם, פתאום נרגיש תחושה של שלווה פנימית עוטפת את החזה ואת כל מסתורי החרדה בגוף.

שליטה: מי לא אוהב לשלוט במצב? לשלוט בחיים שלו, בתוכניות שלו? אבל מהר מאוד קלטנו בחודשים האחרונים שהכל אשליה אופטית. אנחנו לא שולטים במצב, וגם השלטון לא בדיוק יודע איך לשלוט במצבים בלתי מוכרים. אלוקים דווקא כן יודע. כל דבר שקרה כאן ובכל מקום אחר, הכל בידיעה שלו ובשליטה שלו. כן, גם הדברים הקשים הם חלק מתוכנית אלוקית עד לפרט הכי אחרון. ההתפשטות המטורפת והמהירה של הנגיף בכל מדינות העולם, היא לא איבוד שליטה, היא תחת השליטה של אלוקים. אמונה יהודית עמוקה היא שגם זו לטובה, גם אם לא רואים זאת כרגע, ואולי יקח שנים רבות להבין זאת. אם נקלוט ונפנים שהוא רב החובל, ויש יעד, נפסיק לנסות לברוח מהספינה או להעלות אותה באש, פשוט נשב נירגע וננסה ליהנות ממה שנשאר עד סיום המסע.

נתינה: כשאדם מכונס בעצמו, ומנסה לספק את צרכיו האנוכיים, גם הסבל האישי גודל ומצטבר, עד כדי כאב פיזי ומנטלי. כשאדם מתעלה מהאישי, ויוצא לעזור לאחר, לזולת, חדוות הנתינה משחררת והופכת אותו לאדם בריא יותר, חיובי יותר. רוצים לצאת מהמשבר ומהדיכאון? לתת לשמחה הפנימית להתפרץ? הרימו טלפון לחבר ותבדקו מה המצב אצלו, שלחו וואצאפ לכמה חברים עם מילות עידוד, ארגנו איזה זר פרחים לאמא או לחמות שכבר לבד כמה שבועות ללא ביקורים, מכירים מישהו שהתמודד עם הנגיף, שהתאשפז או חש ברע? נסו לעזור לו לחזור לשיגרה ולהחלמה מלאה. תנו צדקה לארגון קרוב ללבכם, או למטרה מועדפת עליכם. כוח הנתינה והריפוי שבא בעקבותיו יפתיע אתכם.

ומשהו בקטנה לסיום, רוצים לשמח גם אותי? תגיבו על הטור הזה, אשמח לדעת איך זה השפיע עליכם, מה קרה בעקבות קריאת השורות הללו!

האם נצליח אי פעם לחזור לשיגרה?

מה זה "חיים נורמליים"? אם למדנו משהו בחודשים האחרונים, שההגדרה לנורמליות השתנתה באופן קיצוני.

נורמלי היה לקום בבוקר להתארגן ולצאת לעבודה, בסוף היום לחזור הביתה. הקורונה אילצה אותנו לשקול אם בכלל לצאת לעבודה, והאם אפשר למצוא דרך לעבוד מהבית.

נורמלי היה לצאת מידי פעם עם האשה או עם חברים לאכול משהו בחוץ. הקורונה לימדה אותנו להסתפק באוכל שמוכן במטבח הביתי שלנו.

נורמלי היה שאם רוצים קצת שחרור או בידור, יוצאים לברודווי לאיזה סרט או הצגה טובה. הקורונה גרמה לנו לנסות למצוא שחרור או בידור בין כותלי הבית, כשבני המשפחה מסביב, ומרתון של שיעורי תורה ב'זום'.

נורמלי היה להתלבש חגיגי, ולצאת לפגוש חברים או משפחה בליל שבת. הקורונה הביאה אותנו לעשות שבת רק בבית, עם המשפחה הגרעינית, למצוא או להמציא משחקי חברה ופנאי.

נורמלי היה לצאת לבר מצוה, לחתונה, לאירועים חגיגיים, מסיבת סוף שנה. הקורונה המציאה לנו סוג אחר של שמחות וחגיגות, השתתפות וירטואלית בלבד.

התרגלנו לחשוב שאושר אמיתי יהיה מושג רק אם נרויח הרבה כסף, נוכל לקנות רכבים ובתים יפים, נצא לחופשות נוצצות, ונדלג בבירות העולם. פתאום הקורונה אילצה אותנו להישאר בבית, וללמוד שאפשר להשיג אושר ושמחה גם עם האטת קצב החיים והמרוץ אחר החומריות. זמן איכותי עם המשפחה הביא לנו אושר שמחה וסיפוק.

התרגלנו להאמין שהביזנס חייב להתנהל מקרוב, עם לאנצ' משרדי ופגישות מעונבות. פתאום הקורונה הוכיחה לנו שאפשר בהחלט לנהל עסקים חובקי עולם, לסגור דילים ולהריץ סטרטאפים ברשתות מקוונות שלא הכרנו קודם לכן.

התרגלנו לפתוח לוח שנה ולסמן, אירועים, טיסות, ביקורים, חודשים רבים לפני שהם קורים. עכשיו לפתע למדנו לחיות את היום. ומיום ליום.

התרגלנו שלפני פסח כבר אנו יודעים לענות לשאלה השנתית של הילדים "אז מתי יוצאים לקמפינג בקיץ?" השנה לא היו לנו תשובות, ולמדנו שאפשר לחיות עם זה.

והקורונה לימדה אותי עוד כמה דברים. תובנות חדשות בחיים הרוחניים שלי כיהודי דתי ומאמין.

להיות יהודי, פירושו לדעת שכל מה שהיה הנורמה ביום האתמול, לא יכול להיות גם הנורמה ביום המחר. בכל יום מחדש, עלינו לאתגר את עצמנו ולחשוב איפה אפשר להתקדם ולהתעלות. אם לדוגמא שמירת שבת במילואה נראית לי מעבר ליכולות שלי, כדאי לשקול זאת שוב. לחשב מסלול מחדש. אולי בכל זאת זה אפשרי. או לדוגמא לאכול כשר תמיד גם בבית וגם בחוץ, היתה משימה בלתי אפשרית עד היום. אבל הרי הקורונה לימדה את העולם בבת אחת שאין כזה דבר בלתי אפשרי. אם עד אתמול לימוד התורה לא היה משהו שמעורר בי חשק, היום אדאג לכך שהוא יהפוך לראשון בסדר העדיפויות.

בכל לילה יש לי ריטואל קבוע. לעצור לכמה דקות ולסכם את היומית. בחינה מהירה של כל המעשים באותו יום, תוך בדיקה מה כדאי להמשיך גם מחר, ומה אוכל לעשות טוב יותר. 

מול מגיפת הקורונה אנו מרגישים חסרי אונים. האם יבוא גל שני? האם ימצאו כבר תרופה לנגיף? האם בתי הספר יפתחו את שעריהם בראשון לספטמבר? האם יהיו קייטנות בקיץ הקרוב? אף אחד לא יודע. אבל יש משהו שאנחנו כבר כן יודעים.

