Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

אם אתם קוראים את זה, סימן שסיימתי את הקריירה שלי

Blog.jpeg "אם אתם קוראים את זה, סימן שסיימתי את הקריירה שלי"  אלה היו המילים שנכתבו על ידי סמל ראשון דניאל פומרנץ, אחד משמונת חיילי גולני שנהרגו כאשר טיל פגע בנגמ"ש בעזה, במכתב שהשאיר למשפחתו לפני שעזב בדרכו לעזה.

הוא היה נער צעיר! דניאל היה בן 20, עדיין ילד עם כל החיים לפניו, אבל הוא התחיב להקדיש שלוש שנים מחייו למען ארצו לפני שיצא לחיים האמיתיים.

תוך כדי שקראתי את דבריו, ניסיתי לדמיין מה יכול היה לעבור במוחו של האיש הצעיר הזה, בשעה שכתב את המכתב הזה להוריו ערב היכנסו לאחד המקומות המסוכנים ביותר בעולם - לעזה, למקום השורץ במפלצות החמאס חסרי הרחמים הצמאים להרוג יהודים רבים ככל האפשר. מה הוא יכול לכתוב? מי בכלל יכול לכתוב משהו במצב כזה?

הוא יכול היה לכתוב "הלוואי שלא הייתי צריך לשרת בצבא." או אולי, "הלוואי שהייתי נולד במדינה אחרת," או אפילו, "הלוואי שלא הייתי נולד יהודי."

אבל לא. הוא מתחיל, "למשפחה האהובה שלי, בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה, לא יודע מה כותבים."

ואז הוא מדהים אותי. מול האפשרות הממשית מאוד לאבד את חייו, הוא כותב, "חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו. אני שמח שהתגייסתי לגולני. אם אתם קוראים את זה סימן שסיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח, תהיו בטוחים שאני שמח".

הבחור הזה לא התלבט, הוא ידע והיה בטוח בכך שהוא רוצה להגן על ארצו ומוכן לתת עבור כך אפילו את חייו.

וואו!

האירוניה הטרגית היא שאמו של דניאל, ורדה פומרנץ, היא לשעבר ראש המחלקה לנפגעים בצה"ל, וחלק מתפקידה היה כרוך ביידוע משפחות על מות יקיריהם. בהלווייתו של בנה היא אמרה שתמיד הייתה לה הרגשה נוראית שיום אחד יבואו להודיע גם לה... ולאחר מכן בשיחת הטלפון האחרונה שלהם, הוא ציין שהוא השאיר לה פתק במקרה שמשהו קורה ...

אנחנו מציינים כעת את תקופת האבל השנתית- תקופה בת 9 ימים המובילים עד ליום ה- 9 באב, היום שבו אנו מתאבלים על חורבן שני בתי המקדש שלנו. במשך קרוב ל- 2000  שנה, אנו חווים גלות נוראה, מרירה. סבלנו כל מיני רדיפות ואויבים חסרי רחמים בניסיונותיהם להשמיד אותנו. האינקוויזיציה הספרדית, מסעי הצלב, סטאלין, היטלר, ערפאת, סדאם חוסיין, החמאס, החיזבאללה, איראן ועוד. אבל למרות הכאב והטרגדיה העצומים, איתם נאלצנו להתמודד, שרדנו כעם.

הודעתו של דניאל היא המסר שלנו והתפקיד שלנו הוא להפנימה. "אני רוצה שתדעו שאני שמח," הוא כתב. זהו, אם כן, התפקיד שלנו. עלינו להיות מאושרים על אף העובדה שאנו נמצאים במלחמה, אנחנו נשאר חיוביים למרות הדיווחים בתקשורת, אנחנו נפיץ שמחה למרות שאנחנו לא מובנים ומעבירים עלינו ביקורת. אבל למען דניאל, למען כל החיילים שנרצחו ואלה שנפצעו, אנחנו חייבים להישאר אופטימיים ומלאי תקווה. מאושרים.

אנו שמחים להיות יהודים. מאושרים להיות העם הנבחר. שמחים שיש לנו אבא יקר בשמים. שמחים להיות בניו.

אנו מקווים ומתפללים בכל יום לבואו של המשיח, אז נוכל סוף כל סוף לחוות את הצורה האולטימטיבית של אושר ושמחה!

בואו נשמור את מורשתו של דניאל בחיים על ידי ההתמקדות באושר, נעריך את הטוב שבחיינו, נבחר בטוב ונחיה ללא חרטות.

עם ישראל חי!

