Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

!אדוני ראש העיר, אני אוהב ומעריך אותך

כבוד ראש עיריית תל אביב-יפו הנכבד, מר רון חולדאי

אני חייב להצדיע לך! על ההצלחה מעוררת ההשתאות שלך, שאפילו אני כרב חב"די וכשליח של הרבי לא מתקרב אליה. 

יהודים בכל רחבי העולם, הניחו השבוע תפילין, במספרים חסרי תקדים, כתגובה אוטומטית להחלטה שהעברת במועצת העיר. זה כבר תפס ברשת בתור 'מבצע רון'. אפילו כאן במנהטן, הבירה העסקית של העולם, יהודים שמעולם לא הפשילו שרוול עד כה, עוצרים אותי ברחוב ומבקשים עזרה בהנחת רצועות התפילין על היד ועל הראש.

אז דע לך ראש העיר שאני אסיר תודה. וגם, גרמת לי תחושת אושר פנימי וסגירת מעגל. הרשה לי להסביר:

כסטודנט צעיר שהגיע מיוהנסבורג ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' ביישוב כפר חב"ד במרכזה של ישראל, למדתי תורה מ-7 בבוקר עד 11 בלילה ללא הפסקה. אבל היו אלו ימי שישי, כאשר בצהרים היינו סוגרים את הגמרא, סוגרים את ספרי החסידות, ויוצאים לרחוב. עם נרתיקי תפילין ביד יצאנו לפגוש את עם ישראל. 

מאז 1998 עברו כמה שנים, אבל הזיכרון עדיין טרי. כ-300 נערי חמד היו מתפזרים ברחבי תל אביב הגדולה והסואנת. הקמנו דוכנים מאולתרים והצענו לעוברים ושבים לקיים מצווה קלה וזריזה, הנחת תפילין. 

היינו מבלים את שעות אחר הצהרים בניסיון להציע לעוד יהודי, צעיר או מבוגר, להפשיל שרוול להניח תפילין ולקרוא 'שמע ישראל'. אם אנתח את האוכלוסיה שעברה לידינו, אוכל למנות שלושה סוגים:

1) הקבועים. מידי שבוע הם חיכו לנו שם, בקרן הרחוב, בכניסה לתיכון, בסופרמרקט, בשוק, במשרד בגורד השחקים, או ליד סמלי התרבות והמסחר של תל אביב. מודים לנו על ההזדמנות לעצור את המירוץ אחר החומריות, ולתת משהו לנשמה. אני חושב שהיו לי 70 'לקוחות קבועים' כאלו. 

2) הזועמים. קומץ אנשים, שהיו ניגשים להביע את זעמם, בחרון אף ולפעמים בשפה ארסית היו מטיחים בנו שאין לנו זכות לעמוד בשטח ציבורי ולשדל אנשים לעשות אקט דתי.

3) המתעלמים. הרוב המכריע פשוט התעלם. כאילו לא ראה, כאילו לא שמע. עברו ימינה ושמאלה, חולפים כאילו הנוכחות שלנו היא אילוזיה. דווקא הקטגוריה הזו היתה המאתגרת ביותר. אלו שגרמו לנו לתהות אם אנחנו לא מבזבזים את זמננו לשווא, זמן שיכלנו להקדיש לעוד לימוד תורה, התורה היקרה שניתנה לנו בהר סיני לפני אלפי שנים, תורה אין סופית שחיים שלמים לא מספיקים כדי להכיר את כולה.

אתה, אדוני ראש העיר, סווגת אצלי לקטגוריה השלישית. הפכת לראש העיר בדיוק כשאני הייתי באיזור. אני מאמין שחלפת על פניי או פני הדומים לי מאות (אם לא אלפי) פעמים, אבל תמיד התעלמת.