מה שהנגיף הוכיח לכולנו, שיש לנו כוח מיוחד של אמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא. להסתמך עליו לגמרי. הוא יודע הכל, הוא שולט על המצב, ואנו מאמינים באמונה בפשוטה שכל מה שעושה ה' הכל לטובה.

הציפייה האמיתית היא, שיופיע בקרוב מי שיענה לכל צרכי הפרט והכלל, משיח צדקנו בעצמו. הוא ירפא את החולים, ימצא מזור למגיפות, ויחולל שלום עולמי בין כל הברואים ביקום הזה.

זה הדבר הנורמלי ביותר שאנו יכולים לעשות כעת – להתפלל חזק שזה יקרה, עוד היום.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

צלחתם את אתגר המרשמלו?

מה שגיליתי עמוק לתוך חודשיים של בידוד חברתי, בניסיון להביס את נגיף הקורונה, הוא שהשהות בבית הפכה אותנו לממוקדים יותר בחינוך הילדים, שלנו. ולכן השבוע, אשתי ואני החלטנו לאתגר את השלישייה המתוקה עם אתגר המרשמלו המפורסם.

הניסוי הראשוני היה חלק ממחקר של אוניברסיטת סטנפורד על דחיית סיפוקים. חוקרים היו מציעים לילדים בחירה, בין קבלת מרשמלו אחד לאכילה בצורה מיידית, או איפוק והמתנה ואז לקבל שני מרשמלו כתמורה. מי שהניח את ההצעה לפני הילד, יצא מהחדר, והותיר אותו לבדו מול המרשמלו במשך כרבע שעה.

ניסינו לנחש כהורים, שלכאורה מכירים את הילדים שלנו, מה תהיה הבחירה שלהם. הצבנו בפני כל אחד מהם קוביית מרשמלו ענקית, עם הבטחה שבאם לא ייגעו בזה ונמצא אותה כמות שהיא כשנחזור לחדר אחרי 5 דקות, הם יקבלו כפול. שני הבנים שלנו צלחו את האתגר, והמתינו לסיום חמש הדקות, על אף הפיתוי המוחשי. הבת, לעומתם, לא הצליחה לעצור בעצמה, ולעסה להנאתה את קוביית המרשמלו בכל רגע מחמש הדקות הללו, על אף שאחיה דחק בה שוב ושוב כיועץ מטעם עצמו, שלא לעשות זאת.

האתגר היה כמובן חלק מחוויה משפחתית נעימה וקלילה, אבל אם נחשוב על זה לרגע, כולנו, כל אחד ואחת ניצבים מול אתגר המרשמלו יום יום.

תהיה רגע כנה עם עצמך, מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? האם אתה תופס את הסמארטפון בשני ידיים ובודק מה חדש, מי שלח הודעה, מה קרה בעולם או בעסק? או שאתה דוחק את הסיפוק ולוקח כמה דקות, ליטול ידיים ולומר 'מודה אני' לבורא עולם על יום חדש ונפלא?

הסיפוק מהגלישה בנייד הוא מיידי, תחושה של קשר, של אני יודע מה קרה הלילה ומה יקרה היום. אבל אם אתה מסוגל לדחות את הסיפוק הרגעי הזה, ולאמן את עצמך להקדיש כמה דקות של הודיה לפני שהכל מתחיל, תודה לאלוקים על בוקר חדש, אתה תרויח בכפליים. החיים ישתנו לטובה בטווח הארוך.

לפני שאתה שוקע במחשב, ומתחיל לענות על 200 אימיילים ו400 הודעות בוואצאפ, קח כמה דקות רגועות, להתעטף בטלית, להניח תפילין, להגיד תפילה בכוונה מהלב. אולי לא תראה את התוצאות מיד, אבל עם הזמן יתפתח קשר אמיץ, מרגש, וגם רווחי, בינך לבין בורא עולם.

העין חומדת והחיך כבר מרגיש את הטעם, אבל ניסיתם פעם ללמד את עצמכם ואת הילדים שלכם, שלא הכל אפשר לאכול? שיש כללים וחוקים, ושהכי משובח נקי וטוב זה אוכל כשר? הפיתוי לקחת ליד ולהכניס לפה את הממתקים הנוצצים והטעימים, הוא אדיר, אבל השליטה העצמית שהם יפתחו, כדי לבדוק קודם אם החטיפים או הסוכריות הללו מתאימות לילד יהודי או לא, תהיה מכשיר אדיר להצלחה בחיים, גם החומריים וגם הרוחניים, בעתיד.

שמירה על הכללים של הבית היהודי, חוקי טהרת המשפחה לאור התורה, אינה דחייה של זוגיות ואהבה, אין מטרתם להרחיק אותך מבן\בת הזוג שלך, עד לאחר סיום ההמתנה וטבילה במקוה הטהרה, אלא לבנות נישואין חזקים, תוססים, ויציבים לאורך זמן.

למעשה, אם נצלול למערכת של 'עשה ולא תעשה' בחוקים האלוקיים שנמסרו לנו בהר סיני בחג השבועות לפני אלפי שנים, נגלה שרבים מהם בנויים על דחיית הסיפוקים, כדי לקבל משהו טוב יותר, טהור יותר, שווה יותר. בתורת החסידות והקבלה מגדירים זאת "אתכפיא". הכפייה העצמית של האדם לדחיית הרצון המיידי לסיפוק מהיר ועכשווי, במטרה להגיע למקום נעלה יותר, למשהו זך יותר.

בחודשיים האחרונים, מחג הפורים ועד חג ל"ג בעומר, היינו כולנו ניצבים באתגר המרשמלו הבינלאומי...

הממשל, העירייה, מומחי הרפואה וגורמי ההצלה, כולם אמרו לנו תתאפקו. מעולם חברתי, נגיש, זמין, גלובלי, הם ביקשו מאיתנו להפוך למבודדים חברתית. הם הסבירו, שזהו הנשק היעיל הזמין והטוב ביותר שיש לנו ביד, כדי להביס בהצלחה את התפשטות נגיף הקורונה. אם נצא מהבית, אפילו לקרובים שלנו, נסתכן בהידבקות, או בלהדביק אחרים ולגרום להם מוות אכזרי ל"ע. 

זה קשה. אנחנו רוצים לצאת החוצה, להשתחרר, לזרוק הצידה את כל ההגבלות הבלתי אפשריות. האביב המלבלב, הקיץ בפתח, לא ראינו את ההורים חודשיים, והם לא ראו את הנכדים המתוקים שגדלו בינתיים. מתגעגעים לשגרה בעבודה, בקניות, בתחבורה, בלימודים, רוצים לחזור לחיים. אבל אם נדחה את הסיפוק הזה, ונחכה לשעת הכושר הנכונה, המתאימה, הבטוחה והאחראית, כולנו נרויח מזה. נצא לעולם טוב יותר, בריא יותר, מצליח ומשגשג יותר.

