Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

טורנדו של אהבה

oklahoma-tornado-photos.jpgטורנדו מפלצתי שעבר דרך אוקלהומה השבוע, הרס שכונות שלמות, הרג לפחות עשרים וארבעה בני אדם בהם תשעה ילדים, ופגע במאות. התצלומים של ההרס הנורא נראים סוריאליסטים ולא מן העולם הזה. בתוך פחות משעה, חייהם של אלפים השתנו בצורה דרסטית.

אף תופעת טבע או מזג אוויר תואמים את כח ההרס והזעם של הטורנדו. למעשה, בטורנדו של אוקלהומה יש יותר אנרגיות מאלה שהיו בפצצת האטום שהוטלה על הירושימה. אני לא מטאורולוג, אבל אני יודע שההיווצרות של הטורנדו דורשת אויר חם ואויר קר בערבוביה יחדיו.

פרשת השבוע גם היא עוסקת בכוח שבשילוב אויר חם ואויר קר.

הכהן הגדול הונחה להדליק את המנורה בעלת שבעת הקנים מזהב טהור בבית המקדש, בכל בוקר. הנרות בערו אל תוך הלילה, וסימלו את האור האלוקי שזרח מבית המקדש אל העולם. בעיקרו של דבר, האור ערבב בין האוויר החם (המנורה הדולקת) עם אוויר קר (העולם החיצון).

כמו הכהן הגדול, התפקיד שלנו בעולם הזה הוא להאיר הכל. כשאנחנו מושיטים יד למכרינו ומתנהגים בחסד ובנדיבות לבריות סביבינו, אנחנו ממלאים את האויר החיצוני הקר באור חם, וכך יוצרים טורנדו שכולו טוב וחדווה.

רונדה קרוסוויט יצרה טורנדו אחד שכזה השבוע. היא השליחה את גופה על שישה תלמידים בתוך תא שירותים בבית הספר היסודי "מגדלי פלאזה". היא התרכזה בלספק את הנחמה המעטה שיכלה לילדים המפוחדים והצווחים תחת גופה. הטורנדו של החום והטוהר לב שהיא יצרה אינו מוגבל אך ורק לאוקלהומה – הוא מהדהד בכל המדינה ומעבר לזה, ואנחנו מעריצים אותה על כך ורוצים ללמוד ממנה.

המורים האמיצים מאוקלהומה עוררו השראה ורגשו אנשים מכל העולם. כולנו צפינו בסיקורי החדשות ושמענו על שכנים, חברים וזרים, כולם יחד, נתנו יד ועזרו לאנשים להחלץ מההריסות. בית חב"ד באוקלהומה סיטי, המנוהל על ידי הרב עובדיה גולדמן, פתח את שעריו באופן מידי לכל הזקוק למקלט או לנחמה. מתנדבי חב"ד הגיעו אל האזורים שנפגעו, הביאו אוכל, מים ומצרכים נוספים לניצולים ההמומים. הרב גולדמן אירגן משלוח ובו 20,000 פאונד בשר וכ-1,000 פאונד של מוצרי חלב לאזורים שבמצוקה. האנשים הללו נתנו השראה על כולנו.

בואו נקח את ההשראה הזו ונתרגם אותה למעשים. יחד אנחנו יכולים לצור סופת טורנדו של חסד במימדים אדירים כאלה שיוכלו לדחוף את כדור הארץ. לאחר שניצור את הטורנדו, זה ודאי יחדור אל הרקיע וידרוש מאבינו היקר שבשמים להביא אלינו את הגאולה הנצחית והסופית – לימים בהם לא נדע יותר כאב, עצב, או סבל.

בואו ונתחיל לעבוד על זה!

זה יכול היה להיות יותר גרוע

noam2.jpgלפני כשבועיים, חמש מאות איש מהקהילה שלנו התאגדו באירוע אחד. זה היה אירוע מרגש של תמיכה, סולידריות והכרת תודה בארוחת שבת לכבוד עשרה חיילים ונפגעי פעולות הטרור והאיבה. החיילים סיפרו את הסיפור שלהם, ואנשי הקהילה יכלו לחזק את ההזדהות שלהם עם המאבק הישראלי וקורבנותיו. הערב היה מרגש מאוד ובלתי נשכח.