מנהרות של אהבה

Blog.jpg המלחמה הנוכחית עם החמאס מתמקדת באלמנט חדש ומפחיד, אחד שלא פגשנו באף מלחמה קודמת. עד עכשיו, המלחמות שלנו כללו לחימה פנים אל פנים, טנקים, מטוסים, גשרים, אוניות, שדות תעופה וכלי נשק, אך במהלך מבצע "צוק איתן", הרבה מההתמקדות היא על איום חדש: המנהרות.

 בפעם הראשונה, האיום הוא לא מעל הקרקע, הוא מוסתר במעמקים. במשך שנים, החמאס יצר מבוך וירטואלי של מנהרות מתחת לאדמה.הרשת הקטלנית יוצאת ממרתפים ומבתים פרטיים בעזה אל תוך ישראל - כלי לפיגועי טרור המוניים נגד יהודים.

 על מנת להתמודד עם האיום הזה, צה"ל היה צריך לחפור עמוק, מתחת לבתי חולים, מסגדים ובתים פרטיים, בהם הם גילו מצבורים של נשק, רובים, מקלעים, משגרים, חומרי הרדמה, מדי צה"ל ועוד - כולם נשקים קטלניים עם פוטנציאל לגרימת נזק בל ישוער לעם היהודי.

 מבצע "צוק איתן" חשף את המנהרות האלה, אבל הוא גם יצר סוג חדש של מנהרות: מנהרות של אהבה.

 במהלך מלחמה זו, אנחנו כבר חפרנו עמוק לתוך עצמנו וגילינו מנהרות רבות עוצמה של אהבה שעוברת בכל שכבות העם שלנו, מנהרות המחברות אותנו זה לזה ולאחינו ואחיותינו בישראל. אנחנו אומה שאכפת לה, ללא קשר להבדלים חיצוניים בינינו.

 אחי, ד"ר מוטי ויגלר, מנהל המחלקה לכירורגיית כף היד במרכז הרפואי רבין, עזב השבוע הכול כדי להשתתף בהלוויה של אדם שמעולם לא פגש. החייל הבודד שון כרמלי נהרג בקרב, בני משפחתו חיים באמריקה. כשאחי הגיע להלוויה, הוא גילה שעוד 20,000 אנשים הגיעו כדי לכבד וללוות את הגיבור האמיץ.

 יום לאחר מכן חייל בודד נוסף, מקס שטיינברג, נהרג, ו -30,000 איש השתתפו בלוויה שלו. ומנהרות האהבה ממשיכות להתרחב ולהתארך. ב"שבעה", 300 אנשים, כמעט כולם זרים גמורים, הגיעו לנחם את ההורים של הצעירים האמיצים האלה. זרים ברחוב מגלים כמות עצומה של אכפתיות ודאגה אחד לשני, גם בזמנים קשים אלה. זר משתמש בגופו כדי להגן על אב ובנו ממתקפת טילים. חסידי ברסלב רוקדים עם החיילים בחזית. חב"ד מעניקה אריזות שי. אנשים מכל תחומי החיים, מכל רחבי העולם, מתחברים דרך מנהרות של אהבה וחמלה כדי לספק לחיילי צה"ל את צרכיהם.

 חמאס נבנה אולי ממנהרות טרור, אבל אנחנו נבנים ומתחזקים ממנהרות של אהבה. אנו עשויים להיות שונים מבחינה חיצונית - אחד נראה חרדי, אחר חילוני; אחד הוא ליכודניק, והשני הוא חסידי - אבל בשעת האמת, אנחנו יודעים איך להתעלם מההבדלים החיצוניים ולחפור עמוק, תוך התמקדות במשותף בינינו: אנחנו עם אחד, עם לב אחד ועם נשמה אחת.

 אנו נמצאים כיום בתקופה של שלושת השבועות של אבל על חורבן בית המקדש. בית המקדש נחרב בגלל מעשים של שנאה מופקרת, והוא ייבנה מחדש על ידי פעולות של אהבה וחסד.

אז, נו, אלוקים, למה אתה מחכה?!

 תודתי נתונה לרב מענדל פרוס, שליח הרבי בדוילסטון פנסילבניה, על ההשראה לכתיבת תכני מאמר זה.

סקר- האם רק אחינו בישראל צריכים להילחם?

 pdFR8330310.jpgבבלוג השבועי שלי אני משתדל בדרך כלל לקשר בין אירועים עדכניים למסופר בפרשת השבוע, אבל השבוע, המשימה לא הייתה פשוטה. כל כך הרבה כבר נכתב בנושא המלחמה בישראל. ההבדלים בין החמאס לצה"ל נותחו וסוכמו באריכות. החמאס משתמש בילדים כמגן אנושי בה בשעה שישראל יוצאת מגדרה על מנת להגן על תושבים. מה עוד אוכל להוסיף?