צוות החוקרים, בניסוי המקורי, שעקבו אחר ההתפתחות של הילדים בעשורים שלאחר מכן, גילו שאלו שהצליחו להתאפק בגבורה, להתגבר על הצורך בסיפוק מיידי, הצליחו גם בחיים הרבה יותר. מוטיבציה חיובית, עם משמעת עצמית, הביאה אותם להישגים מרשימים יותר. הם היו בעלי יכולת גבוהה, לזהות יעדים, להתגבר על קשיים, להגיע ממוקדים למטרה.

יש בי תחושה פנימית, שהבת שלי, הצלע השלישית בשלישייה שעמדה מול האתגר הביתי, תגדל ותצליח, למרות שטכנית היא "נכשלה" מול המרשמלו.

אני מאתגר אתכם, קחו דקה ותחשבו, האם הצלחתם באתגר המרשמלו האישי היום?

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

אני כל כך מתגעגע! אתם חסרים לי!

אני מתגעגע לבית הכנסת שלי. לשמחה, לחיוכים, לאווירה הנהדרת, לשירה ביחד. אני מתגעגע לספר התורה, רוצה לנשק את המעיל, ולשמוע איך שקוראים את הפרשה בקול. אני מתגעגע לחום האנושי ולחיבור הפנימי שמתרחש בקידוש, בשבת אחר התפילה. אני מתגעגע לאורחים, שיסבו בשישי בערב לשולחן השבת. 

אני מתגעגע לזמנים המתוקים כשאני ואשתי מתגנבים לבית קפה להפוגה קלה מהמירוץ השבועי הבלתי פוסק. אני מתגעגע לטבילה המטהרת במקווה מוקדם בבוקר. אני מתגעגע לביקורי הבית וההיכרות עם משפחות נפלאות. אני מתגעגע לנסיעה הדו-חודשית לאהל הקדוש, לפקוד את קברו של הרבי מליובאוויטש, שם אני מטעין את הבטריות ומקבל השראה מחדש.

אני מתגעגע לקשר אמיתי, בלתי אמצעי, חי ומוחשי, עם כל אחד ואחת מכם. אני מתגעגע ליכולת לשאת דרשה, מסר תורני, שיעור בפרשה או באקטואליה. כן, 'זום' זה אחלה, אנחנו צריכים להודות למי שהמציא את הדבר הזה, אבל זה לא תחליף לדבר האמיתי. רק לדוגמא, בדרשה מולכם בבית הכנסת, אני יכול להבחין מיד אם אני מרדים את הקהל ולשנות כיוון בהתאם. ב'זום' יש את הבחירה למשתתפים לכבות וידאו, לכבות אודיו, ואין לי מושג מי נרדם מול המצלימה ומי מצוי בהקשבה עמוקה.

אני מתגעגע לחיים הרגילים, הנורמלים, הפשוטים שהיו לי עד לא מזמן (וגם הילדים שלי!). 

אני מלא געגועים לרבי היקר והאהוב, כבוד קדושת האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זכר צדיק לברכה, המנהיג הרוחני של העם היהודי. מה דעתו על המצב? מה המסר שהוא מוציא בסיטואציה הלא הגיונית הזו? אני לא מפסיק לחשוב על כך.

דבר אחד בטוח מעל כל ספק: העולם שלנו לא יכול להיות, וכבר לא יהיה אותו עולם שהכרנו לפני שהתפרצה מגיפת הקורונה. ואני לא מתכוין רק לריחוק החברתי, למסכות על הפנים, חיטוי משטחים וכפפות על הידיים.

כשנחזור להתפלל במניין בבית הכנסת, בעזרת השם בקרוב ממש, אלמד להעריך כל שניה! אגיע בריצה, להיות שם בזמן, לענות כל "אמן" בקול ובכוונה, כל מילה של תפילה תהיה ברורה. אני פשוט לא יכול כבר לחכות, ללחוץ לכם את היד ולאחל אחד לשני "שבת שלום", חיבוק מכל הלב.

כשנחזור ל'קידוש' הקהילתי בשבת, כמה אהבה נביע, כמה כבוד נחלוק, הכל יהיה שונה, יהיה עמוק יותר, פנימי יותר! כל צורת החיים של קשר בינאישי, יחסי אנוש, קשר פיזי קרוב, הבעת רגשות... לכל אלו יתלוו תחושות עזות יותר, חזקות יותר.

חישבתם פעם כמה מתוך תרי"ג מצוות (248 מצוות עשה, ועוד 365 מצוות לא תעשה) אנחנו יכולים לקיים במהלך החיים? תופתעו לגלות. בזמן הזה, כשאנחנו בגלות בלי בית המקדש, שנחרב לפני יותר מאלפיים שנה, יש לנו רק 87 מצוות!

ואפילו מתוך אלו, כמה מהם אנחנו מנועים לקיים בחודשי הבידוד האחרונים. למה ומדוע הוביל בורא עולם לכך? למה אין לנו את היכולת והזכות לקיים מצוות אלו? אני לא דובר שלו, ומעולם לא התיימרתי לדעת, אבל המסר האישי שלקחתי מהתקופה הזו, היא ללמוד להעריך מחדש את המצוות הללו, ולקיים אותם עם משמעות חדשה, נלהבת יותר, ברגע שיתאפשר לי.

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג ע"ה, נשאל פעם "איזה יום במחנות הריכוז, בשואה האיומה, היה היום הכי קשה עבורך?"

"היום בו שוחררתי לחופשי" ענה.

השואל נדהם. "מה אתה אומר? איבדת את אשתך, את אחד-עשר ילדיך, רוב הקהילה שלך, החסידים, נשרפו ועונו ונטבחו בידי הנאצים יימח שמם. אתה עצמך סבלת רדיפות איומות, הרעיבו אותך למוות. השחרור היה אמור להיות היום המאושר בחייך?!"

והוא הסביר: "ודאי. שהתופת היתה נוראה. אבל מה שהחזיק אותי מול אימי המוות ומול מחזות הזוועה הבלתי אנושית הזו, היתה התקווה שמכאן אם יוצאים, זה רק לגאולה השלימה על ידי משיח צדקינו. לא היה לי ספק, שמכזה חושך, רק אור הגאולה יכול להוציא. הבנתי שלא ייתכן שהעולם שהכרנו יחזור להיות מה שהיה, כאילו לא הושמדו שישה מיליון יהודים. בעיני רוחי, היחיד שיכול לבוא ולשחרר אותנו מהמחנות זה רק המשיח. כששערי המחנה נפתחו, וראיתי את החיילים של צבא ארה"ב, במקום את משיח צדקינו, היה זה היום הקשה ביותר. השבר הזה".

יש לנו תקווה חזקה ואמונה עזה, שבקרוב זה ייגמר. הלוואי ויהיה זה מלך המשיח שיופיע ויודיע לנו שהמגיפה האיומה הזו הסתיימה, וכולנו נוסעים לארץ ישראל, לעידן החדש של הגאולה. אבל גם אם אלוקים יחליט שעוד לא הגיע הזמן, והוא רק יחזיר אותנו לחיים הקודמים אליהם אנו כה מתגעגעים, נבטיח לו ולעצמנו, שזה יהיה עולם חדש. עולם של התרגשות מכל מצוה, מכל תפילה, מכל מעשה חסד, כל מה שלא יכולנו לעשות במשך חודשיים. כך נוכל לגרום לכך, שבאמת העולם שמחכה לנו בחוץ, יהיה עולם חדש שלא הכרנו.