נועם נקש, אחד החיילים סיפר לכולם את הסיפור שלו. הוא שימש כסמל מחלקתי בבסיס נחל עוז, עד לערב שגרתי אחד לפני ארבע שנים, בו מטח של רקטות נורה מרצועת עזה לישראל. שלוש פצצות מרגמה פגעו בבסיס, פצעו שמונה חיילים, ביניהם נועם שאיבד את רגלו. נועם תיאר כיצד הרגיש את רגלו מרחפת 20 מטרים באוויר בעוד הוא עדיין בהכרה מלאה, וכיצד הרגיש במודע את כל המתרחש.

הוא סיפר לנו על התחושות המצוקה העזות והייאוש שהוא חש כשהוא התעורר מניתוח. הוא הרגיש שחייו הסתיימו. הוא שאל עצמו, איך אני אוכל להמשיך לחיות ככה? למה מגיע לי כל הסבל הזה? למה אני פשוט לא יכול להיות כמו כל אחד אחר? אבל בדיוק כשהמחשבות האלה הסתובבו במוחו המיוסרת, נכנס לחדר הניתוח שלו כפיר לוי.

כפיר היה צלף צה"ל בחטיבת גבעתי. הוא עמד על המשמר בישוב נצרים שבאזור עוטף עזה, כשנפגע מאש מחבלים בעת ירי טילי אר.פי.ג'י. חודשיים הוא שכב ללא הכרה, נח על הגבול הדק שמחבר את העולם הזה עם העולם הבא, פעמים רבות קרוב יותר להגיע אל העולם הבא.

מאז הפגיעה, כפיר עבר 192 ניתוחים! לאחר הפציעה, הגפיים בצד השמאלי של גופו, ידו ורגלו, היו למשותקות. כפיר איבד את כל שיניו, עינו הימנית, ויד ימינו. פניו נזדקקו לשחזור טוטאלי וכעת הוא זקוק אף למכשיר שמיעה.

לפני שנתיים כפיר היה אורח חב"ד שלנו בתוכנית "בלב אחד". למרות הפציעות המאסיביות שלו, כפיר מצליח לחייך ולהיות שמח. כשכפיר בא לעודד את נועם, נועם הבין עד כמה המצב יכול היה להיות חמור. כשהוא ראה שכפיר יכול להמשיך לחיות באושר, נועם הבין את הכוח וההתמדה להם הוא זקוק כדי להמשיך להחלים. הוא אפילו למד להיות שמח בחלקו.

הדיבר האחרון בעשרת הדברות הוא: "לא תחמוד, בית רעך; לא-תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמרו, וכל, אשר לרעך." במילים פשוטות, אל תקנא בבית הקיץ של עמיתך בהמפטונס, בחבר הכי טוב שלך על אשתו היפה, בעבודה החלומית של אחיך, בחשבון הבנק של בן הדוד שלך, או בכל הדברים הנפלאים שיש לכל מי שסובב אותך.

בעיקרו של דבר, התורה מבקשת מאיתנו להסתכל על התמונה הגדולה יותר. לכל אחד מאיתנו יש שילוב ייחודי של בעיות, אתגרים וקשיים. אין אף אדם נטול דאגות. כדאי שנסתכל לא רק על הדברים הזוהרים שיש לסובבים אותנו בחייהם, אלא על החיים שלהם כמכלול של דברים נפלאים ופחות נפלאים. יתכן וכך לא תקנאו כל כך יותר באנשים סביבכם.

לכן,כשאנחנו רואים את בן הדוד סטיב, שנראה שהצליח בגדול בקלות ובלי הרבה מאמץ, הקב"ה מזכיר לנו- "אל תשכח שכל דבר בחיים זה עסקת חבילה." הסתכל על הבעיות שלו יחד עם העושר הגדול, ורב הסיכויים שתעדיף לשמור על שק הצרות הפרטיות שלך.

נועם, שאיבד את רגלו, וכעת נדרש לרגל תותבת ולסד, הגיע לאותה התובנה. הוא מסתכל על כפיר ומבין שזה יכול היה להיות גרוע יותר. זה קרה רק אחרי שהוא הבין, קיבל ואימץ את הנטל שהקב"ה הנחית עליו.

 


 

?חייל שסובל מכאבי תופת - למה הוא מתפלל

dror.jpg

ביום שישי האחרון ליוויתי עשרה חיילי צה"ל פגועים וקורבנות פעולות הטרור לאוהל בקווינס, מקום מנוחתו של הרבי מליובאוויטש. הטיול הזה היה חלק מטיול "בלב אחד", בו אנחנו נותנים לנפגעים חוויה של פעם בחיים.