למרבה האירוניה, העדפנו באיזשהו מקום את הקבוצה השניה, הזועמים. כשלמישהו איכפת ממך, לטוב או לרע, זה אומר שנגעת בו. הזזת אצלו משהו. אתה קיים. אולי התגובה היא חיפוי על מצוקה פנימית, על בלבול, על צלקת הקשורה באמונה יהודית או בפרקטיקה דתית. אבל יש קשר. יש דיאלוג. קשה מאוד לראות בני זוג מתווכחים, לפעמים צועקים האחד על השני, זה לא המצב האידיאלי, אבל זה עדיף עשרת מונים על מי שמתעלם מבן או בת הזוג. תשאל כל אחד ואחת בעיר שלך. תגובה, גם אם לא תמיד הנחמדה ביותר, מראה שיש סיכוי למערכת יחסים.

כל יהודי נולד עם נשמה, זה בדי.אנ.איי עמוק בפנים. קורה שמעל הרובד האלוקי הטהור הזה, נערמו שכבות של ציניות, קרירות, ריחוק. לפעמים זה קבור כ"כ עמוק שאי אפשר לחדור לשם, אין תזוזה. זעם, תסכול, מחאה גם אם חריפה ופוגעת, לנוכח צעיר חב"די בשנות העשרה שמציע בנעימות וללא כפיה ליהודי אחר לקיים מצוה, מוכיחה שהנשמה פועמת שם, המים מפכים. 

22 שנה ניסינו, עמדנו שם בשמש ובגשם, ברוחות או בחמסין, והתעלמת. הצענו, ביקשנו, אמרנו, הסברנו. השכבות היו מרובות מהרגיל, לא הצלחנו לגעת בנקודה של הנשמה.

אבל השבוע זה קרה, משהו חדר עד לעצם. מקטגוריה 3 קפצת לקטגוריה 2. אם יצאת בפומבי נגד דוכני תפילין ליד מוסדות החינוך של הנוער התל אביבי, סימן שאיכפת לך. עמוק בפנים שם הנשמה רוצה חיבור עם הדבר הזה. עם התפילין, עם הרצועות על היד ועל הראש. עם הזיק האלוקי שניצת כל פעם שיהודי אומר 'שמע ישראל'.

זה לקח 22 שנה, אבל אני יכול לחוש כאן ברחוב במנהטן, או בתמונות וקטעי הוידאו ששטפו השבוע את הרשתות החברתיות, עם התגובה הלא פרופוציונלית להחלטה שלך, שמשהו נגע בך. שהנשמה נדלקה. אני בטוח כעת שימי השישי שעשיתי בתל אביב יחד עם ידידיי לא היו לשווא.

ואני גם יודע, בביטחון מלא, שאוטוטו תגיע הקפיצה מקטגוריה 2 לקטגוריה 1. זה רק הולך ונעשה טוב יותר. יש לי אמונה בך, שתחליט לעשות מה שמיליוני יהודים עושים כל בוקר, מה שיהודים עושים כבר 3,332 שנה ברצף, להתחיל את היום עם המצווה החביבה והמיוחדת – מצוות תפילין. 

אני מוכן לחזור לתל אביב למעמד המרגש הזה. או בעידן שלנו, מספיק לגשת לדוכן החב"די הקרוב ומישהו ישמח לעזור, אה ועוד משהו קטן, אל תשכח להעלות 'סלפי' עם הצעיר החייכן שלידך. אני לא יכול לחכות!

בידידות ובהערכה, 

הרב אוריאל ויגלר

מנהטן, ניו יורק

קורונה, לא הבירה, הוירוס – כך 'נדביק' את העולם

יצא לי לנסוע ברכבת התחתית של ניו יורק השבוע, וזיהיתי מסביבי כמות לא מבוטלת של אנשים העוטים מסכת פנים, כנראה כצעד הגנתי מול הנגיף הקטלני 'קורונה' שמתפשט במהירות בסין ובמדינות השכנות באסיה, במוחי חלפה המחשבה 'גם אני צריך להשיג אחד כזה!'

בשלב זה חוקרי התופעה די בטוחים שהכל החל באדם יחיד שלעס בשר פיגולים נגוע בשוק החיות בוואהן, והביא לתחלואה של עשרות אלפים (מעל 60.000) ולמותם של יותר מ-1370! בני אדם.