אז סימסתי לידיד, פרד, "יש לך רעיון לנושא לכתיבה בבלוג שלי השבוע?"

הוא הגיב מידית, "אני מאוהב בבלוג שלך! קריאת הבלוג היא גולת הכותרת של כל שבוע מחדש! אבל בשבועות האחרונים היית מדי לוחמני."

"למה כוונתך?" שאלתי.

"בכל שבוע לאחרונה כתבת על החמאס! בתחילה חמאס חטפו את הנערים, אחר כך כתבת על האו"ם ואז על הצורך שישראל תשתמש ביותר כוח. אני אוהב את הפוסטים בבלוג שלך, הם אישיים וקל להתחבר אליהם, אבל אני חש שנושאי המלחמה אינם רלוונטיים לחיי. "

בפרשת השבוע אנו קוראים על שניים וחצי משבטי ישראל- ראובן, גד וחצי שבט מנשה, שמבקשים ממשה לקבל נחלה- שטח אדמה מחוץ לגבולות ישראל, בטענה שזה עבור מרעה לעדרי הצאן הרבים שברשותם. משה מגיב בתקיפות ובכעס. "האם אחיכם יצאו למלחמה לכיבוש ישראל כשאתם חיים כאן בנחת?" בעקבות דברי משה אליהם, החליטו השבטים להשאיר את משפחותיהם בשטח שיקבלו מחוץ לישראל ולהצטרף לאחיהם למלחמת הכיבוש לכשתהיה. שנים לאחר מכן, כאשר יהושע כבש את הארץ, עמדו השבטים בהבטחתם, הם עזבו הכול ועזרו לאחיהם לכבוש את הארץ.

עם ישראל במלחמה עכשיו. שוחחתי עם גיסתי היום. היא מאחלת לילדיה לזכות לשינה רציפה ורגועה ללא צורך להתעורר מאזעקות שמזכירות להגיע למרחב מוגן תוך דקה. בני דודיי בישראל חווים טראומה, כך גם ילדיהם. רק הודות לניסים המדהימים שאנו רואים, לא היו אלפי נפגעים.

אין ספק, ישראל מותקפת. החמאס שונא כל יהודי בעולם, אין מקום לטעות בעובדה הזו. לו הייתה להם האפשרות, הם היו משגרים, בשמחה, טילים גם לעברנו. המלחמה הזו היא לא מלחמתה של ישראל, זוהי המלחמה שלנו.

קול קריאתו של משה אמורה להדהד באוזנינו. "האם על אחיכם לצאת למלחמה כאשר אתם יושבים כאן?!" האם אחינו ואחיותינו צריכים להתמודד עם מלחמה בו בזמן שאנו יושבים בנחת בפנטהאוזים שלנו?

למעשה, השבוע, נכנסתי לעמוד הפייסבוק של ארגון "בלב אחד" שלנו, עמוד שפתחנו לפני מספר חודשים ועוד לא שיווקנו אותו. הבחנתי בכך שתומכי חמאס התקיפו הרבה פוסטים בביטויי ארס אנטישמיים ומתועבים. אז כן, המלחמה הזו היא אישית.

אם אנחנו מנועים מלהילחם באופן פיזי, אנחנו יכולים להילחם באופן רוחני. המעט ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להוסיף בקיום מספר מצוות לזכות חיילינו. הניחו תפילין עבור ישראל. קבעו מזוזה בפתח. איכלו ארוחה כשרה. הוסיפו בתרומות לצדקה. תוכלו גם לתרום עבור חבילות שי שיישלחו לעידוד חיילי צה"ל המשרתים בעזה, לצורך כך הקמנו אתר אינטרנט מיוחד. עשו מצווה בשביל ישראל עכשיו!

 

גמר גביע העולם- ישראל מול החמאס

Blog.png המרוץ אחר גביע העולם כבש את העולם. כשאני פונה אל חברי הקהילה בבקשה להגיע להשלים מנין לתפילה, הם אומרים לי, "כבוד הרב, איטליה משחקת, לא אוכל להגיע!" ואז, כשאני מציע להם להשתתף בשיעור תורה, אני שומע " צרפת משחקת..." למרבה המזל, הגמר קרוב מאד ואז נזכה לראות שוב קהילה פעילה.