הקבוצה כולה התרגשה מהחוויה באוהל. זו הייתה הזדמנות לכל אחד מאיתנו להתפלל בעוצמה, להוציא החוצה כל מה שעל לבנו.

שמתי לב במיוחד לדרור ז', שהתרגש באופן חריג, ומצאתי רגע בעדינות וברוגע לשאול אותו על מה הוא התפלל באוהל. "התפללתי עבור האנשים החולים במשפחה שלי שתהיה להם החלמה מהירה, והתפלללתי לשלומם של חברי," הוא אמר.

"מה איתך?" שאלתי. "האם התפללת למען עצמך?"

להפתעתי, הוא ענה, "אני בסדר. הם באמת זקוקים לתפילות."

אחר כך חשבתי על זה.

אני מכיר את סיפורו של דרור מצוין.

דרור שירת בגדוד נחשון ונפצע אנושות במשימה בטולכרם בדצמבר 2005. היו אז הזהרות לפיגועים אפשריים במהלך חנוכה, בעיקר במקומות צפופים והומים, וצה"ל היה זהיר במיוחד במחסומים.

דרור היה במחסום כשמונית פלסטינית הגיעה. המונית נראתה חשודה, והמפקד ביקש מהנוסעים לצאת החוצה. אדם אחד לבש מעיל מגושם שהוא התבקש להשיל. במקום זה, הוא פוצץ את חומרי הנפץ שהוא החביא תחת המעיל והמפקד נהרג במקום. דרור נפצע אנושות. הרגליים שלו נפגעו באופן ישיר והוא נאלץ לעבור ניתוחים רבים במשך שנים לאחר מכן. הוא אמנם סבל שנים בבתי החולים ובשיקום, אבל תודות למאמצים של היחידה שלו, עשרות משפחות וילדים ניצלו מפיגוע.

כתוצאה מהפציעות שלו, דרור סבל מכאבים עזים ובלתי נסבלים על בסיס יומי. ובכל זאת, שם באוהל, נתנה לו ההזדמנות להוציא החוצה את נשמתו לאלוקים כדי לבקש החלמה מהירה, ומה הוא עושה במקום? הוא לא חושב על עצמו ומתפלל למען אחרים.

איזה לקח עוצמתי לכולנו! כשאנחנו מתקרבים לחג השבועות אנחנו חוגגים את שמחת מתן תורה. אנחנו קוראים שכשעמדו בני ישראל לפני הר סיני, הם היו "כאיש אחד בלב אחד." רש"י מסביר שבכל פעם שהאומה עצרה במדבר היו סכסוכים וכעסים, אבל באותה פעם במעמד הר סיני, היה שלום ואחדות בעם. כשעמדו במפני מעמד חשוב כל כך בזמן מתן התורה, ההבדלים ביניהם לפתע נעלמו והפכו לא רלוונטים ולא חשובים.

אם נלך אחרי הדוגמה של דרור, ונציב את הצרכים של אחרים לפני אלה שלנו, תינתן לנו ההזדמנות להיות שוב לאומה "כאיש אחד בלב אחד" עוד פעם אחת, ואלוקים יפתח את שעריו אל הגאולה במקום בו כאב וסבל יפסקו, והכל ירפא מיד.

בכל פעם שאני מחייך אני מרגיש נצחון

 

nati2.jpgכבר ארבע שנים ברציפות שהקהילה שלנו מתאחדת כדי להביא חיילי צה"ל פגועים וקורבנות פעולות הטרור והאיבה,לטיול מרגש של עשרה ימים בניו יורק. המטרה שלנו היא להקל על כאבם לזמן מה. אנחנו מציעים להם חבילת טיול בזמן קצרה כולל את כל הטוב שניו יורק יכולה להציע. שנה אחרי שנה, הלוחמים האמיצים האלה לעולם לא מפסיקים לעורר בי השראה.

כשאנחנו מסתובבים במוזיאון השעווה של מאדם טוסו, משוחחים מעט, ונהנים מאחר צהריים רגועים, ביליתי מעט זמן אחד על אחד עם נתי חצקור.

