"אם אתם קוראים את זה, סימן שסיימתי את הקריירה שלי" אלה היו המילים שנכתבו על ידי סמל ראשון דניאל פומרנץ, אחד משמונת חיילי גולני שנהרגו כאשר טיל פגע בנגמ"ש בעזה, במכתב שהשאיר למשפחתו לפני שעזב בדרכו לעזה.
הוא היה נער צעיר! דניאל היה בן 20, עדיין ילד עם כל החיים לפניו, אבל הוא התחיב להקדיש שלוש שנים מחייו למען ארצו לפני שיצא לחיים האמיתיים.
תוך כדי שקראתי את דבריו, ניסיתי לדמיין מה יכול היה לעבור במוחו של האיש הצעיר הזה, בשעה שכתב את המכתב הזה להוריו ערב היכנסו לאחד המקומות המסוכנים ביותר בעולם - לעזה, למקום השורץ במפלצות החמאס חסרי הרחמים הצמאים להרוג יהודים רבים ככל האפשר. מה הוא יכול לכתוב? מי בכלל יכול לכתוב משהו במצב כזה?
הוא יכול היה לכתוב "הלוואי שלא הייתי צריך לשרת בצבא." או אולי, "הלוואי שהייתי נולד במדינה אחרת," או אפילו, "הלוואי שלא הייתי נולד יהודי."
אבל לא. הוא מתחיל, "למשפחה האהובה שלי, בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה, לא יודע מה כותבים."
ואז הוא מדהים אותי. מול האפשרות הממשית מאוד לאבד את חייו, הוא כותב, "חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו. אני שמח שהתגייסתי לגולני. אם אתם קוראים את זה סימן שסיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח, תהיו בטוחים שאני שמח".
הבחור הזה לא התלבט, הוא ידע והיה בטוח בכך שהוא רוצה להגן על ארצו ומוכן לתת עבור כך אפילו את חייו.
וואו!
האירוניה הטרגית היא שאמו של דניאל, ורדה פומרנץ, היא לשעבר ראש המחלקה לנפגעים בצה"ל, וחלק מתפקידה היה כרוך ביידוע משפחות על מות יקיריהם. בהלווייתו של בנה היא אמרה שתמיד הייתה לה הרגשה נוראית שיום אחד יבואו להודיע גם לה... ולאחר מכן בשיחת הטלפון האחרונה שלהם, הוא ציין שהוא השאיר לה פתק במקרה שמשהו קורה ...
אנחנו מציינים כעת את תקופת האבל השנתית- תקופה בת 9 ימים המובילים עד ליום ה- 9 באב, היום שבו אנו מתאבלים על חורבן שני בתי המקדש שלנו. במשך קרוב ל- 2000 שנה, אנו חווים גלות נוראה, מרירה. סבלנו כל מיני רדיפות ואויבים חסרי רחמים בניסיונותיהם להשמיד אותנו. האינקוויזיציה הספרדית, מסעי הצלב, סטאלין, היטלר, ערפאת, סדאם חוסיין, החמאס, החיזבאללה, איראן ועוד. אבל למרות הכאב והטרגדיה העצומים, איתם נאלצנו להתמודד, שרדנו כעם.
הודעתו של דניאל היא המסר שלנו והתפקיד שלנו הוא להפנימה. "אני רוצה שתדעו שאני שמח," הוא כתב. זהו, אם כן, התפקיד שלנו. עלינו להיות מאושרים על אף העובדה שאנו נמצאים במלחמה, אנחנו נשאר חיוביים למרות הדיווחים בתקשורת, אנחנו נפיץ שמחה למרות שאנחנו לא מובנים ומעבירים עלינו ביקורת. אבל למען דניאל, למען כל החיילים שנרצחו ואלה שנפצעו, אנחנו חייבים להישאר אופטימיים ומלאי תקווה. מאושרים.
אנו שמחים להיות יהודים. מאושרים להיות העם הנבחר. שמחים שיש לנו אבא יקר בשמים. שמחים להיות בניו.
אנו מקווים ומתפללים בכל יום לבואו של המשיח, אז נוכל סוף כל סוף לחוות את הצורה האולטימטיבית של אושר ושמחה!
בואו נשמור את מורשתו של דניאל בחיים על ידי ההתמקדות באושר, נעריך את הטוב שבחיינו, נבחר בטוב ונחיה ללא חרטות.
עם ישראל חי!