לא מסוגל לשלם שכר דירה!

לפני כמה ימים, קיבלתי הודעה מבעל הדירה בה אני חי, עם קישור: "נא לשלם את שכר הדירה החודשי. ניתן לסדר זאת בלחיצה על הקישור הזה".

מאז שנכנסנו לדירה הזו לפני שבע שנים, שילמתי את שכר הדירה החודשי בשקדנות מידי חודש בחודשו, אולי יצא שאיחרתי בכמה ימים מפעם לפעם אבל בהחלט לא עבר חודש ללא תשלום. בחודש האחרון, אפריל 2020, עברה המחצית ועדיין לא שלחתי את התשלום. לכן קיבלתי את המסר...

לבעל הדירה שלנו, יש עוד אלפי דירות בכל רחבי העיר. אין לי מספר מדויק כמה בניינים בבעלותו אבל אני יודע שמדובר במספר מכובד, כך שתיארתי לעצמי שזו ודאי הודעה כללית שנשלחה בדוא"ל בתפוצה רחבה לכל הדיירים שכמוני לא שלחו עדיין שכ"ד. כך שלא עניתי מיד.

לא עברו 24 שעות וקיבלתי הודעת המשך: "בוקר טוב, שלחתי לך אתמול תזכורת על התשלום כולל קישור בו אתה יכול להסדיר את התשלום מיידית. לא נרשמה ממך תגובה, וגם הכסף לא נכנס. נא ליצור קשר בשעות הקרובות. שמור על עצמך".

האסימון נפל. זו לא היתה הודעת תפוצה. זה היה מסר אישי מלכתחילה. טעות שלי. הוא יודע שלא שילמתי, ולכן פנה אלי באופן אישי. לא שלח פקידה או מזכירה. החלטתי להגיב.

"מקווה שהכל בסדר אצלך" - פתחתי - "לצערי, המצב החדש לא מאפשר לי לשלם את שכר הדירה החודשי. הפעילות שלנו הושבתה לגמרי. בית הכנסת, גני הילדים, שיעורי התורה, התוכניות, הפעולות, הכל פסק באחת. כל מה שעדיין פעיל נעשה רק דרך הזום. ההכנסות ירדו גם הן באחת. 90% מהתרומות שמאפשרות לנו תקצוב שוטף לא נכנסו הפעם. יש מצב שתוכל להתחשב בנו בתקופה הקשה הזו?"

בתוכי אני מאמין, ששיחה דומה מתנהלת בין מאות מיליונים אחרים בכל העולם, בין בעל הבית לשוכרים, בין מעסיק לעובדים, בין מנהל לפועלים. אני לא יוצא דופן. קיבלתי דוא"ל ממכר לפני כמה ימים: "כבוד הרב, זו התקופה החשוכה בחיי. מעולם לא היה גרוע יותר! אין לי פרנסה בכלל, ההכנסה ירדה לאפס. הפסדתי את כל הכסף שלי".

התגובה מבעל הדירה הגיעה במיידי: "זה דבר גדול מידי לבקש ממני עכשיו. הבנק נושף לי בעורף".

ואז קלטתי, שבעל הבית האמיתי של הבניין בו אני גר אינו אותו אדם, אלא הבנקים. הוא חייב להם כסף, והם מצפים ממנו לשלם. למעשה, אם הוא לא יעמוד בלוח הזמנים שלו מולם, הוא יהיה במצב גרוע ממני פי כמה. "מרבה נכסים – מרבה דאגה" אמרו חז"ל במשנה.

אז מי בעצם אחראי לשאת בנזקים או בתוצאות של המשבר הכלכלי עקב נגיף הקורונה? האם זו אשמתי שהפעילות שלי הופסקה בבת אחת לפני חודש וחצי ואין לי איך לשלם? האם זה נכון להפיל את זה על בעל הדירה? האם הבנקים צריכים לספוג הפסדים? מי כאן אחראי בשורה התחתונה?

במחשבה שניה, שאלתי את עצמי בכנות, איך באמת הצלחתי לעמוד בזה, ולשלם שכר דירה שבע שנים ברציפות? מי היה ערב לכך, כמובן, הכל מאת ה'! נכון, עבדתי קשה יומם ולילה. ברוב הימים שאני זוכר, מצאתי את עצמי ער ב-4 לפנות בוקר, מתמסר לזולת לפני שאני חושב על עצמי. אבל בסוף החודש הייתי צריך לשלם את כל החשבונות, והיה זה אלוקים שדאג לעזור לי לכסות את מה שצריך. התורה כותבת "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". 

רופא שעסוק מבוקר עד ערב לטפל בחולים, ואין לו זמן לדברים אחרים, איך הוא מצליח לשלם בסוף כל חודש את הכל? כמובן אפשר להסביר שזה הוותק והניסיון, והשכר שהוא מקבל בבית הרפואה או במרפאה הפרטית, אבל לא. זה הקב"ה שדואג לכל בריותיו. זן ומפרנס לכל.

עורכת הדין הבכירה שמטפלת בתיקים הכי הכי, איך היא משלמת בסוף החודש את הגז והחשמל והרכב והביטוח? כמובן תמיד אפשר להגיד שזו המיומנות, והשנים שהיא בשטח כולל האינטלגנציה האישית והאישיות הכובשת, אבל לא. זו דאגה של הקב"ה שיהיה לה מה שהיא צריכה.

ומה לגבי הברוקר שכל שועי עולם מתדפקים על דלתו? ואשף ההשקעות והסחר במניות? הכל זו אסטרטגיה וניהול סיכונים? גם ההצלחה שלהם זה בזכות הקב"ה.

אז אותו אלוקים, שידע לכלכל את הרופא, עורכת הדין, גורו הכספים וההשקעות, וגם את הרב... ודאג שיוכלו לשלם את החשבונות כל חודש בשנים האחרונות, יודע לעשות זאת גם עכשיו. אבל מה? עלינו ליצור איזה כלי לברכה, לעשות משהו. ולא לשבת ולצפות שהכסף ייפול מהשמים. כמו תמיד, "בכל אשר תעשה" הכוונה שצריך לעשות, והקב"ה כבר ימצא את הדרך לברך את המעשה.

גם בתקופות הטובות, היה עלינו לדעת שלא השכל או החריצות או השנינות, או המשא ומתן הקשוח, הם שאחראים לרווחים הנאים ולעמלות השמנות, זו טעות חמורה! מי שדאג לכלכל ולפרנס אותנו, הוא בורא העולם הזן ומפרנס את כל ברואיו.

ועכשיו שום דבר לא השתנה. מי ידאג? מי יעזור? אותו אלוקים. נכון, צריך לעבוד, לנסות לעשות כלל האפשר, ואולי אפילו להתאמץ ולמצוא דרך לעבוד בתנאים החדשים והלא נעימים, אבל יחד עם זאת עלינו לדבוק באמונה בה' ולדעת שהוא לא יפקיר אותנו לגורלנו חס ושלום. זו לא תקופה חשוכה. 