נתי סיפר לי את הסיפור שלו. בשבועות שקדמו למבצע עופרת יצוקה הרבה קסאמים שוגרו על ישובי הדרום בישראל. נתי יצא מביתו כדי להפגש עם חברו ליאור. עבר המון זמן מאז שנפגשו אחד עם השני, אבל מהרגע שהתחילו ללכת, בעודם מדברים, הושמע קול ההזהרה "צבע אדום," מסתבר שהטילים נפלו ממש בכיוון שלהם.

לנתי ולליאור לא היה מספיק זמן כדי להגיע אל המקלט, וכשנפל הטיל שניהם נפצעו אנושות. לשניהם היו רסיסים בגוף; אף אחד מהם לא יכול היה לזוז. נתי היה פגוע ופצוע קשה – הוא איבד את רגלו הימנית, ורגלו השמאלית הייתה מרוסקת.

אחרי תקופה ממושכת וארוכה של טיפול רפואי, נתי החל בשיקום (והוא עדיין מטופל שם). היום הוא משתמש ברגל פרוטזה וכיסא גלגלים, כדי לנוע.

נתי אמר לי שאת הכאב שהוא סובל עד היום על בסיס קבוע, פשוט לא ניתן לתאר. הוא חווה כאב אשלייתי ברגל המשותקת שלו – משהו שאנחנו אפילו לא יכולים להתחיל לדמיין. הוא נאבק כדי לישון בלילה, ונוטל מריחואנה רפואית כדי להקל על הכאב. "אני לא יודע אם אני מסטול עכשיו מהמריחואנה או מהנסיעה באליקופטר שעשינו," הוא צחק.

אבל אז נתי סיפר לי משהו מדהים לחלוטין. "על אף שיש בי כל כך הרבה כאב כל הזמן," הוא אמר, "אני נחוש לחייך ולהרגיש מאושר באמת. אם אני כעוס או עצוב, או מדוכא, זה ניצחון לאויבים שלי – הטרוריסטים הערבים הפחדנים שניסו לחסל אותי. אבל בכל פעם שאני מחייך אני מרגיש נצחון."

וואו. איזו גישה מיוחדת.

נתי הוא תחנת כוח של מחשבה חיובית בזמנים של מצוקה. בעוד רובינו לא יכולים להתחיל להשוות עצמינו אליו, אנחנו בהחלט יכולים לקחת דוגמא מהגישה שלו, לנסות לחקות אותה וליישם אותה בחיים שלנו.

לכולנו יש בעיות, לפעמים גדולות יותר לפעמים קטנות יותר, אבל אף אחד מאיתנו לא חסר דאגות. אולי אנחנו לוחמים של העורף, נאבקים עם עצמינו, או לא מרוצים מבחינה מקצועית. אולי אנחנו בודדים ותוהים האם נגזר עלינו להיות לבד לנצח. כשרע לנו, בואו ונחשוב על נתי ועל הראייה המאוד חיובית שלו על החיים. אם אדם אחד יכול להיות מעודד על אף הכאב הכמעט קבוע שלו, אנחנו בודאי יכולים לנסות לפעול כך.  

למעשה, בפרשת השבוע הזה אנחנו קוראים על הקללות הנוראיות מהן יסבול העם היהודי אם לא ילך בדרכו של השם ועל פי הנחיתו. המחשבה החסידית מלמדת אותנו שעל אף הכאב והסבל, אלוקים עדיין איתנו. הוא איתנו בשמחות שלנו, והוא איתנו כשאנחנו סובלים.  

זה התפקיד שלנו להלחם בכאב, ולהלחם בכל הרשע, בראש מורם. "שמחה פורץ גדר," – "אושר פורץ גבולות," זו אמרה חסידית ידועה שנתי מדגים. בואו ונעשה כמוהו

ל"ג בעומר, האהבה בשיאה

  Lag08-metzudabonfire.jpg

בשנת 1996 למדתי שנה בישראל. עם בואו של ל"ג בעומר, יום הילולא של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר, נסענו מהישיבה שלנו בכפר חב"ד למקום מנוחתו בהר מירון. הנסיעה ערכה בערך שלוש שעות והגענו בשעה 2:00 לפנות בוקר. היו שם המון של אנשים ובהחלט לא היינו לבד! קרוב ל-500 אלף יהודים נוסעים להר מירון בכל ל"ג בעומר – בעיקר יהודים מישראל, אבל חלק ממדינות אחרות.

