Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

אני כל כך מתגעגע! אתם חסרים לי!

אני מתגעגע לבית הכנסת שלי. לשמחה, לחיוכים, לאווירה הנהדרת, לשירה ביחד. אני מתגעגע לספר התורה, רוצה לנשק את המעיל, ולשמוע איך שקוראים את הפרשה בקול. אני מתגעגע לחום האנושי ולחיבור הפנימי שמתרחש בקידוש, בשבת אחר התפילה. אני מתגעגע לאורחים, שיסבו בשישי בערב לשולחן השבת. 

אני מתגעגע לזמנים המתוקים כשאני ואשתי מתגנבים לבית קפה להפוגה קלה מהמירוץ השבועי הבלתי פוסק. אני מתגעגע לטבילה המטהרת במקווה מוקדם בבוקר. אני מתגעגע לביקורי הבית וההיכרות עם משפחות נפלאות. אני מתגעגע לנסיעה הדו-חודשית לאהל הקדוש, לפקוד את קברו של הרבי מליובאוויטש, שם אני מטעין את הבטריות ומקבל השראה מחדש.

אני מתגעגע לקשר אמיתי, בלתי אמצעי, חי ומוחשי, עם כל אחד ואחת מכם. אני מתגעגע ליכולת לשאת דרשה, מסר תורני, שיעור בפרשה או באקטואליה. כן, 'זום' זה אחלה, אנחנו צריכים להודות למי שהמציא את הדבר הזה, אבל זה לא תחליף לדבר האמיתי. רק לדוגמא, בדרשה מולכם בבית הכנסת, אני יכול להבחין מיד אם אני מרדים את הקהל ולשנות כיוון בהתאם. ב'זום' יש את הבחירה למשתתפים לכבות וידאו, לכבות אודיו, ואין לי מושג מי נרדם מול המצלימה ומי מצוי בהקשבה עמוקה.

אני מתגעגע לחיים הרגילים, הנורמלים, הפשוטים שהיו לי עד לא מזמן (וגם הילדים שלי!). 

אני מלא געגועים לרבי היקר והאהוב, כבוד קדושת האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זכר צדיק לברכה, המנהיג הרוחני של העם היהודי. מה דעתו על המצב? מה המסר שהוא מוציא בסיטואציה הלא הגיונית הזו? אני לא מפסיק לחשוב על כך.

דבר אחד בטוח מעל כל ספק: העולם שלנו לא יכול להיות, וכבר לא יהיה אותו עולם שהכרנו לפני שהתפרצה מגיפת הקורונה. ואני לא מתכוין רק לריחוק החברתי, למסכות על הפנים, חיטוי משטחים וכפפות על הידיים.

כשנחזור להתפלל במניין בבית הכנסת, בעזרת השם בקרוב ממש, אלמד להעריך כל שניה! אגיע בריצה, להיות שם בזמן, לענות כל "אמן" בקול ובכוונה, כל מילה של תפילה תהיה ברורה. אני פשוט לא יכול כבר לחכות, ללחוץ לכם את היד ולאחל אחד לשני "שבת שלום", חיבוק מכל הלב.

כשנחזור ל'קידוש' הקהילתי בשבת, כמה אהבה נביע, כמה כבוד נחלוק, הכל יהיה שונה, יהיה עמוק יותר, פנימי יותר! כל צורת החיים של קשר בינאישי, יחסי אנוש, קשר פיזי קרוב, הבעת רגשות... לכל אלו יתלוו תחושות עזות יותר, חזקות יותר.

חישבתם פעם כמה מתוך תרי"ג מצוות (248 מצוות עשה, ועוד 365 מצוות לא תעשה) אנחנו יכולים לקיים במהלך החיים? תופתעו לגלות. בזמן הזה, כשאנחנו בגלות בלי בית המקדש, שנחרב לפני יותר מאלפיים שנה, יש לנו רק 87 מצוות!

ואפילו מתוך אלו, כמה מהם אנחנו מנועים לקיים בחודשי הבידוד האחרונים. למה ומדוע הוביל בורא עולם לכך? למה אין לנו את היכולת והזכות לקיים מצוות אלו? אני לא דובר שלו, ומעולם לא התיימרתי לדעת, אבל המסר האישי שלקחתי מהתקופה הזו, היא ללמוד להעריך מחדש את המצוות הללו, ולקיים אותם עם משמעות חדשה, נלהבת יותר, ברגע שיתאפשר לי.

