לידידים קרובים שלי יש ילד בשם בנימין, שאובחן עם ציסטות בריאות בהיותו תינוק, ועבר ניתוח להסרתם כשהוא היה בן חמישה חודשים. עקב נשימה מאומצת הוא מעולם לא למד לאכול כמו שצריך וקיבל צינורית הזנה בגיל חמישה שבועות. כתוצאה מכך, הוא פיתח התנגדות לכל הקשור לשימוש בפה וסרב לאכול כל דבר.
חוץ מצינורית ההזנה שמבצבצת מתוך אפו, בנימין הוא כמו כל ילד אחר. הוא לומד לזחול וללכת ולפטפט. אמו מנסה כל הזמן להאכיל אותו ואפילו לדרוש ממנו לאכול אבל הוא פשוט בוכה ובוכה והיא לא מצליחה.
כשהבינו שלא נותרה להם ברירה, הוריו של בנימין הכניסו אותו לרשימת ההמתנה לקורס האכלה לילדים למהלך שלושה חודשים אינטנסיביים,. עלות הקורס $ 100,000. שבעה חודשים לאחר מכן נפתח מקום בתכנית ובנימין הקטן הצטרף לקורס. תודה לא-ל, הביטוח כיסה את עלות הקורס.
בנימין נלקח על ידי אחות רפואית והוריו לא הורשו להיות נוכחים בחדר איתו. הורים יכולים היו לצפות בו דרך זכוכית חד כיוונית, אבל הילדים לא הורשו לראות את הוריהם.
במהלך השבוע הראשון, בנימין כבר התקדם יפה, ולאחר שלושה שבועות, הוריו ידעו שהוא עוד מעט כבר יאכל כמו ילד רגיל ובריא.
במחשבה שנייה, אמו של בנימין הבינה שבעצם כל שהרופאים עשו היה להאכיל את הילד שלה בכוח, משהו שהיא ניסתה אינספור פעמים בעצמה. מתוך סקרנות, היא פנתה אל הרופא הראשי ושאלה, "איך זה שאתה הצלחת במקום בו אני נכשלת? ניסיתי את אותה השיטה בדיוק, בעלי גם ניסה אותה, אבל אצלנו הוא רק בוכה ובוכה, ואילו איתך הוא ממש בולע את האוכל! בהתחשב בעלות הגבוהה של התכנית, הנחתי שיש לך איזו נוסחת קסם ... "
הרופא הסביר, "הילד שלך יודע שאת ובעלך אוהבים אותו ללא גבול. הוא יודע שהדבר האחרון שאת רוצה לעשות הוא לפגוע בו או להרגיז אותו. והוא יודע שכאשר את מכריחה אותו לאכול, אם הוא יתנגד חזק מספיק, את תוותרי לו. אז הוא בוכה ובוכה ואת לא יכולה לגרום לו לאכול. אבל אני זר, והוא לא סומך עליי כמו שהוא נותן בך אמון. הוא לא בטוח שאני אפסיק אם הוא בוכה, אז הוא אוכל. זה הטריק. "
וואו! הורים משלמים 100000$, כי ילדם יודע שהם אוהבים אותו
----------
כמו כולם, ביום שלישי בבוקר התעוררתי לחדשות מזעזעות ומחרידות של אחינו שנרצחו באכזריות בזמן התפילה בבית הכנסת.האכזריות המבהילה של המחבלים שביצעו את הזוועה הזאת הייתה עוצרת נשימה.
לא היו לי מילים. כשמשהו פוגע כל כך קרוב לבית, כשכאב חודר עמוק כל כך, אין מילים, אפילו בכי לא עוזר.
ביקרתי אינספור פעמים בשכונת הר- נוף, ואני נוכח בזמני התפילה בבתי כנסת מדי יום. זה פגע בבית. זה היה עלול לקרות לי. זה היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
כאב.
כעס.
זעם.
התמונות הקשות של יהודים שנרצחו בהיותם לבושים עדיין בטלית ובתפילין קורעות את לבנו.הטראומה והחרדה שעוברים האלמנות והיתומים ואלה ששרדו את ההתקפה, בלתי מתקבל על הדעת. בלב שבור אנו מתפללים שהם ימצאו נחמה וכוח. אנחנו מתפללים לרפואת הפצועים ורוצים להאמין שזה היה המעשה האלים האחרון נגד עם ישראל.
אנחנו יכולים ללמוד מבנימין הקטן. בנימין יודע שהוריו אוהבים אותו ולכן הוא בוכה ובוכה ומתנגד עד שהם מתרככים. אנחנו יודעים שאלוקים אוהב אותנו; זהו הזמן עבורנו להפעיל כמה צעקות. זה לא זמן לקלישאות; זה זמן לזעם.
עלינו לבכות ולצרוח בשם האלמנות והיתומים, הפצועים ונפגעי החרדה. עד מתי? כמה זמן עוד ימשיך הסבל? אלוקים! לא עוד! אנו מסרבים לקבל את זה יותר. הגיע הזמן להוציא אותנו מהגלות החשוכה והמרה הזו, אל עתיד טוב ומואר יותר. עתיד שהשלום ישכון בו ולאלימות לא יהיה בו מקום.
ובזמן שאנחנו בוכים ומתחננים ומפצירים באלוקים, אנחנו ממשיכים להאמין בו! נתפלל לשלום חיילי צה"ל שעושים ככל יכולתם בהגנתם על ישראל, ואנחנו ניקח על עצמנו מצוות נוספות לזכות אחינו ואחיותינו בארץ ישראל. הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת, נתרום יותר לצדקה. אולי אנחנו רחוקים משם, אבל אפילו המעשים הקטנים שלנו יכולים לעזור, לשנות ולהשפיע.