אתם קולטים? אדם בודד, שאת שמו איננו יודעים להגות, ממחוז בסין שמעולם לא שמענו עליו, לועס בשר של חיה שרובנו לא מכירים (פנגולין שחי רק בדרום מזרח אסיה ובהודו), ויוצר במו ידיו היסטריה בינלאומית, והכרזה על נגיף שהפך למגיפה, וקיבל הגדרה מדעית רפואית טריה COVID-19.

פעולה אחת, פזיזה ובלתי אחראית, של אדם אחד, יצרה גלי הדף המשפיעים לרעה על מאות מיליוני בני אדם כמעט בכל מקום בגלובוס. מול חופי יפן תקועים 3000 איש בספינת תענוגות 'קרוז', ללא יכולת לצאת מחדרם במשך 23 שעות ביממה. רבבות תקועים בבתי רפואה מאולתרים ברחבי סין הגדולה, ללא יכולת טיפול רפואי הולם. מיליוני אנשים מפחדים לעלות על מטוס, כל התעטשות גוררת בהלה, ורובם של המדינות המערביות מסרבות לתת למטוסי נוסעים מסין לנחות בשטחן. הנזק הכלכלי שנגיף זה גרם כבר זינק למילארדים, ויש לו פונטציאל להגיע לטריליונים...

חכמי ישראל זכרונם לברכה, מלמדים שכוח הטוב הוא עוצמתי יותר מכוח הרע. "מעט אור דוחה הרבה חושך", הוא לא רק פתגם יפה לדרשות, אלא נקודת המוצא להבנת פעולה של יחיד שיש בכוחה לשנות את העולם לטוב.

אפנה אליך שאלה ישירה:

אם לאדם אנונימי שאכל את בשרה של חיה נגועה בנגיף, היתה השפעה רעה שיצאה משליטה ומאיימת על שלומם וחייהם של מיליוני אנשים, ומפחידה עד מוות עשרות מיליונים נוספים, ניתן בכלל לדמיין את כוח ההשפעה שיש כאשר יהודי, המקפיד על מזון כשר בריא ונקי, לפי ההוראות שנתן בורא עולם המכיר טוב יותר מכולם את תפקוד הגוף, מכניס לפיו רק מה שמותר על פי תורה? כמה גלי הדף מסוגלת האכילה הזו ליצור, ואיזו השפעה מתגלגלת יש בכוחה.

ממש כמו אותו צרכן פיגולים בוואהן, להבדיל, אף אחד בעולם לא מודע למעשים שלנו, לשמות שלנו, ולמצוות שאנו מקיימים מידי יום, אבל יש לנו ביד כוח אדיר לשנות את העולם כולו לטוב. אכילה פשוטה של בשר כשר, או כל אחת מתרי"ג המצוות האחרות, בכוחן ליצור גלי הדף משמעותיים ביותר, שאת התוצאות הסופיות שלהם לא נדע לעולם.

ההתפשטות המואצת של נגיף הקורונה אינה ויזואלית, ולכן קשה עד בלתי אפשרי לחסום אותה. במסורת היהודית, כל מצוה או מעשה טוב, לדוגמא אכילת מזון כשר, יוצרת מלאכים בלתי נראים שמתעופפים להם בעולמות עליונים. קחו על עצמכם לעשות משהו טוב, ונצא ביחד 'להדביק' את העולם הזה עם כוח האהבה שבלב, החסד לזולת, והמצווה שתוסיף אור ובריאות בעולם. 

אף אחד לא ייכנס יותר להסגרה, לא נותיר פינה אחת מבודדת!

שלישייה מפוחדת!

נדמה שכבר עשיתם היכרות עם השלישייה המתוקה של הילדים אצלנו בבית. מרתק לעקוב אחר ההתפתחות שלהם, המשותפת לרוב. 

שמתי לב לאחרונה שבכל פעם שהם מנסים לעבור בפתח מסוים הם מדלגים קלילות על המפתן. לא דורכים עליו. ריתק אותי לבחון שוב ושוב ולגלות שממש תמיד הם עושים את הפסיעה הגדולה בדילוג על המפתן, אף פעם הרגל לא תנחת בטעות עליו.

ברחבי הבית הם זזים חופשי, ודורכים גם על מפתנים. חוץ מהפתח הזה. השבוע גיליתי סוף סוף את הסוד מאחורי התופעה. הפחד מהעבר!

