Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

אשר הגעתך בבקשה! - RSVP

Screen shot 2014-05-29 at 13.14.44.png היה זה ביום ראשון, ל"ג בעומר. היינו מתוכננים לברביקיו על הגג לקבוצת אנשי מקצוע צעירים מהקהילה. אורחי הכבוד היו 10 חיילי צה"ל פצועים קשה שאירחנו כחלק מהתכנית השנתית של "בלב אחד".

הכול היה מוכן, השגנו רישיונות מהעירייה להדלקת מדורה על הגג הצופה על מנהטן כולה, הארוחה הוזמנה מחברת קייטרינג, המצרכים נרכשו ואלפי דולרים היו כבר מושקעים באירוע.

אך, למרות שהתחלנו לפרסם את האירוע מספר חודשים מראש, 24 שעות לפני האירוע, התקבלו הזמנות מ-30 אנשים בלבד שאישרו את הגעתם! למרות זאת, כשהתקשרו מהקייטרינג לבירור המספר הסופי של המשתתפים, ביקשתי שיכין מנות ל- 150 איש, כי אני מודע לכך שיש אנשים שנרשמים ברגע האחרון.

וצדקתי.

החל מיום ראשון בבוקר, 12 שעות לפני האירוע, ההזמנות התחילו לזרום וגדלו מרגע לרגע. המספרים תפחו במהירות... 50 ...100...150...200...

כשהגיעו מהקייטרינג לערוך את השולחנות, עדכנתי, "אני חושב שנצטרך יותר מנות משהזמנו...". למרבה המזל, הם הסכימו והיו מוכנים לגלות גמישות ולהוציא מלאים נוספים על מנת לספק את הביקוש גם ברגע האחרון.

שעתיים לפני האירוע, ההזמנות המשיכו להתקבל...200... 250...300... 350... 400!

ציפיתי להפתעות ברגע האחרון, אבל זה היה כבר מעל ומעבר למצופה!

400 איש השתתפו בחגיגה, 90% מהאורחים אישרו את הגעתם במהלך 12 השעות האחרונות. ומצאתי את עצמי תוהה, "למה, לכל הרוחות, כל כך הרבה אנשים מאשרים ברגע האחרון?"

למעשה, אודה ששאלת ה"כמה" היא אחת האספקטים המלחיצים ביותר בניהול בית חב"ד (או כל אירוע אחר, כפי שכל מפיק אירועים יספר לך). אנשים פשוט אינם מאשרים את הגעתם.

אז ניגשתי לשרה*, אחת המשתתפות ושאלתי אותה, "מתי אישרת את הגעתך?"

ב-16:00 היום, לפני שעתיים," היא ענתה.

"את יודעת שזהו אירוע חשוב?" שאלתי.

"וודאי! לכן הגעתי!"

"את מתארת לעצמך כמה חודשים של הכנה דרושים על מנת להפיק אירוע בסדר גודל כזה?"

"כן! תודה רבה לכם. זה נפלא, אני נהנית מאד," היא אישרה.

"ראית כמה הודעות פייסבוק פרסמתי בנושא וכמה איימילים שלחתי עם בקשה להירשם לאירוע מראש?" המשכתי.

"כן, לכן באתי!" היא אמרה שוב.

"אז למה, לכל הרוחות, חיכית עד לרגע האחרון להירשם?!"

ואז הגיעה התשובה.

"ובכן, לקחתי בחשבון שאני בסך הכול בן אדם אחד," היא הסבירה. "עד כמה ישנה לך אם אזמין מראש או ברגע האחרון? ובהתחשב בכך שכל השאר יירשמו פחות או יותר בזמן, מה הביג דיל?"

חשבתי על זה, וזה נכון. אנחנו לעיתים קרובות לא מאשרים את ההגעה מראש לאירועים ומסיבות, לא בגלל שאנחנו רוצים לגרום צער למארחים שלנו, אלא בגלל שאנחנו פשוט לא מודעים לכך שהם מחכים לתשובה שלנו. אנחנו רואים את עצמנו כאדם בודד ויחיד, אבל לא חושבים על כך שכל השאר חושבים בדיוק כמונו! אני בעצמי אישרתי הגעה לאירועים ברגע האחרון מאותה הסיבה בדיוק.