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג ע"ה, נשאל פעם "איזה יום במחנות הריכוז, בשואה האיומה, היה היום הכי קשה עבורך?"

"היום בו שוחררתי לחופשי" ענה.

השואל נדהם. "מה אתה אומר? איבדת את אשתך, את אחד-עשר ילדיך, רוב הקהילה שלך, החסידים, נשרפו ועונו ונטבחו בידי הנאצים יימח שמם. אתה עצמך סבלת רדיפות איומות, הרעיבו אותך למוות. השחרור היה אמור להיות היום המאושר בחייך?!"

והוא הסביר: "ודאי. שהתופת היתה נוראה. אבל מה שהחזיק אותי מול אימי המוות ומול מחזות הזוועה הבלתי אנושית הזו, היתה התקווה שמכאן אם יוצאים, זה רק לגאולה השלימה על ידי משיח צדקינו. לא היה לי ספק, שמכזה חושך, רק אור הגאולה יכול להוציא. הבנתי שלא ייתכן שהעולם שהכרנו יחזור להיות מה שהיה, כאילו לא הושמדו שישה מיליון יהודים. בעיני רוחי, היחיד שיכול לבוא ולשחרר אותנו מהמחנות זה רק המשיח. כששערי המחנה נפתחו, וראיתי את החיילים של צבא ארה"ב, במקום את משיח צדקינו, היה זה היום הקשה ביותר. השבר הזה".

יש לנו תקווה חזקה ואמונה עזה, שבקרוב זה ייגמר. הלוואי ויהיה זה מלך המשיח שיופיע ויודיע לנו שהמגיפה האיומה הזו הסתיימה, וכולנו נוסעים לארץ ישראל, לעידן החדש של הגאולה. אבל גם אם אלוקים יחליט שעוד לא הגיע הזמן, והוא רק יחזיר אותנו לחיים הקודמים אליהם אנו כה מתגעגעים, נבטיח לו ולעצמנו, שזה יהיה עולם חדש. עולם של התרגשות מכל מצוה, מכל תפילה, מכל מעשה חסד, כל מה שלא יכולנו לעשות במשך חודשיים. כך נוכל לגרום לכך, שבאמת העולם שמחכה לנו בחוץ, יהיה עולם חדש שלא הכרנו.

לא מסוגל לשלם שכר דירה!

לפני כמה ימים, קיבלתי הודעה מבעל הדירה בה אני חי, עם קישור: "נא לשלם את שכר הדירה החודשי. ניתן לסדר זאת בלחיצה על הקישור הזה".

מאז שנכנסנו לדירה הזו לפני שבע שנים, שילמתי את שכר הדירה החודשי בשקדנות מידי חודש בחודשו, אולי יצא שאיחרתי בכמה ימים מפעם לפעם אבל בהחלט לא עבר חודש ללא תשלום. בחודש האחרון, אפריל 2020, עברה המחצית ועדיין לא שלחתי את התשלום. לכן קיבלתי את המסר...

לבעל הדירה שלנו, יש עוד אלפי דירות בכל רחבי העיר. אין לי מספר מדויק כמה בניינים בבעלותו אבל אני יודע שמדובר במספר מכובד, כך שתיארתי לעצמי שזו ודאי הודעה כללית שנשלחה בדוא"ל בתפוצה רחבה לכל הדיירים שכמוני לא שלחו עדיין שכ"ד. כך שלא עניתי מיד.

לא עברו 24 שעות וקיבלתי הודעת המשך: "בוקר טוב, שלחתי לך אתמול תזכורת על התשלום כולל קישור בו אתה יכול להסדיר את התשלום מיידית. לא נרשמה ממך תגובה, וגם הכסף לא נכנס. נא ליצור קשר בשעות הקרובות. שמור על עצמך".

האסימון נפל. זו לא היתה הודעת תפוצה. זה היה מסר אישי מלכתחילה. טעות שלי. הוא יודע שלא שילמתי, ולכן פנה אלי באופן אישי. לא שלח פקידה או מזכירה. החלטתי להגיב.

"מקווה שהכל בסדר אצלך" - פתחתי - "לצערי, המצב החדש לא מאפשר לי לשלם את שכר הדירה החודשי. הפעילות שלנו הושבתה לגמרי. בית הכנסת, גני הילדים, שיעורי התורה, התוכניות, הפעולות, הכל פסק באחת. כל מה שעדיין פעיל נעשה רק דרך הזום. ההכנסות ירדו גם הן באחת. 90% מהתרומות שמאפשרות לנו תקצוב שוטף לא נכנסו הפעם. יש מצב שתוכל להתחשב בנו בתקופה הקשה הזו?"