מטעמי בטיחות, היינו צריכים להחנות במרחק קילומטרים אחדים וללכת ברגל ולטפס עד לקברו. במהלך הדרך עברנו אלפי יהודים אחרים במקומות שונים בחיים. אנשים שרו ורקדו ברחובות והזמן עבר במהירות ובקלות הגענו ל- 14.00 בצהריים. ראיתי יהודים חסידיים וליטאים, ראיתי ישראלים, אמריקנים ואוסטרלים. ראיתי חרדים ויהודים אורטודוקסים מודרניים, יהודים מכל קבוצה וזרם. היו שם אנשים שהצביעו לש"ס, ואנשים שהצביעו לליכוד, אנשים שתמכו בשינוי, ואף ימניים קיצוניים. אבל חילוניים דתיים או מסורתיים, כולנו חלקנו מטרה אחת משותפת ותחושה של אחדות אינטנסיבית, באנו כדי לחגוג ולהתחמם באורו של היום הקדוש.

אילו מראות ראו עינינו כשהגענו למעלה ההר!! קולות השירה התחזקו והריקודים התגברו. הקהל הצטופף, ונעשה קשה יותר לנוע בתוך ההמון. אנשים ממש רקדו אל תוך הלילה, וכדי להגיע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי נדרשה סבלנות אינסופית ויכולת ניווט מדהימה. מסה גדולה של אנשים ביקשה להגיע לתוך החלל הקטן, אל מקום מנוחתו של הרשב"י. לאחר שעתיים של דחיפות ושמירה אינטנסיבית על המשבצת הקטנה עליה אני עמדתי, סוף סוף הצלחתי להגיע לקבר ולומר את תפילתי.

כשעמדתי שם, הרגשתי שתפילותי עולות יחד איתי בעזרת הכוח והאנרגיות העצומות שסבבו אותי. אירוע בו אני התפללתי והייתי מוקף ב-500,000 אחיי היה בהחלט מעורר השראה. על אף ההבדלים בינינו, כולנו היינו שם באותו הזמן ובשם אותה סיבה. אחדות פעמה בקהל. את ההרגשה הזאת באמת לא ניתן לתאר במילים. ברגעים האלה, ב-24 השעות הללו, משהו אדיר קרה. היינו שם, חצי מיליון יהודים מכל תחומי החיים, ולפתע ההבדלים בינינו נעלמו. זה כבר לא משנה לאיזה זרם כל אחד השתייך או לאיזה צד בקשת הפוליטית, באיזה בית כנסת אנחנו מתפללים, או מאילו קהילות הגענו. ברגעים האלה, אנחנו פשוט יהודים. אחים. אומה אחת יחד. דבר לא היה חשוב, פרט למורשת המשותפת שלנו ולנשמות האלוקיות. לא משנה כמה שונים אנחנו יכולים להראות, אחנו יחידה אחת ומאוחדת.

חמש פעמים בל"ג בעומר ביקרתי בהר מירון, והייתה לי הזכות לחוות את אותה חוויה אדירה בכל פעם מחדש. השנה, ל"ג בעומר יצא ביום ראשון, 28 באפריל. בל"ג בעומר הקרוב כנראה שלא נזכה לטפס להר מירון, אבל אנחנו עדיין יכולים לחגוג יחד. אנחנו יכולים להתמקד במחנים המשותפים שלנו ולשים את ההבדלים בינינו בצד ליום אחד. האם לכל אחד מאיתנו מחשבות אינדיבידואליות ועצמאיות? בהחלט כן! אבל בסופו של יום אנחנו אחים ואחיות. אנחנו כולנו חלק ממשהו גדול יותר – העם היהודי.

אם נתרכז במה שמשותף בינינו אנחנו יכולים לפתור ולעקוף את כל ההבדלים בינינו. האם דעותינו חלוקות לגבי צה"ל? ברור. האם דעותינו חלוקות לגבי נושאים חילוניים שנלמדים בבתי הספר של ילדינו? כן. האם ההבדלים האלה חייבים לחלק אותנו בצורה כל כך חדה? ממש לא!

בל"ג בעומר, כשאנחנו מדליקים מדורות ורוקדים, גם עם אנשים ששונים מאיתנו, נדליק מחדש גם את האש שבנשמתנו, ונכיר בעובדה שבסופו של דבר אנחנו כולנו אותו הדבר –  כולמנו עם אחד. בואו ונאמץ את זה!

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.