אה, ומה בסוף עם בעל הדירה שלי? הגענו לאיזשהו דיל של הבנה לשלושת החודשים הקרובים, ולאחריהם שנינו מקווים שהכל כבר ייראה אחרת, והעולם יחזור למסלולו.

בברכה לשבת שלום וחודש טוב ובריא

הרב אוריאל ויגלר

משה רבינו מקנא בנו!

בפסוק מיוחד ויוצא דופן, מעידה תורת ישראל על המנהיג היהודי הראשון "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

הסיבה לכך מרתקת. תורת הקבלה מסבירה, שמשה בעיני רוחו צפה וראה את כל הדורות, וכשראה את הדור שלנו, הרגיש ענווה מיוחדת כלפינו. 

משה רבינו, שזכה למה שאף אחד אחר בהיסטוריה לא זכה, לראות מראות אלוקים ולקבל ממנו את המתנה לעולם, במעמד נשגב על הר סיני לפני 3,332 שנים, חש ענווה אל מול מה שמתחולל בימים אלה. 

כשראה את עם ישראל, שנאלץ לסגור את הישיבות ומרכזי התורה, לשלוח את כל תלמידי מוסדות החינוך הביתה, ואף על פי כן, יהודים לומדים, יהודים עוזרים אחד לשני. כמויות בלתי נתפסות של שיעורי תורה, מעמדי תפילה, ומאמצי חסד ועזרה, מתרחשים בכל שניה ביממה, באמצעות הרשתות החברתיות: ביוטיוב, באינסטגרם, בפייסבוק, בטלגרם, בוואצאפ, בזום. 

משה רבינו נכנס להלם קרב כשהוא ראה אל מול עיניו את התקופה הזו, תחושה עמוקה של ענווה מילאה את ישותו.

משה רבינו, שהתחנן והתפלל לפני אלוקים בכל עת צרה, בכל הסתבכות במצרים או במדבר, ממנו למדנו מה זה לפנות אל בורא עולם ולבקש. משה שהיה נביא ומושיע, מקנא בנו! הוא יוצא מהכלים אל מול מה שקורה בכל בית יהודי. מרכזי התפילה ננעלו, בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים חשוכים. 5000 בתי חב"ד בכל פינה בעולם נאלצו לסגור את הדלתות. אבל לפתע הואר כל בית יהודי בתפילות, שחרית מנחה וערבית. קבוצות מיוחדות של תפילה ואמירת תהילים נפתחו כל אימת שיהודי שאנחנו לא מכירים נכנס לחדר מיון או לטיפול נמרץ. כן, יותר תפילות ופרקי תהילים נאמרו בחודשיים האחרונים מאז לימד משה את העם את כוחה של התפילה.

משה רבינו, הנשיא הראשון של העם היהודי, נתקף בענווה מוחלטת כשהוא רואה את היהודים החסידים, השלוחים של הרבי, שלמרות שחלפו יותר מ-25 שנה מאז שלא זוכים לראות ולשמוע את הנשיא של הדור שלנו – הרבי מליובאוויטש, כולנו ממשיכים במורשתו ומממשים את חזונו. אף אחד מהשלוחים של הרבי לא הסתגר ושכח את תפקידו, המשכנו להנהיג, להוביל, לאחד, לחבר.

משה, רועה נאמן ואוהבם של ישראל, שלימד אותנו פרק באהבת ישראל, בהקרבה של כל כולו כולל את חייו האישיים למען הציבור, למען ההישרדות של העם והאומה, נפעם ונרעש מול המציאות הזו של אביב 2020. למרות המשבר הכלכלי שעוד איננו יודעים את היקפו, למרות השיתוק של כל תחומי החיים והחברה כדי להציל מה שאפשר, למרות הפחד האישי מהידבקות במגיפה הנוראה של הנגיף המשתולל, אנשים לא פסקו מלפעול ולהפעיל מעגלי חסד, עזרה, הצלה, בצורה חסרת תקדים. בנדיבות, ללא תמורה, ללא שיקולים. 

תרומות של מיליארדים מבעלי היכולת עבור כל מאמץ של בלימת הקורונה. הרופאים, האחיות, כל צוותי הרפואה שעבדו מסביב לשעון, תוך סיכון עצמי ברור, כדי להציל חיים של בן אנוש אחר, צעיר או מבוגר, ללא הבדל דת גזע ומין. המתנדבים של ארגוני ה'הצלה' בכל הריכוזים היהודיים שנכנסו לתוך התופת, והובילו את החולים לחדרי המיון, וסביב השעון, בחול או בשבת, בלילה או ביום, עזבו הכל לטובת הצלת נפש אחת מישראל.

משה, שחולל את הניסים הגדולים והמרשימים ביותר בהיסטוריה היהודית, עשר מכות במצרים, קריעת ים סוף, מזון ושתיה במדבר הלוהט והצחיח במשך 40 שנה, המנהיג הגדול הזה התבונן על הדור הירוד שלנו, שמצבו הרוחני הכללי דורש שיפור גדול, ובכל זאת התפעל ונמלא תחושת ענווה ושפלות כלפי אנשי הדור הזה. הוא ראה את הנס האמיתי, את היכולת של הקרבה עצמית אולטימטיבית כלפי הזולת, את המסירות והאהבה לקיים תורה ומצוות, להתפלל לה', לעשות חסד וצדקה.

לפני 29 שנים, ביום כ"ח בניסן ה'תנש"א נשא הרבי מליובאוויטש שיחה קצרה אך חריפה בפני שומעיו. הוא הצהיר: "אני עשיתי כל מה שביכולתי, כדי להחיש את בואה של הגאולה. מעכשיו והלאה זה הכל בידיים שלכם, עשו אתם כל אשר ביכולתכם". המילים הקדושות הללו, מעולם לא היו רלוונטיות כמו בתקופה הזו. אנחנו באמת עושים כל מה שאנו יכולים, אבל תמיד יש מקום לעשות יותר. בואו נתאמץ, עוד טיפה, מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים, ומהר מאוד ניווכח בניסים הגדולים שאנו מסוגלים לחולל. משה רבינו יהיה גאה בנו, נשלים את המשימה, נביא את הגאולה.

שבת שלום, ראש חודש טוב, מבורך ובריא

הרב אוריאל ויגלר

אז מה הוחלט? פותחים את העולם או מותירים אותו סגור?

דילמת הענק בה מתחבטים השבוע נשיאים ומושלים, קמעונאים ומנהלים, הורים ומחנכים, די ברורה: האם הגיע הזמן לשחרר את העולם מהסגר ומבידוד ולפתוח אותו מחדש, או שמא חכם יותר להשאיר עדיין הכל סגור ומנותק?

מצד אחד, כבר שישה שבועות מאות מיליונים סגורים בבית כמעט ללא יציאה, והמשק העולמי לא מתפקד. מיליונים רבים איבדו את מקום עבודתם ומקור פרנסתם, וקושי הבידוד הגיע לסף הבלתי אפשרי (ולעתים גם לסכנת מוות).