בתוכי אני מאמין, ששיחה דומה מתנהלת בין מאות מיליונים אחרים בכל העולם, בין בעל הבית לשוכרים, בין מעסיק לעובדים, בין מנהל לפועלים. אני לא יוצא דופן. קיבלתי דוא"ל ממכר לפני כמה ימים: "כבוד הרב, זו התקופה החשוכה בחיי. מעולם לא היה גרוע יותר! אין לי פרנסה בכלל, ההכנסה ירדה לאפס. הפסדתי את כל הכסף שלי".

התגובה מבעל הדירה הגיעה במיידי: "זה דבר גדול מידי לבקש ממני עכשיו. הבנק נושף לי בעורף".

ואז קלטתי, שבעל הבית האמיתי של הבניין בו אני גר אינו אותו אדם, אלא הבנקים. הוא חייב להם כסף, והם מצפים ממנו לשלם. למעשה, אם הוא לא יעמוד בלוח הזמנים שלו מולם, הוא יהיה במצב גרוע ממני פי כמה. "מרבה נכסים – מרבה דאגה" אמרו חז"ל במשנה.

אז מי בעצם אחראי לשאת בנזקים או בתוצאות של המשבר הכלכלי עקב נגיף הקורונה? האם זו אשמתי שהפעילות שלי הופסקה בבת אחת לפני חודש וחצי ואין לי איך לשלם? האם זה נכון להפיל את זה על בעל הדירה? האם הבנקים צריכים לספוג הפסדים? מי כאן אחראי בשורה התחתונה?

במחשבה שניה, שאלתי את עצמי בכנות, איך באמת הצלחתי לעמוד בזה, ולשלם שכר דירה שבע שנים ברציפות? מי היה ערב לכך, כמובן, הכל מאת ה'! נכון, עבדתי קשה יומם ולילה. ברוב הימים שאני זוכר, מצאתי את עצמי ער ב-4 לפנות בוקר, מתמסר לזולת לפני שאני חושב על עצמי. אבל בסוף החודש הייתי צריך לשלם את כל החשבונות, והיה זה אלוקים שדאג לעזור לי לכסות את מה שצריך. התורה כותבת "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". 

רופא שעסוק מבוקר עד ערב לטפל בחולים, ואין לו זמן לדברים אחרים, איך הוא מצליח לשלם בסוף כל חודש את הכל? כמובן אפשר להסביר שזה הוותק והניסיון, והשכר שהוא מקבל בבית הרפואה או במרפאה הפרטית, אבל לא. זה הקב"ה שדואג לכל בריותיו. זן ומפרנס לכל.

עורכת הדין הבכירה שמטפלת בתיקים הכי הכי, איך היא משלמת בסוף החודש את הגז והחשמל והרכב והביטוח? כמובן תמיד אפשר להגיד שזו המיומנות, והשנים שהיא בשטח כולל האינטלגנציה האישית והאישיות הכובשת, אבל לא. זו דאגה של הקב"ה שיהיה לה מה שהיא צריכה.

ומה לגבי הברוקר שכל שועי עולם מתדפקים על דלתו? ואשף ההשקעות והסחר במניות? הכל זו אסטרטגיה וניהול סיכונים? גם ההצלחה שלהם זה בזכות הקב"ה.

אז אותו אלוקים, שידע לכלכל את הרופא, עורכת הדין, גורו הכספים וההשקעות, וגם את הרב... ודאג שיוכלו לשלם את החשבונות כל חודש בשנים האחרונות, יודע לעשות זאת גם עכשיו. אבל מה? עלינו ליצור איזה כלי לברכה, לעשות משהו. ולא לשבת ולצפות שהכסף ייפול מהשמים. כמו תמיד, "בכל אשר תעשה" הכוונה שצריך לעשות, והקב"ה כבר ימצא את הדרך לברך את המעשה.

גם בתקופות הטובות, היה עלינו לדעת שלא השכל או החריצות או השנינות, או המשא ומתן הקשוח, הם שאחראים לרווחים הנאים ולעמלות השמנות, זו טעות חמורה! מי שדאג לכלכל ולפרנס אותנו, הוא בורא העולם הזן ומפרנס את כל ברואיו.

