Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

שמע אחי, הם לא מפסיקים לקטר!

xHJF8470648.jpg בשבוע שעבר ערכנו את ערב הברביקיו הראשון שלנו לעונה זו, לברביקיו הוזמנה קבוצת המומחים הצעירים. באירוע השתתפו כמה מאות אנשים- מספר מרשים ביותר!

 אחד מחברי הקהילה התנדב לאייש את עמדת הברביקיו. לאחר האירוע הוא ניגש אלי ואמר, "כבוד הרב, אני מרגיש שעברתי את החוויה המתישה בחיי!

כולם התלוננו ללא הפסקה. אם הנקניקיות היו מוכנות, הם רצו את ההמבורגרים. אם ההמבורגרים היו מוכנים, הם רצו נקניקיות. כשהכול היה מוכן הם רצו שאתבל את הבשר באופן שונה! העשן צרב את העיניים, הזעתי ממאמץ, והקיטורים בהחלט לא עזרו. בחור אחד רצה את ההמבורגר שלו צלוי יותר ולכן הוא הניח אותו בחזרה על הגריל, הלך ושכח ממנו, וכשהוא חזר אחרי חצי שעה , הוא מצא קציצת בשר שרופה... בחור אחר הזיז אותי ממקומי וצלה לעצמו מרשמלו, הבחור השלישי התלונן על המחסור בבירה והבחור הרביעי התלונן על כך שלדעתו לא היה מספיק יין בסנגריה.

 הם הוציאו אותי מדעתי, אבל הצלחתי לשמור על חזות נינוחה למשך כל הלילה. אפשר לחשוב שהאנשים האלה משלמים הון שמצדיק דרישה של שירות כזה, אבל תשלום של 20$ לא מכסה אפילו מחצית מהוצאות הכסף הגדול!"

 "מייק *," אמרתי, "אני כל כך שמח שעברת את הניסיון הזה עכשיו, לפני ראש השנה. תבין, הקב"ה בחר בנו כילדיו האהובים, ואנחנו, כמו ילדים, מתלוננים על כל דבר שזז. אם נבדוק את הדברים לעומק, נגלה שבעצם- כל רגע של חיים, בריאות, שמש ואוויר הוא מתנה, אבל אנחנו נוטים לקבל את זה כמובן מאליו ולהתלונן על כל הדברים שאין לנו ועל אלה שיש אבל אינם מושלמים בעינינו כפי שהיינו רוצים שיהיו.

 "איך אתה חושב שהקב"ה מרגיש כלפינו כאשר אנחנו מתנהגים ככה? למעשה, נאמר לנו כי בערב ראש השנה ההתלהבות של הקב"ה מהעולם פוחתת. אולי הקיטורים שלנו קצת מכבידים יותר מדי...

 אבל אז, בבוקר ראש השנה, הזעקה הנוקבת של השופר, בליווי התפילות שנובעות מעומק הלב, המגיעות מכל בתי הכנסת בעולם, קורעת את השמים, ישר אל האלוקים בעצמו. כאשר הקב"ה שומע את השופר, נוצרת מציאות חדשה, כאילו שום דבר אחר אינו קיים. לפתע, הוא משתוקק אלינו, האהבה שלו מוצתת מחדש. הילדים שלו, שעסוקים כל השנה בתלונות, חוזרים להיות חשובים לו וחביבים כבבת עיניו.

 "למדת לקח חשוב, מייק, עברת חוויה אלוקית."

 לחיים! לשנה נפלאה לכולנו, שנה מלאה בקדושה ובאושר. שנה טובה!

 *השם שונה להגנת הפרטיות

שכחתי את המכנסיים בבית...

kTqU8457036.jpg בשבוע שעבר נסעתי לישראל כדי להשתתף בחגיגת חתונתה של האחיינית שלי. ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקר בכמה בסיסי צה"ל ואצל חיילים פצועים. ביקור גיבורים אמיצים אלה ששמו את נפשם בכפם במבצע "צוק איתן" היה מרגש ומרומם.

עמדנו לעלות לטיסה בשדה התעופה בניוארק, ואז, אחי יוסי הבין שהוא שכח לארוז את התפילין שלו!          כדרכם של אחים, התחלתי להתגרות בו, "איך אתה שוכח התפילין שלך?! זה הדבר הראשון שאתה צריך לארוז! אתה כבר משתמש בהם מדי יום (חוץ משבת) מאז שמלאו לך שלוש עשרה שנה. איך אפשר לשכוח משהו כל כך חשוב?" המשכתי את ההתגרות בכל הזדמנות שנקרתה...

כמובן, הוא תיכנן ללוות תפילין ממישהו למשך שלושת הבקרים שנהיה בישראל, שלא יפסיד מצוה חשובה זו.

רוב הנוסעים בטיסה שלנו היו יהודים, כך שהצענו להם את ההזדמנות להניח תפילין במהלך הטיסה, עובדה שנתנה לי סיבה נוספת להקניט את אחי עוד קצת.