מאידך, אם נזדרז לפתוח הכל לפני שבדקנו שזה אפשרי מבחינה בריאותית ובטיחותית, סביר להניח שגלי ההידבקות בנגיף הקורונה יחזרו ובגדול, ואנו עלולים לגרום במו ידינו לאיבוד נפשות גדול יותר ממה שחווינו לצערינו בחודשים האחרונים. כיהודים אנו מכירים את הפתגם "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".

באולפנים חלוקים המומחים, במסדרונות הממשל המדינתי והפדרלי מתכתשים קובעי המדיניות, מה יותר חשוב לקיום העולם? משק פעיל וכלכלה פתוחה, או בריאות הציבור? על בסיס פרדיגמות וסטטיסטיקות מנסים להחליט מתי נוכל לחזור לשיגרה, כמה ואיך, מה הם השלבים ומה הם התנאים. טובי המדענים ומכוני המחקר מנסים לפצח את הגנום של הוירוס כדי למגר אותו אחת ולתמיד, ובינתיים לקבוע מה עוד יש לעשות לפני שחוזרים לשיגרה.

האמת? שאלה הרת גורל זו אינה חדשה, היא לא נולדה ב-2020. היא דילמה עתיקה והיסטורית, בכל פעם שנשמה חדשה מבקשת לרדת לעולם.

מצד אחד, הנשמה שהיא חלק אלו-ה מזוקק היתה שמחה לו יכלה להישאר לנצח בגן העדן, בקרבתו של אלוקים, טהורה ובלתי מוכתמת, זכה ובלתי מנוצחת, ללא צורך במאבקים עם יצרים ופיתויים. כל חלקיק שניה שם למעלה יגרום לה סיפוק ותענוג, ללא ערך למה שהעולם הזה מסוגל להציע במאה שנים במצטבר.

מאידך, כדי לחתור למטרה ולבצע את המשימה, להפוך עולם גשמי ומנוכר למקום טוב יותר, לגן עדן עלי אדמות, הנשמה צריכה להתלבש בתוך גוף המורכב מבשר עור ועצמות, תאוות ורצונות, דחפים ויצרים, ולהתחיל את המסלול האישי מרגע הלידה עד רגע הפטירה.

הסיכון ברור, מלווה בתמרורים בוהקים, הפעולה הזו מסכנת את הנשמה. נפש האדם יכולה להזדהם מתרבות השקר, האנוכיות, והרדיפה אחר התאווה. בכל פעם שהגוף יבצע משהו שמנוגד לצו האלוקי העליון, ישקר, יבגוד, ירמה, יחלל שבת, יסגוד לאלילים, יאכל טריפות ונבלות, הנזק לנשמה יהיה גדול יותר מכל מה שוירוס כלשהו יכול לעולל לאדם. הנגיף הקטלני (קורונה – קוביד\19) עלול להביא לקיצם של חיים פיזיים בעולם הזה, אבל הנגיף הרוחני של עבירה על אחת מתרי"ג מצוות התורה, בכוחו לפגוע קשות בגוף ובנשמה כאחד. פגיעה קטלנית וכפולה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ואז נופלת ההכרעה – הראש הזעיר מבצבץ, קול בכי דק נשמע, וכולם צווחים בחדווה "מזל טוב". נשמה חדשה באה לעולם. 

ההחלטה התקבלה בדרגים הגבוהים ביותר. על אף כל הסיכונים הנשמה תרד גם תרד לעולם, אבל עם כוחות אלוקיים מתוגברים. ציוד מתקדם ביותר, מתוחכם, שנועד להתגבר על כל מכשול, לצלוח כל משבר, ולדלג מעל כל פיתוי ומהמורה. המוח טבעו להיות שליט על הלב, השכל על המידות. אם רק נרצה, נוכל להתגבר על הבלי העולם הזה, להתחבר למעשים שיעניקו לנו את חיי העולם הבא.

הלקח המופלא הזה טמון גם בפרשת השבוע 'תזריע-מצורע' שנקרא השבת כל אחד בביתו מתוך החומש. הפרשה פותחת בדיני והלכות המוטל על האם היהודיה לאחר שהביאה חיים חדשים לעולם בלידת בן או בת. המסר ברור, כאילו אנו אומרים לנשמה הקדושה: "ידענו גם ידענו כמה רצית והשתוקקת להישאר דבוקה וחבוקה באור האלוקי הנאצל שם למעלה, אבל המשימה האמיתית שלך היא להביא את האור האלוקי לתוך חיי היום יום, בעידן 2020 של העולם הזה, חמשת אלפים שבע מאות ושמונים שנה אחרי בריאת העולם. העולם זקוק לך, למסלול הייחודי שרק את יכולה לרוץ בו ולנצח בגמר. זה יהיה קשה, מהמורות בדרך, הפתעות בלתי צפויות, נסיונות לא קלים, אבל קיבלת ארגז כלים מלא, מצוייד כמו שאין לאף אחד, בדרך לניצחון המיוחל. אז בעצם אין דרך חזור, את ברכת הדרך יש לך, היכון הכן צא".

זה מה שיקרה גם איתנו בסופו של דבר. גם אל מול נגיף הקורונה המשתולל, אם נסתכל למציאות בעיניים, כולנו בתוכנו יודעים שבוא תבוא הפקודה לפתוח את הכל מחדש, להתחבר אל העולם, אל האנשים, כי זו המשימה וזו המטרה שאנו חיים כאן בשבילה. אין לנו יכולת אחרת. 

אבל גם כשזה יקרה, במוקדם או במאוחר, נזכור ונוודא שאנו משתמשים בכל אמצעי הזהירות, לא רק הפיזיים הנחוצים בהוראת המושל וראש העיר, לא רק כפפות על הידיים, מסכות על הפנים, וג'ל חיטוי בכניסה לכל משרד ומרכול, אלא גם באמצעי הזהירות וההגיינה הרוחניים, אלו מארגז הכלים המצוייד שקיבלנו עת באנו לעולם. אלו הכלים שיעזרו לנו בסופו של דבר להמשיך הלאה, בבריאות, למימוש המטרה העליונה, דווקא כאן בעולם הזה, נשמות בגופים, ובקרוב נזכה למימוש תכליתה של הבריאה כולה, בגאולה האמיתית והשלימה, אמן.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך

שבת ראש חודש א'ני י'י ר'ופאך 

הרב אוריאל ויגלר

אלוקים, סיים את המגיפה הקשה!

מגיפת הקורונה הארורה והתוצאות הקטלניות שלה, שברה את ליבי, אולם עוררה זיק של תקוה ואפילו השראה בנשמתי!

אני מוכרח להודות, שלא הערכתי נכונה אי שם בהתחלה את גודל והיקף האסון של נגיף הקורונה, הקוביד-19.

לפתע השורה שרצה במוחי כל העת, היא התפילה מחגי תשרי "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך".