ועכשיו שום דבר לא השתנה. מי ידאג? מי יעזור? אותו אלוקים. נכון, צריך לעבוד, לנסות לעשות כלל האפשר, ואולי אפילו להתאמץ ולמצוא דרך לעבוד בתנאים החדשים והלא נעימים, אבל יחד עם זאת עלינו לדבוק באמונה בה' ולדעת שהוא לא יפקיר אותנו לגורלנו חס ושלום. זו לא תקופה חשוכה. 

אה, ומה בסוף עם בעל הדירה שלי? הגענו לאיזשהו דיל של הבנה לשלושת החודשים הקרובים, ולאחריהם שנינו מקווים שהכל כבר ייראה אחרת, והעולם יחזור למסלולו.

בברכה לשבת שלום וחודש טוב ובריא

הרב אוריאל ויגלר

משה רבינו מקנא בנו!

בפסוק מיוחד ויוצא דופן, מעידה תורת ישראל על המנהיג היהודי הראשון "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

הסיבה לכך מרתקת. תורת הקבלה מסבירה, שמשה בעיני רוחו צפה וראה את כל הדורות, וכשראה את הדור שלנו, הרגיש ענווה מיוחדת כלפינו. 

משה רבינו, שזכה למה שאף אחד אחר בהיסטוריה לא זכה, לראות מראות אלוקים ולקבל ממנו את המתנה לעולם, במעמד נשגב על הר סיני לפני 3,332 שנים, חש ענווה אל מול מה שמתחולל בימים אלה. 

כשראה את עם ישראל, שנאלץ לסגור את הישיבות ומרכזי התורה, לשלוח את כל תלמידי מוסדות החינוך הביתה, ואף על פי כן, יהודים לומדים, יהודים עוזרים אחד לשני. כמויות בלתי נתפסות של שיעורי תורה, מעמדי תפילה, ומאמצי חסד ועזרה, מתרחשים בכל שניה ביממה, באמצעות הרשתות החברתיות: ביוטיוב, באינסטגרם, בפייסבוק, בטלגרם, בוואצאפ, בזום. 

משה רבינו נכנס להלם קרב כשהוא ראה אל מול עיניו את התקופה הזו, תחושה עמוקה של ענווה מילאה את ישותו.

משה רבינו, שהתחנן והתפלל לפני אלוקים בכל עת צרה, בכל הסתבכות במצרים או במדבר, ממנו למדנו מה זה לפנות אל בורא עולם ולבקש. משה שהיה נביא ומושיע, מקנא בנו! הוא יוצא מהכלים אל מול מה שקורה בכל בית יהודי. מרכזי התפילה ננעלו, בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים חשוכים. 5000 בתי חב"ד בכל פינה בעולם נאלצו לסגור את הדלתות. אבל לפתע הואר כל בית יהודי בתפילות, שחרית מנחה וערבית. קבוצות מיוחדות של תפילה ואמירת תהילים נפתחו כל אימת שיהודי שאנחנו לא מכירים נכנס לחדר מיון או לטיפול נמרץ. כן, יותר תפילות ופרקי תהילים נאמרו בחודשיים האחרונים מאז לימד משה את העם את כוחה של התפילה.

משה רבינו, הנשיא הראשון של העם היהודי, נתקף בענווה מוחלטת כשהוא רואה את היהודים החסידים, השלוחים של הרבי, שלמרות שחלפו יותר מ-25 שנה מאז שלא זוכים לראות ולשמוע את הנשיא של הדור שלנו – הרבי מליובאוויטש, כולנו ממשיכים במורשתו ומממשים את חזונו. אף אחד מהשלוחים של הרבי לא הסתגר ושכח את תפקידו, המשכנו להנהיג, להוביל, לאחד, לחבר.

משה, רועה נאמן ואוהבם של ישראל, שלימד אותנו פרק באהבת ישראל, בהקרבה של כל כולו כולל את חייו האישיים למען הציבור, למען ההישרדות של העם והאומה, נפעם ונרעש מול המציאות הזו של אביב 2020. למרות המשבר הכלכלי שעוד איננו יודעים את היקפו, למרות השיתוק של כל תחומי החיים והחברה כדי להציל מה שאפשר, למרות הפחד האישי מהידבקות במגיפה הנוראה של הנגיף המשתולל, אנשים לא פסקו מלפעול ולהפעיל מעגלי חסד, עזרה, הצלה, בצורה חסרת תקדים. בנדיבות, ללא תמורה, ללא שיקולים. 

