כבוד ראש עיריית תל אביב-יפו הנכבד, מר רון חולדאי
אני חייב להצדיע לך! על ההצלחה מעוררת ההשתאות שלך, שאפילו אני כרב חב"די וכשליח של הרבי לא מתקרב אליה.
יהודים בכל רחבי העולם, הניחו השבוע תפילין, במספרים חסרי תקדים, כתגובה אוטומטית להחלטה שהעברת במועצת העיר. זה כבר תפס ברשת בתור 'מבצע רון'. אפילו כאן במנהטן, הבירה העסקית של העולם, יהודים שמעולם לא הפשילו שרוול עד כה, עוצרים אותי ברחוב ומבקשים עזרה בהנחת רצועות התפילין על היד ועל הראש.
אז דע לך ראש העיר שאני אסיר תודה. וגם, גרמת לי תחושת אושר פנימי וסגירת מעגל. הרשה לי להסביר:
כסטודנט צעיר שהגיע מיוהנסבורג ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' ביישוב כפר חב"ד במרכזה של ישראל, למדתי תורה מ-7 בבוקר עד 11 בלילה ללא הפסקה. אבל היו אלו ימי שישי, כאשר בצהרים היינו סוגרים את הגמרא, סוגרים את ספרי החסידות, ויוצאים לרחוב. עם נרתיקי תפילין ביד יצאנו לפגוש את עם ישראל.
מאז 1998 עברו כמה שנים, אבל הזיכרון עדיין טרי. כ-300 נערי חמד היו מתפזרים ברחבי תל אביב הגדולה והסואנת. הקמנו דוכנים מאולתרים והצענו לעוברים ושבים לקיים מצווה קלה וזריזה, הנחת תפילין.
היינו מבלים את שעות אחר הצהרים בניסיון להציע לעוד יהודי, צעיר או מבוגר, להפשיל שרוול להניח תפילין ולקרוא 'שמע ישראל'. אם אנתח את האוכלוסיה שעברה לידינו, אוכל למנות שלושה סוגים:
1) הקבועים. מידי שבוע הם חיכו לנו שם, בקרן הרחוב, בכניסה לתיכון, בסופרמרקט, בשוק, במשרד בגורד השחקים, או ליד סמלי התרבות והמסחר של תל אביב. מודים לנו על ההזדמנות לעצור את המירוץ אחר החומריות, ולתת משהו לנשמה. אני חושב שהיו לי 70 'לקוחות קבועים' כאלו.
2) הזועמים. קומץ אנשים, שהיו ניגשים להביע את זעמם, בחרון אף ולפעמים בשפה ארסית היו מטיחים בנו שאין לנו זכות לעמוד בשטח ציבורי ולשדל אנשים לעשות אקט דתי.
3) המתעלמים. הרוב המכריע פשוט התעלם. כאילו לא ראה, כאילו לא שמע. עברו ימינה ושמאלה, חולפים כאילו הנוכחות שלנו היא אילוזיה. דווקא הקטגוריה הזו היתה המאתגרת ביותר. אלו שגרמו לנו לתהות אם אנחנו לא מבזבזים את זמננו לשווא, זמן שיכלנו להקדיש לעוד לימוד תורה, התורה היקרה שניתנה לנו בהר סיני לפני אלפי שנים, תורה אין סופית שחיים שלמים לא מספיקים כדי להכיר את כולה.
אתה, אדוני ראש העיר, סווגת אצלי לקטגוריה השלישית. הפכת לראש העיר בדיוק כשאני הייתי באיזור. אני מאמין שחלפת על פניי או פני הדומים לי מאות (אם לא אלפי) פעמים, אבל תמיד התעלמת.
למרבה האירוניה, העדפנו באיזשהו מקום את הקבוצה השניה, הזועמים. כשלמישהו איכפת ממך, לטוב או לרע, זה אומר שנגעת בו. הזזת אצלו משהו. אתה קיים. אולי התגובה היא חיפוי על מצוקה פנימית, על בלבול, על צלקת הקשורה באמונה יהודית או בפרקטיקה דתית. אבל יש קשר. יש דיאלוג. קשה מאוד לראות בני זוג מתווכחים, לפעמים צועקים האחד על השני, זה לא המצב האידיאלי, אבל זה עדיף עשרת מונים על מי שמתעלם מבן או בת הזוג. תשאל כל אחד ואחת בעיר שלך. תגובה, גם אם לא תמיד הנחמדה ביותר, מראה שיש סיכוי למערכת יחסים.
כל יהודי נולד עם נשמה, זה בדי.אנ.איי עמוק בפנים. קורה שמעל הרובד האלוקי הטהור הזה, נערמו שכבות של ציניות, קרירות, ריחוק. לפעמים זה קבור כ"כ עמוק שאי אפשר לחדור לשם, אין תזוזה. זעם, תסכול, מחאה גם אם חריפה ופוגעת, לנוכח צעיר חב"די בשנות העשרה שמציע בנעימות וללא כפיה ליהודי אחר לקיים מצוה, מוכיחה שהנשמה פועמת שם, המים מפכים.
22 שנה ניסינו, עמדנו שם בשמש ובגשם, ברוחות או בחמסין, והתעלמת. הצענו, ביקשנו, אמרנו, הסברנו. השכבות היו מרובות מהרגיל, לא הצלחנו לגעת בנקודה של הנשמה.
אבל השבוע זה קרה, משהו חדר עד לעצם. מקטגוריה 3 קפצת לקטגוריה 2. אם יצאת בפומבי נגד דוכני תפילין ליד מוסדות החינוך של הנוער התל אביבי, סימן שאיכפת לך. עמוק בפנים שם הנשמה רוצה חיבור עם הדבר הזה. עם התפילין, עם הרצועות על היד ועל הראש. עם הזיק האלוקי שניצת כל פעם שיהודי אומר 'שמע ישראל'.
זה לקח 22 שנה, אבל אני יכול לחוש כאן ברחוב במנהטן, או בתמונות וקטעי הוידאו ששטפו השבוע את הרשתות החברתיות, עם התגובה הלא פרופוציונלית להחלטה שלך, שמשהו נגע בך. שהנשמה נדלקה. אני בטוח כעת שימי השישי שעשיתי בתל אביב יחד עם ידידיי לא היו לשווא.
ואני גם יודע, בביטחון מלא, שאוטוטו תגיע הקפיצה מקטגוריה 2 לקטגוריה 1. זה רק הולך ונעשה טוב יותר. יש לי אמונה בך, שתחליט לעשות מה שמיליוני יהודים עושים כל בוקר, מה שיהודים עושים כבר 3,332 שנה ברצף, להתחיל את היום עם המצווה החביבה והמיוחדת – מצוות תפילין.
אני מוכן לחזור לתל אביב למעמד המרגש הזה. או בעידן שלנו, מספיק לגשת לדוכן החב"די הקרוב ומישהו ישמח לעזור, אה ועוד משהו קטן, אל תשכח להעלות 'סלפי' עם הצעיר החייכן שלידך. אני לא יכול לחכות!
בידידות ובהערכה,
הרב אוריאל ויגלר
מנהטן, ניו יורק