מעולם לא דמיינתי שהקורונה יכולה לרסק לי את הלב, אבל זה קרה השבוע, כששוחחתי עם גברת שתעשה לראשונה ב-76 שנות חייה את "ליל הסדר", לבדה. בלי ילדים, בלי נכדים, רק היא. בודדה. גלמודה. נעולה בדירתה, שם היא שוהה בהסגר כבר כמה שבועות.

לא דמיינתי בחלומותיי השחורים, שהקורונה תגרום לי להתייפח, אבל זה קרה השבוע, כאשר יצאתי ל'ביקור שבעה וירטואלי', לנחם אשה שאיבדה את אביה היקר כתוצאה מהנגיף הקטלני. בכיתי איתה בשיחת ה"זום", כשהיא מתארת בכאב את האובדן הנורא, ואת המציאות המטורפת שהיא יושבת 'שבעה' בלי שום מבקרים, ושאף אחד לא יגיד את תפילת ה'קדיש' לעילוי נשמתו.

נשברתי לרסיסים, כשגיליתי לחרדתי, כי הנגיף הנורא, קטף גם את נשמתו הזכה של הגאון החסיד הרב ישראל פרידמן זכר צדיק לברכה, ראש הישיבה האהוב והנערץ של ישיבת 'אהלי תורה' בקראון הייטס, שם למדתי לפני שנים רבות וזכיתי ליהנות מחריפותו השכלתנית כמו גם מהאש הבוערת בליבו באהבה והשקעה בכל תלמיד.

אני מרגיש כאב פיזי, בכל חדרי הלב, כשאני רואה את הרשימה הבלתי נגמרת של אנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, כולל חברים קרובים ובני משפחה, שזקוקים יותר מאי פעם לתפילות ולמחשבות שלנו, כדי שיזכו ברפואה שלימה.

והכותרות השחורות הללו של אבל, אחרי כל פטירה מזעזעת של עוד מישהו שאני מכיר, מעריך ומכבד, פשוט הורסת אותי.

אך לצד הכאב הבלתי נתפס, הכאוס והבלבול בעולם כולו, הקורונה הזו הולידה גם כמה דברים טובים בתוכנו, ואני מזהה זאת יותר ויותר בימים האחרונים מסביב.

אני מוצא אנשים מכל הסוגים, שמתפללים ברצינות עבור אנשים שהם אפילו לא מכירים. אני רואה שיעורי תורה שנלמדים בקצב ובהיקף חסר תקדים בכל פינה בעולם.

אני עצמי מתחבר פתאום, מחדש, לחברים טובים שלא הייתי איתם בקשר 25 שנה. הקורונה גרמה לנו להתקרב מחדש.

הילדים שלי נהנים לפתע מזמן איכות נרחב יותר עם אבא ואמא. כמה מפתיע, השבוע הייתי עם הילדים, גם בארוחת בוקר, גם בצהרים וגם בערב, כל יום!

מאות אלפי בתים בכל רחבי תבל, הפכו למוקדים של תורה ותפילה וצדקה, למרכזים של אור ושל קדושה.

יצא לי לדבר השבוע עם רופא בכיר, שהתנדב להיכנס ממש ללוע הארי – לבתי הרפואה שנפגעו בצורה הקשה ביותר בימי המגיפה האלו – זאת כדי לעזור ולהציל בני אנוש שזרים לו לחלוטין.

אלו העובדות, החוויות, הסיפורים, שנוטעים בי תקוה, שמעוררים בי שמחה, שמוכיחים כי גם בתקופה החשוכה הזו שלא זכורה כמותה בעשרות השנים האחרונות, ישנם קרני אור שמציצים מבעד לעננים השחורים, ניצוצות של טוב, של חמלה, של נתינה, שמאירים את העולם בו אנו חיים, ונאבקים לחיות.

כשיהודים סבלו צרות צרורות במצרים, מתארת התורה "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים" ומיד אחר כך "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ". קשה לי להאמין שאלוקים לא שומע את התחינות שלנו, הזעקות, הדמעות והתחנונים, די, מספיק, עד מתי? הוא שומע הכל. הוא רואה ושומע.

ריבונו של עולם, אבא בשמים, אנחנו מתחננים ומבקשים: הגיע הזמן לסיים כבר עם המגיפה הזו, ולזרז את ביאת משיח צדקינו, ברגע זה ממש!

שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח, ובריא!

הרב אוריאל ויגלר

נשק יום הדין - למיגור הקורונה

בני אהובי,  

השקענו מיליארדי דולרים לפיתוח נשק קטלני, הקטלני ביותר בעולם, פצצת המימן. כך שאם מישהו ירצה להעז לפגוע בך, יש לנו את תשובת המשקל, שתגן עליך.

ריכזנו את מיטב המוחות הצבאיים והאסטרטגיים כדי לבנות את מטוס הקרב החזק והמתקדם ביותר בעולם, F16 שמסוגל להנחית מהלומת מחץ על האויב במרחק אלפי קילומטרים, והכל כדי שתוכל לצעוד כל בוקר רגוע חופשי ומאושר לבית הספר.

עם תקציבים דמיוניים, ואימונים בלתי פוסקים, בנינו את הצבא החזק והמתקדם ביותר בעולם. כזה שיודע להתמודד מול כל איום מכל סוג, דורות של חיילים כאן ומעבר לים מאומנים היטב להתמודד מול כל אויב, והכל כדי שתוכלו לבקר את סבא וסבתא, כל אימת שתרצו.

הקדשנו כמות אדירה של זמן, אנרגיה, משאבי אנוש ומשאבים כלכליים, כדי לשכלל את מערך הטנקים, צי הצוללות, סוללות טילים מתקדמים, נשק מדויק וקטלני, המילה האחרונה בתחום, והכל כדי שתוכלו לצאת לפארק הקרוב ולשחק שם באושר, ללא פחד ומורא.

עולם הרפואה גם הוא התקדם בצעדי ענק, בתי רפואה משוכללים ומודרניים, מיטב הרופאים, אוניברסיטאות מחקר יוקרתיות, מכונים ומעבדות, קרנות ותוכניות, הכל כדי שאם פעם תרגיש קצת לא טוב, נדע בזמן קצר ביותר ובמידה מדוייקת עוד יותר, איך להחזיר לך את ההרגשה האנושית הטובה, את הבריאות. 

ועכשיו ילדי היקר, למרות כל מה שכתבתי לעיל, אמריקה הגדולה העוצמתית והחזקה, המתקדמת והיודעת כל, ניצבת חסרת אונים, חסרת כלי נשק מתאימים, להדוף ולהביס את המפלצת הארורה, הנגיף המסתורי, האויב הבלתי נראה – קורונה / קוביד 19.

אגלה לך סוד קטן, ילדי הקט, יש עוד כלי נשק אחד בארסנל הלאומי שלנו. נשק יום הדין. משהו מיוחד בו ניתן וצריך להשתמש עכשיו, כשהגיע הזמן. נשק שיחדור עמוק יותר ויגיע רחוק יותר מכל פצצה גרעינית. כוח מחץ שעולה על סגולת הצבא הגדול והמתקדם, הוא מסוגל להביס גם את האויב החמקמק הזה, שטנקים טילים ומטוסים לא יעזרו כנגדו.