תרומות של מיליארדים מבעלי היכולת עבור כל מאמץ של בלימת הקורונה. הרופאים, האחיות, כל צוותי הרפואה שעבדו מסביב לשעון, תוך סיכון עצמי ברור, כדי להציל חיים של בן אנוש אחר, צעיר או מבוגר, ללא הבדל דת גזע ומין. המתנדבים של ארגוני ה'הצלה' בכל הריכוזים היהודיים שנכנסו לתוך התופת, והובילו את החולים לחדרי המיון, וסביב השעון, בחול או בשבת, בלילה או ביום, עזבו הכל לטובת הצלת נפש אחת מישראל.

משה, שחולל את הניסים הגדולים והמרשימים ביותר בהיסטוריה היהודית, עשר מכות במצרים, קריעת ים סוף, מזון ושתיה במדבר הלוהט והצחיח במשך 40 שנה, המנהיג הגדול הזה התבונן על הדור הירוד שלנו, שמצבו הרוחני הכללי דורש שיפור גדול, ובכל זאת התפעל ונמלא תחושת ענווה ושפלות כלפי אנשי הדור הזה. הוא ראה את הנס האמיתי, את היכולת של הקרבה עצמית אולטימטיבית כלפי הזולת, את המסירות והאהבה לקיים תורה ומצוות, להתפלל לה', לעשות חסד וצדקה.

לפני 29 שנים, ביום כ"ח בניסן ה'תנש"א נשא הרבי מליובאוויטש שיחה קצרה אך חריפה בפני שומעיו. הוא הצהיר: "אני עשיתי כל מה שביכולתי, כדי להחיש את בואה של הגאולה. מעכשיו והלאה זה הכל בידיים שלכם, עשו אתם כל אשר ביכולתכם". המילים הקדושות הללו, מעולם לא היו רלוונטיות כמו בתקופה הזו. אנחנו באמת עושים כל מה שאנו יכולים, אבל תמיד יש מקום לעשות יותר. בואו נתאמץ, עוד טיפה, מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים, ומהר מאוד ניווכח בניסים הגדולים שאנו מסוגלים לחולל. משה רבינו יהיה גאה בנו, נשלים את המשימה, נביא את הגאולה.

שבת שלום, ראש חודש טוב, מבורך ובריא

הרב אוריאל ויגלר

אז מה הוחלט? פותחים את העולם או מותירים אותו סגור?

דילמת הענק בה מתחבטים השבוע נשיאים ומושלים, קמעונאים ומנהלים, הורים ומחנכים, די ברורה: האם הגיע הזמן לשחרר את העולם מהסגר ומבידוד ולפתוח אותו מחדש, או שמא חכם יותר להשאיר עדיין הכל סגור ומנותק?

מצד אחד, כבר שישה שבועות מאות מיליונים סגורים בבית כמעט ללא יציאה, והמשק העולמי לא מתפקד. מיליונים רבים איבדו את מקום עבודתם ומקור פרנסתם, וקושי הבידוד הגיע לסף הבלתי אפשרי (ולעתים גם לסכנת מוות).

מאידך, אם נזדרז לפתוח הכל לפני שבדקנו שזה אפשרי מבחינה בריאותית ובטיחותית, סביר להניח שגלי ההידבקות בנגיף הקורונה יחזרו ובגדול, ואנו עלולים לגרום במו ידינו לאיבוד נפשות גדול יותר ממה שחווינו לצערינו בחודשים האחרונים. כיהודים אנו מכירים את הפתגם "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".

באולפנים חלוקים המומחים, במסדרונות הממשל המדינתי והפדרלי מתכתשים קובעי המדיניות, מה יותר חשוב לקיום העולם? משק פעיל וכלכלה פתוחה, או בריאות הציבור? על בסיס פרדיגמות וסטטיסטיקות מנסים להחליט מתי נוכל לחזור לשיגרה, כמה ואיך, מה הם השלבים ומה הם התנאים. טובי המדענים ומכוני המחקר מנסים לפצח את הגנום של הוירוס כדי למגר אותו אחת ולתמיד, ובינתיים לקבוע מה עוד יש לעשות לפני שחוזרים לשיגרה.