לפני מספר חודשים, מסמר שמחבר את מפתן העץ לרצפה בלט החוצה, הם דרכו עליו וכאב חד פילח את הרגל הזעירה. הפתח הספציפי הזה מזכיר להם תמיד את החוויה הלא נעימה, והזיכרון הזה מונע מהם באופן אינטואטיבי להניח את כף הרגל על מפתן זה.

ניסיתי להרגיל אותם, לספר להם שהמסמר מזמן כבר לא שם, זה לא עזר לי. הם עדיין מדלגים על המפתן, זוהי טראומה מהעבר שהם עדיין לא יכולים להתגבר עליה.

מה שמוביל אותי להרהורים שהיו לי על פרשת השבוע. היהודים יצאו ממצרים שם היו לעבדים נרצעים, בדרך לחופש המוחלט. אלוקים העניש את נוגשיהם בעשר מכות נמרצות, והוכיח שהוא יכול לעשות דברים על טבעיים. אבל אויה, ים סוף חוסם את הדרך אל השחרור המיוחל, והמצרים מזנבים מאחור על סוסים דוהרים. הפחד הזדחל בלב. האימה הובילה לזיעה קרה בגוף. מה עושים, לאן נמלטים עכשיו?

העם היהודי נחלק לארבעה מפלגות, כמיטב המסורת. אחת טענה בתוקף שיש להיכנע ולחזור לשבי המצרי. השניה אמרה מוטב להיכנס לים ולטבוע מאשר לחזור לשנים איומות כעבדים. השלישית טענה נילחם עד שארית כוחותינו ומה שיהיה יהיה, והרביעית טענה שכל תחבולה לא תעזור, המוצא היחיד הוא להרים עיניים לאבינו שבשמים ולהתפלל לנס.

אבל אלוקים אמר למשה, הם כולם טועים "דבר אל בני ישראל וייסעו", הלאה, לא לעצור, אתם בדרך אל האושר המוחלט, חלום חייכם, אל תביטו לאחור, אל תכנסו למלחמות מיותרות, אל ייאוש, תכניסו לדרייב ותניעו הלאה.

והמסר האלוקי הזה הוא נצחי, כמו כל סיפור היסטורי בתורה. קורה בחיים שאנו חוששים להתקדם, הלבטים רבים, הספקות אוכלות את הלב ואת המוח (ולמי מאיתנו זה לא קורה שוב ושוב?!). 

מפחדים להתחייב לחיי נישואין ומעדיפים את חיי החופש בלי מחויבות זוגית, תקועים בעבודה עם שכר בינוני ומעסיק לא הכי אבל מפחדים לצאת לחפש משהו הרבה יותר טוב, אתם כבר נשואים באושר ויש ילד אחד אבל הבטן מתהפכת לפני שמחליטים להביא עוד ילד לעולם, למה להתחיל לבוא לבית כנסת או להניח תפילין מה רע בחיים בלי המוטיבים הדתיים הללו, כולם לוחצים להשקיע במשהו שיניב ריוח גדול אבל הפחד הזה להתקדם ולפתוח עסק עצמאי, הזיעה בגב והרגליים הקרות, מכירים?

זה בהחלט נורמלי להיות אדם שקול, אפילו לפחד לפני צעדים חדשים ודרסטיים, לחשוש ולחשוב, וכמעט תמיד החשש מלווה בפחד קמאי בגלל חוויה לא טובה מהעבר או משהו עמוק בנפש שלא מוכר לנו אפילו, זה עוצר אותנו מלהתקדם הלאה.

בורא עולם שמכיר אותנו טוב מכולם, אומר לנו, גם עכשיו בפברואר של 2020, "הלאה! תתקדמו! יהיה טוב! יש על מי לסמוך!" קחו את הצ'אנס ויקרה נס, תופתעו לגלות כמה רחוק אפשר להגיע, כמה אושר ועושר מחכים מעבר לפינה, כמה תצחקו על עצמכם כשתביטו במראה לאחר מעשה.

בהצלחה לכם בהחלטה הנבונה!

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.