כשהגענו לישראל והתחלנו להתכונן לחתונה, והנה, המציאות טפחה על פני. התקלחתי, פתחתי את המזוודה שלי, להוציא את בגדי השבת שלי, ו- ה"לא יאומן" התברר- המכנסיים המחוייטות שלי נשארו בניו יורק! אופס...

לא היו לי מספיק זמן לצאת ולקנות זוג חדש, ולכן נאלצתי להסתפק באותו זוג מכנסיים אותם לבשתי בטיסה

יצאתי טיפש. אני הרי זה שעשה צחוק מאחיו במשך כל זמן הטיסה על כך ששכח את התפילין שלו והנה אני כאן ללא מכנסיים! אגב, פשוט יותר ללוות תפילין מאשר מכנסיים- התפילין מגיעים במידה אחת לכולם...

בעוד שבוע נחגוג את היום הקדוש והמדהים של ראש השנה. זה הזמן להביט אחורה, לנתח את התנהגות העבר שלנו ולנקות את המעשים שלנו. עלינו לחקור ברצינות לעומק ובכנות את החטאים שלנו ולפעול לתיקונם.

אנחנו, למעשה, מומחים לאיתור ליקויים - אלה של בני המשפחה והחברים שלנו. רובנו יכולים בקלות למלא גליונות ארוכים בהסבירנו מה בדיוק לא בסדר עם הסובבים אותנו. נספר שם על אחד שמרכל, על אחר שלא יודע איך לנהל את עסקיו ועל השלישי שלא מתייחס כראוי לאשתו. אבל כשזה מגיע לחטאים ולפגמים שלנו, פתאום אנחנו לא רואים אותם, ממש עיוורים. לי? חטא? האם אתה רציני? וכאשר מישהו מוכיח לנו שאכן היה דבר כזה, יש לנו עשרות הסברים ותירוצים.

בחג ראש השנה הזה, אנחנו רוצים לעמוד מול הקב"ה עם דף נקי. אז, כאשר אנו מתכוננים, בואו ננסה לשנות גישה- להביט על הדברים והאנשים שמסביבנו בעדינות ובסלחנות, ואילו על עצמנו, להסתכל בעין ביקורתית וכנה. אין ספק שזה יעזור לנו להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין.

נא לא להאכיל את הקופים!

xIdv8441171.jpg לפני מספר ימים חזרתי עם משפחתי מטיול נפלא בדרום אפריקה. ניצלנו את זמננו שם לביקור בספארי פילנסברג. רצינו לבלות כמה ימים בטבע, לראות אריות, באפלו, זברות, ג'ירפות ובעלי חיים אחרים שחיים שם בסביבתם הטבעית. איזו חויה נפלאה! זוהי דרך נפלאה להתנתק משאר העולם ולהתחבר בהרמוניה אמיתית עם הטבע וגם- להתחבר לעצמך.

בלילה ישנו בבקתות, ועל הבוקר הראשון לשהותנו שם, התעוררנו מקולות שהגיעו מעברו השני של הדלת, הדלת נחבטת, מישהו מנסה להיכנס. גדלתי בדרום אפריקה, שם קיים הרבה פשע, אז הנחתי מיד שגנב מנסה לפרוץ פנימה. קראתי, "מי שם?" אבל לא קיבלתי שום תגובה. פתחנו את הדלת והפלא ופלא! קוף ענק עמד ממש על סף דלתנו! עוד כ-50 קופים מסתובבים בשטח המחנה ומחפשים מזון. מהר מאוד גילינו שהם  כבר הספיקו לפרוץ לבקתה אחרת והתכבדו במגוון המזון שהם מצאו שם.

קבוצה זו של קופים עקבה אחרינו לכל מקום במשך היומיים הבאים, וגם כשנכנסנו פנימה אל הבקתה החלומית, הם נצמדו לחלונות. כששאלתי את צוות הספארי אם יהיה בסדר לתת לקופים משאריות האוכל שלנו, הם הצביעו על השילוט בכל רחבי המחנה - "נא לא להאכיל את הקופים." הם הסבירו שאם המבקרים יורשו להאכיל את הקופים, בקרוב יתרגלו הקופים לקבל מזון וכבר לא יהיו מסוגלים לדאוג לעצמם. דבר שהיה גורם להכחדתם. למרות שההאכלה נובעת מטוב לב, היא הופכת להיות מעשה אכזרי.

אנחנו נמצאים בחודש "אלול" - החודש שקודם לראש השנה. בתקופה זו, אנו תוקעים בשופר בכל יום ובכך מעירים את נשמותינו ונזכרים שיש לחזור בתשובה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, הם הימים בהם הקב"ה ישפוט את העולם ויקבע את עתידנו.

זהו הזמן לחשוב על ההתנהגויות, על ההישגים שלנו ועל רמת הרוחניות שהשגנו בשנה שמסתיימת. וזהו בדיוק הזמן לתקן שגיאות ולהתחרט על מעשים לא ראויים. זה זמן שבו אנחנו צריכים לעשות את העבודה בעצמנו. אף אחד לא יכול "להאכיל" אותנו. אף אחד לא יכול לשנות את ההתנהגות שלנו עבורנו, אין מי שיוכל לנקות את הלוח עבורנו.