אני משתייך לקבוצת WhatsApp דרום אפריקאית, זו קבוצה שקטה בדרך כלל. במהלך השבועות האחרונים, הקבוצה פעילה באופן מעורר השתאות, בכל מספר שניות נכנסת הודעה חדשה בהתייחסות לאספקטים השונים של כל משחק. נאלצתי להעביר את הקבוצה ל"השתק" כי הוצפתי בסיום כל משחק במאות הודעות! האמת היא שאם זימבבואה הייתה מעפילה למשחקי גביע העולם, הייתי מעוניין יותר...

גביע העולם הוא אירוע הספורט המתוקשר והנצפה ביותר בעולם, אך כעם הנבחר, אנו משחקים כעת ב"משחק" שונה ומסוכן יותר. ישראל מול החמאס. ואנחנו לא נמצאים בו כצופים. אנחנו משתתפים בו כשחקנים פעילים!

החמאס ירה למעלה מ 365 טילים לכיוון ישראל במשך 72 השעות האחרונות. בזכות השוער המדהים של ישראל- כיפת הברזל- רוב הטילים האלה יורטו. ובאורח פלא, כאשר טיל פגע פגיעה ישירה בבית בצפון הארץ, המשפחה הייתה באילת ולא היו נפגעים בנפש.

בשונה מגביע העולם שהתחיל ב 1930, ישראל משחקת את תחרות הכדורגל שלה כבר מעל 4000 שנה. מגוון קפטנים ליוו את הקבוצה במשך השנים- משה, דוד, יהושע, גדעון ועוד...

אם יש דבר אחד שנוכל ללמוד מכדורגל, הוא:

על מנת לנצח, אי אפשר לשחק בהגנה.

ישראל משחקת בתפקיד ההגנה זמן רב מדי. המדינה כעת במשבר, מותקפת בטילי החמאס בכל שעות היום והלילה. תושבי רוב חלקי הארץ רצים למקלטים אינספור פעמים ביום- במקומות העבודה, בקייטנות, בבית, במהלך חתונות, חגיגות בר מצוה ובריתות- ויש להם התראה של 15 שניות להגיע לשטח מוגן. זה לא יכול להימשך כך!

עלינו להביא לסיום המצב הזה, ולא נוכל לנצח במשחק הגנה.

בפרשת השבוע, העם היהודי מעורב ב"גביע עולם" מסוג אחר. הפעם זה לא היה החמאס, אלו היו האויבים המדיינים, וה' הורה "צרור את המדיינים והיכיתם אותם". וכך אכן עשו. העם יצא והשמיד את כל המדיינים הרשעים.

כשעומדים מול מתקפת האויב, הדרך היחידה לנצח היא על ידי משחק בהתקפה וכך הם לא יעזו להתקיף אותנו עוד.

מאז שיוסד החמאס בשנת 1987, החמאס יצאה לפיגועים נגד ישראל, וישראל אף פעם לא שיחקה בהתקפה. הגנו על עצמנו ופגענו במספר יעדים. אבל על מנת לסיים את ה"משחק", אחת ולתמיד, אנחנו צריכים לפוצץ אותם חזק ולנטרל אותם מפגיעות עתידיות. זה מה שעשו משה, יהושע, גדעון, דוד וכל שאר הקפטנים שלנו כשהם שיחקו נגד האויבים שלנו- האמורים, המצרים, העמונים  ועוד...

בפרשת השבוע, פנחס הורג שני פושעים, וה' אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום."  הדרך היחידה לשלום אמיתי היא השמדת האויב.

הדבר נכון גם בחיינו הרוחניים. אנחנו יכולים לעזור לישראל על יד משחק רוחני של התקפה. בואו לבית הכנסת בשבת הקרובה, הנח תפילין היום, הדליקי נרות שבת, הצטרפו לשיעור תורה. כל הפעולות האלה יעזרו לנו לנצח את המלחמה.

בואו נקוה ונתפלל שהממשלה הנוכחית בישראל תעשה את הדבר הנכון, תפעל באופן שיידרש על מנת לסיים את המשחק המתמשך הזה נגד החמאס! אנחנו יודעים בוודאות שיש לנו את השוער הטוב בעולם. זו לא כיפת הברזל, וודאי שלא ארה"ב, אלא הקדוש ברוך הוא! אלוקי אבותינו הגן ומגן עלינו כבר 5000 שנה, ואנו יודעים שהוא מגן עלינו גם ברגעים אלה!

"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל!"

*תודה לקבוצת הWhatsApp  הדרום אפריקאית על כמה מהרעיונות ששולבו בכתבה זו.

חטפו אותי!

Blog.jpg הלם.
אימה.
טרגדיה.
שערורייה.

לא אמצא מילים שיכולות לתאר במדויק את האובדן העמוק שאנו חשים בשבוע זה.