האמת? שאלה הרת גורל זו אינה חדשה, היא לא נולדה ב-2020. היא דילמה עתיקה והיסטורית, בכל פעם שנשמה חדשה מבקשת לרדת לעולם.

מצד אחד, הנשמה שהיא חלק אלו-ה מזוקק היתה שמחה לו יכלה להישאר לנצח בגן העדן, בקרבתו של אלוקים, טהורה ובלתי מוכתמת, זכה ובלתי מנוצחת, ללא צורך במאבקים עם יצרים ופיתויים. כל חלקיק שניה שם למעלה יגרום לה סיפוק ותענוג, ללא ערך למה שהעולם הזה מסוגל להציע במאה שנים במצטבר.

מאידך, כדי לחתור למטרה ולבצע את המשימה, להפוך עולם גשמי ומנוכר למקום טוב יותר, לגן עדן עלי אדמות, הנשמה צריכה להתלבש בתוך גוף המורכב מבשר עור ועצמות, תאוות ורצונות, דחפים ויצרים, ולהתחיל את המסלול האישי מרגע הלידה עד רגע הפטירה.

הסיכון ברור, מלווה בתמרורים בוהקים, הפעולה הזו מסכנת את הנשמה. נפש האדם יכולה להזדהם מתרבות השקר, האנוכיות, והרדיפה אחר התאווה. בכל פעם שהגוף יבצע משהו שמנוגד לצו האלוקי העליון, ישקר, יבגוד, ירמה, יחלל שבת, יסגוד לאלילים, יאכל טריפות ונבלות, הנזק לנשמה יהיה גדול יותר מכל מה שוירוס כלשהו יכול לעולל לאדם. הנגיף הקטלני (קורונה – קוביד\19) עלול להביא לקיצם של חיים פיזיים בעולם הזה, אבל הנגיף הרוחני של עבירה על אחת מתרי"ג מצוות התורה, בכוחו לפגוע קשות בגוף ובנשמה כאחד. פגיעה קטלנית וכפולה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ואז נופלת ההכרעה – הראש הזעיר מבצבץ, קול בכי דק נשמע, וכולם צווחים בחדווה "מזל טוב". נשמה חדשה באה לעולם. 

ההחלטה התקבלה בדרגים הגבוהים ביותר. על אף כל הסיכונים הנשמה תרד גם תרד לעולם, אבל עם כוחות אלוקיים מתוגברים. ציוד מתקדם ביותר, מתוחכם, שנועד להתגבר על כל מכשול, לצלוח כל משבר, ולדלג מעל כל פיתוי ומהמורה. המוח טבעו להיות שליט על הלב, השכל על המידות. אם רק נרצה, נוכל להתגבר על הבלי העולם הזה, להתחבר למעשים שיעניקו לנו את חיי העולם הבא.

הלקח המופלא הזה טמון גם בפרשת השבוע 'תזריע-מצורע' שנקרא השבת כל אחד בביתו מתוך החומש. הפרשה פותחת בדיני והלכות המוטל על האם היהודיה לאחר שהביאה חיים חדשים לעולם בלידת בן או בת. המסר ברור, כאילו אנו אומרים לנשמה הקדושה: "ידענו גם ידענו כמה רצית והשתוקקת להישאר דבוקה וחבוקה באור האלוקי הנאצל שם למעלה, אבל המשימה האמיתית שלך היא להביא את האור האלוקי לתוך חיי היום יום, בעידן 2020 של העולם הזה, חמשת אלפים שבע מאות ושמונים שנה אחרי בריאת העולם. העולם זקוק לך, למסלול הייחודי שרק את יכולה לרוץ בו ולנצח בגמר. זה יהיה קשה, מהמורות בדרך, הפתעות בלתי צפויות, נסיונות לא קלים, אבל קיבלת ארגז כלים מלא, מצוייד כמו שאין לאף אחד, בדרך לניצחון המיוחל. אז בעצם אין דרך חזור, את ברכת הדרך יש לך, היכון הכן צא".

זה מה שיקרה גם איתנו בסופו של דבר. גם אל מול נגיף הקורונה המשתולל, אם נסתכל למציאות בעיניים, כולנו בתוכנו יודעים שבוא תבוא הפקודה לפתוח את הכל מחדש, להתחבר אל העולם, אל האנשים, כי זו המשימה וזו המטרה שאנו חיים כאן בשבילה. אין לנו יכולת אחרת. 