לפעמים אנחנו רוצים שהקב"ה יתגלה אלינו, שיתן לנו סימן שהוא משגיח עלינו. יהיה כל כך הרבה יותר קל לשמור על כשרות המזון, להניח תפילין ולשמור שבת אם נוכל לראות ולחוש את נוכחותו. אבל לא. לא להאכיל את הקופים! האלוקים רוצה מאתנו להגיע לזה לגמרי בעצמנו.

רק כאשר נעשה בעצמנו את העבודה הקשה, נהיה ראויים ומוכנים באמת לקבל את כל ברכות ה' שמוענקים לנו במשך הימים הנוראים. עלינו לבלות את החודש הנוכחי, חודש אלול, ולעצב את עצמנו ככלים ראויים לקבל את ברכותיו.

זה הזמן לנתח בקפידה את ההתנהגות שלנו במשך 11 החודשים האחרונים  ולהקדיש זמן לשוב ולהתחייב לאבינו שבשמים. נותרו לנו עוד שבועיים בלבד עד שמתחילה השנה החדשה. בואו ננצל אותם! 

סטיבן סוטלוף, עיתונאי מוכשר ויהודי גאה

Blog.jpeg באופן טרגי, סטיבן סוטלוף עשה כותרות לאומיות ועולמיות השבוע לאחר שארגון דאע"ש פרסם וידאו המציג את עריפת ראשו. סטיבן היה עיתונאי אמריקאי בן 31  וכעת אנחנו יודעים, שהיה גם נכד לניצולי שואה. הוא נסע לישראל בשנת 2005, למד במרכז הבינתחומי בהרצליה, לאחר מכן קיבל אזרחות ישראלית ועזר לעתון  ג'רוזלם ריפורט, הנספחת לג'רוזלם פוסט.

 לפני שנה הוא נחטף בסוריה. ללא שהות, עשו חבריו ובני משפחתו ככל יכלתם להסתיר כל שמץ של זהותו היהודית. הם סרקו את הנוכחות המקוונת שלו והוציאו כל דבר שעלול לקשור אותו לישראל או ליהדות. מעל 150 אנשים, דוברי 20 שפות שונות, התגייסו למאמץ. הם עברו על דף הפייסבוק שלו, חשבון הטוויטר וכל מאמריו. כל דבר שעלול לסכן אותו, הוסר מיידית מהרשת.

 אבל לסטיבן סוטלוף היתה נשמה יהודית חזקה, ולא משנה כמה מאמרים הוסרו, וכמה מאמץ נעשה כדי להסתיר כל שמץ של יהודיות מנוכחותו האינטרנטית, נשמתו בערה והפיצה אור. בשנה שעברה ביום כיפור, סטיבן סיכן את חייו כדי לצום ולהתפלל. למרות ששוביו הגישו לו ביצים, הוא עשה עצמו חולה ולא אכל. הוא אפילו הצליח להתפלל לכיוון ירושלים! הוא עקב אחר הכיוון אליו שוביו התפללו, ולפיו חישב את כיוון ירושלים.

 יום כיפור הוא היום שבו, לא משנה כמה רחוק סטינו, אנחנו חוזרים לקב"ה ומבקשים את סליחתו על חטאינו. זהו היום שלמרות הנסיבות הנואשות ולמרות הסיכון המוחשי לחייו, סטיבן בחר להתחבר לאלוקים. כזה היה סטיבן סוטלוף - עיתונאי מוכשר ויהודי גאה במיוחד.

 אנחנו נמצאים היום בחודש אלול, החודש שלפני ראש השנה ויום כיפור. זה הזמן לחדש את הקשר עם הקב"ה. לא משנה כמה רחוקים יכולנו להיות ב-11 החודשים האחרים של השנה. יתכן שנתנו לקשר שלנו עם אלוקים להתרופף, אבל עכשיו הזמן להצית אותו מחדש. בחודש אלול אנו תוקעים בשופר כדי לעורר את נשמותינו ולהזכיר לנו מי אנחנו ומה עלינו לעשות. זה חודש שבו אנו מקלפים את השכבות שבנינו, ויוצרים קשר עם האמת שלנו- עם המהות העצמית. זה בדיוק מה שעשה סטיבן סוטלוף שהוחזק בשבי, בתנאים אכזריים- הנשמה שלו בערה מאהבה, מערכת היחסים שלו עם אלוקים היתה תוססת ומלאת חיים.

 אנו מתאחדים עם משפחתו וחבריו של סטיבן בשעה קשה זו. בואו נכבד את זכרו על ידי שנלך בדרכו. אם סטיבן היה מסוגל להתפלל בעת היותו שבוי בידי מפלצות ברבריות, בהחלט אנו, שחיים בחופש מפואר, יכולים להתפלל ולהתחבר עם המורשת שלנו. כשאנחנו מעלים הילוך לקראת הימים הנוראים, בואו נעשה מאמץ להתכוונן לתדר הנשמתי ולהתחבר מחדש לאלוקים, לזכרו של סטיבן.

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.