 במשך 18 ימים, בדקתי את החדשות מיד בכל בוקר כדי לוודא שהבנים נמצאו. אייל, גלעד ונפתלי היו בלבנו ובמוחנו כמעט ללא הפסקה. התפללנו בלהט ובלב שלם שהבחורים שלנו יימצאו בחיים. הקשבתי לתפילת סבו של אייל בעצרת בה השתתפו 10,000 בני אדם. כששמעתי אותו זועק ממעמקי לבו, הייתי בטוח שהשמים נקרעים. 

אבל אחרי 18 ימינו קיבלנו את הידיעה המזעזעת, האכזרית שאייל, גלעד ונפתלי נורו למוות בדם קר רק שעות לאחר שנחטפו. פרצנו בבכי כשרחל פרנקל, אמו של גלעד, קראה, "נוח בשלום, ילד שלי"

 סוף סוף גם שמענו את שיחת הטלפון שגלעד ביצע זמן קצר לאחר כניסתו למכונית. הוא הצליח להתקשר למשטרה ולחש, "חטפו אותנו." ברקע נשמעו קולות ערבים צורחים, "תורידו את הראש!" ואז יריות שנורו. אלו ככל הנראה היריות שהרגו את הבנים.

 אבל בתחנת המשטרה לא התיחסו. הם חשבו שזו היתה מתיחה. השיחה היתה אמורה ליצור כוננות חירום, גיוס כל הגופים בישראל מהשב"כ,  צה"ל והמשטרה. במקום זאת, התעלמו ממנה. כל אדם המעורב באבטחה היה צריך להתעורר ולהתייצב בכוננות, אך אבוי, התעלמו מהשיחה ובכך העניקו, שלא במודע, 10 שעות לחוטפים להעלם מהשטח, וכתוצאה מכך מצוד של 18 יום והחוטפים עדיין חופשיים.

 בפרשת השבוע, עם ישראל משול ללביאה, הרובצת בשדה ומוכנה לזנק בכל רגע. לעתים קרובות אנו רדומים, אבל כאשר האזעקה מופעלת, אנחנו מתעוררים ומזנקים.

 בעוד גלעד לא הצליח בתחילה לגייס את המשטרה, הוא בהחלט היה מסוגל לגייס את הקהילה היהודית העולמית. יש רגעים נדירים בחיים שבהם מצלצלת אצלנו הקריאה - קריאה לפעולה. זה היה אחד מהם. "חטפו אותנו." קריאתו של אייל, גלעד ונפתלי תפסה אותנו, טלטלה אותנו עד לליבה, וסרבה להרפות את אחיזתה. למרות שאנחנו, כאומה, לא מסכימים בצורה חדה על כל כך הרבה דברים, קריאה זו גייסה אותנו כיחידה אחת. הגבנו כעם אחד בלב אחד. משפחה אחת. התפללנו, למדנו תורה, הדלקנו נרות שבת, הנחנו תפילין והתחייבנו לשמירת מצוות חדשות לזכותם.

למשך 18 ימים, לא היה משנה אם אתה גר ביפן, דרום קוריאה, אלסקה, אמריקה או ישראל. לא היה משנה באיזה זרם של היהדות אתה תומך או לאיזו לקהילה אתה משתייך. האמת נעשתה ברורה לחלוטין - כולנו יהודים וכולנו בסירה אחת. אייל, גלעד ונפתלי העירו אותנו ואנחנו הסתערנו.

 האחדות ששררה היא חסרת תקדים.הכוח העצום של המדיה חברתית איפשר לנו להתחבר אחד עם השני, להתפלל יחד ולבכות. ואז אירע האסון. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לנטוש את שיחת הקריאה. לא! במקום זאת, אנחנו צריכים להקשיב ולהפנים אותה.

 אנו קוראים בתורה השבוע, כי העם היהודי הוא "עם לבדד ישכון". חשנו זאת במשך 18 הימים האחרונים. אף אחד לא דואג לנו כמו שאנחנו דואגים לעצמנו, אבל האהבה והדאגה שיש לנו לכולם חולשת על פני הגלובוס כולו. בואו נעשה מאמץ להמשיך את מה שאייל, גלעד ונפתלי התחילו - אהבה ואחדות שאין כמותן, שחולשות על פני כל המגזרים של האוכלוסייה היהודית.

כאשר אנחנו באמת מאוחדים, שום דבר לא יכול לעמוד בדרכנו.

 אנו ממשיכים לדרוש מאבינו היקר שבשמים # bringbackourboys –להחזיר את הבנים ולהביא את המשיח שיגאל אותנו מהגלות המרה והאפלה הזו, כאשר אנו נתאחד עם אייל, גלעד ונפתלי.

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.