האמהות של אייל, גלעד ונפתלי, שלושת הנערים שנחטפו, נסעו למועצת זכויות האדם בז'נבה השבוע. רחל פרנקל, אמו של נפתלי, הפצירה בלהט בקהילה הבינלאומית להפעיל לחץ גדול יותר על האחראים.
נשים אמיצות אלו מנהלות ניסיון נואש להסביר לעולם שהטרור הפלסטיני לא חטף חיילים או חמושים, אלא תלמידים צעירים - מעשה פלילי אשר באופן בוטה מפר כל חוק זכויות אדם.
היה מזעזע לצפות בנציגי האו"ם אשר אחד אחרי השני לעגו לאמהות האומללות האלה שזה עתה שפכו את ליבן ונשמתן.
הנציגים מסוריה, איראן, קטאר, מצרים, טורקיה, מרוקו, רוסיה, סין, קובה, וכמובן הנציג הפלסטיני, תקפו את שלוש הנשים הישראליות והאשימו את ישראל בכל פשע אפשרי - ובלתי אפשרי - נגד העם הערבי והפלסטיני. הם האשימו את ישראל בהיותה מפרת זכויות האדם הגדולה בעולם.
הדוברת הפלסטינית צרחה, "למה הנשים הישראליות מגיעות? האם אין מקום בז'נבה ל 5000 אמהות פלסטיניות?" האם היא אומרת שישראל חטפה או רצחה 5,000 סטודנטים פלסטיניים צעירים? מתי ואיפה זה קרה? כפי שאנו יודעים, אלה שמסיתים נגד ישראל לא נותנים לעובדות לעמוד בדרכם.
למעשה, הייתה להם החוצפה להאשים את ישראל בחטיפה(!) כי ישראל כבר "כובשת" את אדמתם מאז 1948. איזו הצגה מגוחכת ולא הוגנת! אבל זה בהחלט לא חדש. במשך 60 שנה, העולם הערבי קורא לנו "גנבים", בטענה שגזלנו את אדמתם והקמנו את מדינתנו על אדמה אסלאמית.
ובכן, הרשה לי לספר לך משהו, או"ם יקר. אייל, גלעד ונפתלי נחטפו בסמוך לאזור חברון וחיפושי צה"ל מתמקדים בעיקר באזור חברון. אבא שלי הוא ירושלמי מזה 8 דורות, וסבתא רבא שלו, חיה בלומה ריקל, התגוררה בחברון ב1929. בני המשפחה שלי הם צאצאים של מנוחה רחל סלונים, נכדתו של האדמו"ר הזקן, שעלתה לישראל והתיישבה בחברון ב1845.
זמן רב לפני שישראל הכריזה על עצמאותה והואשמה ב"פגיעה בזכויותיהם של הפליטים הפלסטיניים המסכנים", הרבה לפני שצה"ל אף הוקם, המשפחה שלי גרה בחברון, והנה מה שקרה:
ביום ה-24 באוגוסט 1929, ערבים מקומיים פתחו בהשתוללות רצחנית, שחטו וטבחו ביהודים, בזזו את בתיהם ואת בתי הכנסת. באותו הזמן, מתוך 20,000 בני האדם המתגוררים בחברון, רק 700 מהם היו יהודים. בזמן שהסתיים הטבח, 67 יהודים שכבו מתים - בתיהם ובתי הכנסת נהרסו. למה הם נרצחו? פשוט בגלל היותם יהודים.
בן דוד של חיה בלומה ריקל היה הרב דב סלונים, שהיה מחובר ומיודד מאוד עם המנהיגים הערבים. הוא הציע להגן על 30 יהודים בביתו באותו יום, בגלל שכבר הובטח לו, פעמים רבות, שהוא לעולם לא ייפגע על ידי הערבים. אבל באותו בוקר גורלי הוא, וכל היהודים שהיו איתו, נרצחו באכזריות. למה? בגלל עובדת היותם יהודים!
בעקבות הטבח המחריד, היהודים נאלצו לעזוב את חברון, עד שנת 1967 בו הקב"ה עשה נס עצום והחזיר את חברון ליהודים. באותו זמן, הערבים היו בטוחים שהיהודים החוזרים ינסו לנקום על הטבח, אבל לא. היהודים, שהאו"ם מגדיר כמפרי זכויות האדם הגדולים ביותר, נתנו לשכניהם הערבים לחיות בשלום. למעשה, ניתנו לערביי חברון יותר זכויות מאשר לאחיהם הערבים ברוב המקומות האחרים.
בשנת 1929 בזמן שמשפחתי נשחטה, הבריטים עמדו מנגד. שום דבר לא השתנה. המחבלים מחברון חטפו את הבנים שלנו והעולם עומד מנגד. אז לא, אנחנו לא "נגלה איפוק". אנחנו נעשה את כל מה שנדרש כדי להחזיר את הבנים שלנו.
אנחנו יודעים שהארץ הזאת היא ארצנו. הסיבה היחידה שהיהודים נסעו בצורה מסוכנת מאודסה, וילנה, ורשה ועוד, לארץ ישראל היא משום שהקב"ה נתן את ארץ הקודש שלו, לנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, כפי שנאמר באופן ברור בתורה.
אנחנו יודעים שאנחנו נתמיד, אנחנו יודעים שאנחנו נשרוד. ההשתפכות האדירה של אחדות, אהבה ודאגה מיהודים ברחבי העולם מוכיחה ששום דבר לא יכול להשמיד אותנו.
# Bringbackourboys החזירו את בנינו עכשיו! אנו מייחלים שאייל נפתלי וגלעד יתאחדו עם בני משפחותיהם ועם כל עם ישראל, מיד!