--------------------

בעוד מספר ימים נחגוג את חג השבועות בו נקרא את 10 הדברות.

הדיבר הראשון הוא, "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים..." מעניין לציין שהמילה "אלוקיך" מובאת כפניה ליחיד ולא כפניה לרבים, "אלוקיכם", דבר שהיה נראה מתאים יותר מבחינה לשונית.

הבחירה במילה הזו מלמדת אותנו שכל יהודי נחשב. לכל יחיד ישנו קשר ישיר עם ה'. כולנו נחשבים. לכל אחד מאיתנו משימה אישית לביצוע, וכולנו יחד תורמים למטרה הכללית- הפיכת העולם הזה למקום ראוי לקב"ה.

בואו לא נחשוב שאישור ההגעה שלנו לא חשוב, או שאנחנו לא יכולים לשנות ולהשפיע. כל פעולה בודדת שאדם עושה, היא רלוונטית וחשובה להמשכיותו של העולם ולרווחת כלל העם היהודי.

*השם שונה להגנת הפרטיות.

ראביי! אני ועוד 19 חבר'ה, זה בסדר?

Blog.jpgבשבעה עשר באוגוסט, 2010, צלצל אלי ידידי, סטיבן*.

"כבוד הרב, יש לך תכניות לשבת הקרובה?" הוא שאל.

למען האמת, היה זה אחד השבועות החמים בשנה ועוד לא יצאנו לחופשה. עבדנו במשך השנה כולה וגם ניהלנו פעילות קיץ לילדים. עכשיו ציפינו ליהנות משבת עם המשפחה המורחבת באיזור צפון ניו יורק.

ואז הגיעה השאלה של סטיבן, "אני יכול להגיע לאחת מסעודות השבת אצלכם?"

חשבתי דקה ואמרתי "כן, בסדר גמור."

ואז הוא הוסיף, "בעצם, אני יכול להגיע עם בן דוד שלי? וההורים שלי והדודים וחברים..." מסתבר שזו היתה הזמנה של לא פחות מעשרים איש!

סטיב הסביר שבן דודו התחתן השבוע והם ישמחו לחגוג אצלנו את סעודת ה"שבע ברכות" בליל שבת. הייתי קצת מופתע, אבל הסכמתי לארח את האירוע.

אז אשתי בישלה ארוחה יוצאת מן הכלל לעשרים האורחים של סטיבן והרעפנו על הזוג הצעיר שפע שמחה ואהבה. אירחנו אותם בביתנו בליל שבת ובשבת בבוקר ערכנו להם סעודת שבע ברכות נוספת בבית הכנסת.

כשעוסקים במצוות, ה' תמיד מתגמל אותנו. זה לא חייב להתבצע במיידי ולא בכל פעם יגיע התגמול באופן שנבחין בו. אבל הוא תמיד מגיע.

במקרה זה, הענין נהיה בהיר מהר מהמצופה. הזוג הצעיר התחיל להגיע בקביעות לבית הכנסת ועם הזמן התנדבו בני הזוג וצברו עשרות ואף מאות שעות של התנדבות באירועים ובתכניות שלנו.

במהלך השנים התהדק והתעצם הקשר שלנו עם סטיבן, והוא, כיום, אחד התומכים הגדולים שלנו.  השנה, כשהוא השתתף בתכנית "בלב אחד" שלנו, וראה במו עיניו את החיילים הפצועים להם אנחנו מסייעים, הוא חש גאוה על כך שזכה להיות הספונסר של אחד החיילים. הוא אומר שזה הדבר הטוב ביותר שעשה מאז שנחת בניו יורק.