התדע בני מהו הנשק הזה?

התפילה!

כשיהודי נושא עיניו לאבא בשמים, ומתפלל מעומק הלב, אין לנגיף השטני שום סיכוי. אם יהודים רבים יתאחדו בבת אחת, ויזעקו למרומים לישועה ורחמים, הקורונה לא תנצח אותנו, היא תנוצח!

הנשק הזה כבר ניצח במערכות הרות גורל בהיסטוריה שלנו, אבות אבותינו השתמשו בו וניצחו בגדול, כך גם אבות אבותיהם, עד לראשית ההיסטוריה של העם המופלא שלנו. 

תתקרב קצת אלי, בני יקירי, עוד טיפה. נישא תפילה יחדיו, נפתח את ספר התפילה או התהלים, ונשפוך את הלב עם המילים הקסומות הללו, שקיימות אלפי שנים, ומרכיבים את הנוסחה הסודית לניצחון מובטח של האויב. אם תרצה, נגיד את פסוקי שמע ישראל יחד, נדאג שעל הפתחים יש מזוזות כשרות ובדוקות, נשכים קום ונניח תפילין על המוח ועל הזרוע. ננהל שיחה גלויה ופתוחה עם אלוקים, ונתבע ממנו שיהיה בעזרנו במלחמה על הבית, על החיים, בטיהור העולם מנגע הקורונה, בדאגה לרפואה שלימה של כל אחד ואחת שמתייסרים מתסמיני הנגיף או נלחמים על נשימה סדירה בבית או בחדרי בתי הרפואה.

ונוסיף גם כמה מילים חשובות על החשת הגאולה האמיתית והשלימה, התקופה המיוחלת בה העולם לא ייאלץ להתמודד עם מחלות ועם נגיפים, עם סבל ועם מוות. רק חיים, בריאות, בעולם נקי טוב ומואר. 

שים נא אל לבך, יקירי, שהנשק הזה כבר נמצא בידיים שלנו. לא נהסס להשתמש בו. ביחד, אנו מסוגלים לעשות את הבלתי אפשרי. זה אפשרי. 

אביך האוהב

(נכתב על ידי הרב אוריאל ויגלר, מנהטן – ניו יורק)

מכתב פתוח אל... השטן

ניסית בכל הכוח לאמלל את חיינו.

ראשית, אילצת אותנו להפסיק לברך אחד את השני בלחיצות יד, חיבוקים, נשיקות ואפילו טפיחת אגרוף - ואתה יודע כמה אנחנו לחלוטין אוהבים לברך אחד את השני ולהביע חיבה, לעודד ולקרב.

ואז אילצת אותנו לבטל (או למזער) את חגיגות הפורים שלנו, ומיותר לפרט כמה שמחה ורוממות רוח חג הפורים מביא לנו.

אילצת אותנו לבטל את תוכניות הפסח שלנו (שכבר השקענו בהם כל כך הרבה כסף) - חג בו אנו נאספים בדרך כלל עם המשפחה המורחבת והחברים שלנו לסוג של "הטענה" או אינפוזיה אדירה של כוחות פנימיים, שמחה של מצווה והתעוררות הנמשכת ומורגשת היטב עד סוף השנה.

אילצת אותנו לבטל את כל הנסיעות והטיולים, גם אלו התדירים, ההכרחיים, היום יומיים - ולבודד את עצמנו בבית.

אפילו שללת מאתנו השתתפות בחתונות, אירועים, בר ובת מצווה ושמחות אחרות, ואתה יודע כמה אנחנו אוהבים לחגוג עם יקירינו וחברינו, לשמוח זה בשמחתו של זה, לאחל, לחזק, לרקוד יחד ולציין בצוותא אירועים משמעותיים בחיים!

אבל השבוע לקחת את זה יותר מדי רחוק.  אילצת אותנו לסגור את בית הכנסת שלנו - בית אלוקים!  זה מרכז יהדותנו והמקום בו אנו עובדים את השם יתברך. המקום בו אנו שמים את עצמנו ואת כל הזוטות בצד, ומתמקדים אך ורק בעבודת השם.  אני לא זוכר שבת אחת בחיי שנשארתי בכוונה תחילה ומבחירה מושכלת בבית - במקום לצאת לתפילות ולימוד בבית הכנסת.  ועתה, הפגשת אותי עם הצורך להעביר את המסר לקהילה שלי שלא יהיה בית כנסת, להפציר בכולם להישאר בבית, שלא לדבר על קידוש חגיגי או התוועדות רעים - דבר מופרך בעתיד הנראה לעין. אני מודה, זה שבר את ליבי.

אבל תן לי לומר לך, שטן, נכשלת כישלון חרוץ במשימתך!!

במקום להפריד בינינו, אולי תכננת לזרוע פירוד אבל הריחוק החברתי שחוללת קירב אותנו כל כך הרבה יותר זה לזה.  הבידוד הגביר את הדאגה והאכפתיות זה לזה. כל ערוץ אפשרי גוייס לכך. המדיה החברתית מעבירה שיעורי תורה ואנו מגיעים לקהלים גדולים יותר, לימוד ויוני ומקרב, בתדירות גבוהה  מתמיד.

ליבנו מתמלא אהבה אחד לשני; לעולם לא ניתן לך ולאף כוח שלילי - לשבור את רוחנו. נשמותינו מלוכדות.

אז עכשיו, הגיע הזמן שלך להכיר ולהיווכח בכך שנחלת כישלון חרוץ.

ואנו נפנה לבוס שלך, אבינו היקר בשמים, שיחוס על כולנו ויפטר אותך.  ניסית, התאמצת,  עמלת קשה, אני מפרגן לך הכרה בעובדה זו; אבל ההצלחה היא הרחק מחוץ להישג ידך. הגיע זמן לסיים את המסע השלילי שלך, לשים לכך סוף, לומר לך "הרף" ולסיים את המגפה.

יש לנו קשר עתיק ואמיץ וישיר אל הבוס שלך, ואני מודיע לך שכולנו, כלל ישראל בכל מקום על פני הגלובוס, הולך לזעוק יחדיו ולהפעיל את הקשר העוצמתי המופלא שיש לנו ולהתחיל בפניו  שישלח את משיח צדקנו, וזאת מנקודת חוזק - כי ניצחנו אותך ואנו מתכוונים להמשיך עד לניצחון האמיתי, הגאולה השלימה.

השבוע, כאשר אנו קוראים את הפרשה בבית לבד, ללא ספרי התורה שלנו, נקרא על המצווה לבנות את המשכן, מקדש לאלוקים.  יתכן שאנו לא נמצאים בתוך ביתנו, מקדשינו, אך בנינו מקדשים בלבנו עם אור שלא ניתן לכבות לעולם.

אתה הלוזר, שטן, אתה מפסיד בסבב הזה ובכלל.  אנחנו המנצחים הנצחיים.

הגיע הזמן שתודה בכך, ובעל כרחך תענה אמן לברכה שתשרה ברכה ושלום ורפואה וישועה בכל בית ובכל נפש יהודית.

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.