קורה, שאנחנו חושבים שאנחנו עושים טובה למישהו, ולמען האמת- האדם השני הוא זה שעוזר לנו. הוא מאפשר לנו לקיים מצוה, ובו בזמן שנדמה לך שאתה הוא הנותן, אתה למעשה המקבל. בזמנו, חשבנו שבאירוח אירוע ה"שבע ברכות" אצלנו, עשינו לסטיבן טובה גדולה, אבל הטובות שסטיבן ובני הדודים שלו עשו עבורנו מאז, שווים בכפל כפליים ויותר מהשבע ברכות שערכנו עבורו!

הקהילה שלנו אירחה למשך 10 ימים 10 חיילי צה"ל שנפצעו ומצבם הוגדר קשה. ובו בזמן שאנו בטוחים שאנחנו מוגדרים כמעניקים בכך שאיפשרנו להם ליהנות ולשכוח מכאביהם וצרותיהם למשך 10 ימים, האמת היא שהם העניקו לנו הרבה יותר. הם איפשרו לנו ללמוד מהחוזק והנחישות שלהם. הם בהחלט מסלתה ומשמנה של צבא ההגנה לישראל- אנשים אמיצים בצורה יוצאת דופן. הזמן שבילינו בחברתם עשה אותנו לאנשים טובים יותר.

אנחנו מתכוננים כעת לחג השבועות, לזמן בו עם ישראל חנו למרגלות הר סיני "כאיש אחד בלב אחד." הם היו מאוחדים כל כך, עד שנדמה היה כאילו הם חולקים דעה אחת, גוף אחד ונשמה אחת. בזמן ההכנה למתן תורה, ההבדלים ביניהם נמסו ונעלמו לחלוטין.

גם אנחנו, בעצם מהותנו, אוהבים אחד את השני באותו אופן של אהבת ישראל שהתבטאה למרגלות הר סיני- ללא הגבלות או התחשבות בפרטים קטנוניים.

כשאנו יוצאים מגדרנו בעשיית טובות אחד לשני, אנחנו יכולים להצית מחדש את האחדות הזאת ולהעלות אותה שוב אל פני השטח לקראת קבלה מחדש של התורה בחג השבועות.

*השמות שונו לצורך הגנת הפרטיות.

חוגגים 4000 שנה לישראל

Blog.jpg לפני מספר שבועות פרסמתי תמונה בעמוד הפייסבוק שלי. בתמונה נראה חייל בוכה במהלך לוויה.           התמונה הייתה מרגשת ביותר, עליה כתבתי "תמונה שווה יותר מאלף מילים."

תוך דקות, חבר יקר מהקהילה ביקש ממני להוריד את התמונה.

החבר הסביר:

"שירתתי בצה"ל בחטיבת גולני. היינו חבורה של מתגייסים זרים זה לזה, אך תוך מספר חודשים נהיינו חברים. כשביצענו משימה משותפת, הקשר בינינו נהיה כה אמיץ, חזק יותר מאחים.

כעבור שנתיים, אחד מחבריי הקרובים ביותר בחטיבה נורה למוות במהלך פעולה.

בלוויה, לא יכולתי להפסיק את הדמעות. למרות שאני בדרך כלל לא מבטא רגשות, כאן לא יכולתי לשלוט בהם. כשהדמעות זולגות על הלחיים, חטפתי סטירת לחי מהמפקד שלי, ארז גרשטיין (ארז היה מפקד מפורסם, שנהרג מאוחר יותר במהלך פעילות.) הוא הסביר, "כשאתה בוכה במהלך טקס לוויה, המצלמות קולטות אותך והאויבים שלנו שמחים יותר. זה ניצחון כפול לטובתם. הם גם הורגים אותנו וגם נהנים לראות אותנו בוכים."

ישראל המודרנית חגגה 66 שנים השבוע. בכל רחבי פייסבוק אנשים איחלו "יום הולדת שמח לישראל!" האמת היא שרק ישראל המודרנית היא זו שחוגגת 66 שנה. בואו לא נשכח את העובדה שישראל למעשה בת יותר מ-4000 שנה, והקשר שלנו אליה החל מאז שהקב"ה הבטיח את אדמתה לאברהם! אהבתי לאנשי ארץ הקודש ולאדמתה, עמוקה.אהבתי אליה, וודאי לא בת 66.

אבותינו חיו בישראל עד שירדו למצרים. אחר כך יהושע טען שוב את זכות העם על אדמתו וחזרנו לגור בה. הוצאנו לגלות מארץ ישראל פעמיים נוספות, אך תמיד שמרנו על קשר חזק לארצנו.

למעשה, בפרשת השבוע אנו קוראים, " והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ." אדמת ישראל שייכות לאלוקים, והוא בחר להעניק אותה לנו.

במקביל, אנחנו יודעים שאויבינו לא ישקטו. השנאה שלהם לא תחדל, ועלינו לעמוד על המשמר, למרבה הצער גם בטקס לוויה.

מספרים על יהודי שנתפס ע"י הנאצים. הוא היה עד לרדיפות וסבל קשים לתיאור שבוצעו ע"י הנאצים וכעת עומד נאצי עם אקדח טעון מוצמד לרקתו, מוכן להרוג אותו בעקבות איזה "פשע" אותו ביצע. היהודי התחנן לקבל הזדמנות לתפילה אחרונה לפני מותו. הנאצי השתעשע מהבקשה והסכים. "ברוך אתה ה'... שלא עשני כמו אויביי..." התפלל היהודי בלהט.

בהחלט! תודה לך ה' על שאנחנו מאד מאד לא דומים לאויבינו!

בואו נתפלל ונייחל לביאת המשיח, שיוציא אותנו מהגלות הזו במהרה. ביחד נפציר מה' שיגן על כל תושבי ישראל, ועל כל חיילי צה"ל שנמצאים בחזית עבורנו. הלוואי שיהיו מוגנים וחזקים.

אמור"- מה עלי לומר?

yOFI8158336.jpg

 פרשת השבוע נקראת "אמור", מצווים אותנו לומר, לדבר. אבל התורה מנחה אותנו (במקום אחר) "אמור מעט ועשה הרבה". אז מדוע פרשתנו קרויה "אמור"? מה עלינו לומר?

המדרש דן בנפגעי דיבור לשון הרע. לפי המדרש, לשון הרע הורגת שלושה אנשים- את האדם שדיבר, את השומע ואת האדם עליו דיברו. אני יכול להבין את הסיבה לכך שהמדבר וגם השומע נענשים, אבל האדם עליו דיברו? מה לכל הרוחות הוא או היא עשו?!

השבוע, פורסמה ב TMZ הקלטה של שיחה בה דונלד שטרלינג אמר לידיד, "מטרידה אותי העובדה שרצית לספר בשידור על שאתה מתרועע עם אנשים שחורים." דבריו הדהדו ברחבי העולם. הם עוררו זעם בקרב מיליוני אנשים. שטרלינג נקנס ב 2.5$ מיליון והורחק מהNBA לצמיתות.

מילים מגלות את המחשבות הנסתרות ביותר שלנו. למילים יש כוח ולעולם לא יוחזרו לאחר שנאמרו. יותר מכך, כשאנו מדברים באופן שלילי על אדם, אנחנו מוציאים לאור את הפן השלילי שלו. זה מעורר עניין בבית דין של מעלה, וכתוצאה מכך, האדם עלול להישפט ולהיענש. לולא דיברנו, הכול היה נשאר חסוי.

זוהי ההוראה מפרשת השבוע, "אמור". אם ללשון הרע ורכילות יש כוח רב כל כך שמגיע לתוצאות מרחיקות לכת, דמיינו כמה נוכל להשיג על ידי דיבור חיובי! אם דונלד שטרלינג יכול לומר משהו בביתו הפרטי וזה משפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם, המילים שלנו של אדיבות ורצון טוב, יכולות להגיע למספר גדול יותר של אנשים!

בואו נשחרר את הכוח הזה. אמור! דבר! שתפו מילים של אהבה וטוב לב עם ידידיכם, בני משפחתכם ואפילו עם זרים. אף פעם לא תדע עד כמה רחוק מילה יכולה להגיע.

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.