אבל גם כשזה יקרה, במוקדם או במאוחר, נזכור ונוודא שאנו משתמשים בכל אמצעי הזהירות, לא רק הפיזיים הנחוצים בהוראת המושל וראש העיר, לא רק כפפות על הידיים, מסכות על הפנים, וג'ל חיטוי בכניסה לכל משרד ומרכול, אלא גם באמצעי הזהירות וההגיינה הרוחניים, אלו מארגז הכלים המצוייד שקיבלנו עת באנו לעולם. אלו הכלים שיעזרו לנו בסופו של דבר להמשיך הלאה, בבריאות, למימוש המטרה העליונה, דווקא כאן בעולם הזה, נשמות בגופים, ובקרוב נזכה למימוש תכליתה של הבריאה כולה, בגאולה האמיתית והשלימה, אמן.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך

שבת ראש חודש א'ני י'י ר'ופאך 

הרב אוריאל ויגלר

אלוקים, סיים את המגיפה הקשה!

מגיפת הקורונה הארורה והתוצאות הקטלניות שלה, שברה את ליבי, אולם עוררה זיק של תקוה ואפילו השראה בנשמתי!

אני מוכרח להודות, שלא הערכתי נכונה אי שם בהתחלה את גודל והיקף האסון של נגיף הקורונה, הקוביד-19.

לפתע השורה שרצה במוחי כל העת, היא התפילה מחגי תשרי "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך".

מעולם לא דמיינתי שהקורונה יכולה לרסק לי את הלב, אבל זה קרה השבוע, כששוחחתי עם גברת שתעשה לראשונה ב-76 שנות חייה את "ליל הסדר", לבדה. בלי ילדים, בלי נכדים, רק היא. בודדה. גלמודה. נעולה בדירתה, שם היא שוהה בהסגר כבר כמה שבועות.

לא דמיינתי בחלומותיי השחורים, שהקורונה תגרום לי להתייפח, אבל זה קרה השבוע, כאשר יצאתי ל'ביקור שבעה וירטואלי', לנחם אשה שאיבדה את אביה היקר כתוצאה מהנגיף הקטלני. בכיתי איתה בשיחת ה"זום", כשהיא מתארת בכאב את האובדן הנורא, ואת המציאות המטורפת שהיא יושבת 'שבעה' בלי שום מבקרים, ושאף אחד לא יגיד את תפילת ה'קדיש' לעילוי נשמתו.

נשברתי לרסיסים, כשגיליתי לחרדתי, כי הנגיף הנורא, קטף גם את נשמתו הזכה של הגאון החסיד הרב ישראל פרידמן זכר צדיק לברכה, ראש הישיבה האהוב והנערץ של ישיבת 'אהלי תורה' בקראון הייטס, שם למדתי לפני שנים רבות וזכיתי ליהנות מחריפותו השכלתנית כמו גם מהאש הבוערת בליבו באהבה והשקעה בכל תלמיד.

אני מרגיש כאב פיזי, בכל חדרי הלב, כשאני רואה את הרשימה הבלתי נגמרת של אנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, כולל חברים קרובים ובני משפחה, שזקוקים יותר מאי פעם לתפילות ולמחשבות שלנו, כדי שיזכו ברפואה שלימה.

והכותרות השחורות הללו של אבל, אחרי כל פטירה מזעזעת של עוד מישהו שאני מכיר, מעריך ומכבד, פשוט הורסת אותי.

אך לצד הכאב הבלתי נתפס, הכאוס והבלבול בעולם כולו, הקורונה הזו הולידה גם כמה דברים טובים בתוכנו, ואני מזהה זאת יותר ויותר בימים האחרונים מסביב.

אני מוצא אנשים מכל הסוגים, שמתפללים ברצינות עבור אנשים שהם אפילו לא מכירים. אני רואה שיעורי תורה שנלמדים בקצב ובהיקף חסר תקדים בכל פינה בעולם.

אני עצמי מתחבר פתאום, מחדש, לחברים טובים שלא הייתי איתם בקשר 25 שנה. הקורונה גרמה לנו להתקרב מחדש.

הילדים שלי נהנים לפתע מזמן איכות נרחב יותר עם אבא ואמא. כמה מפתיע, השבוע הייתי עם הילדים, גם בארוחת בוקר, גם בצהרים וגם בערב, כל יום!

מאות אלפי בתים בכל רחבי תבל, הפכו למוקדים של תורה ותפילה וצדקה, למרכזים של אור ושל קדושה.

יצא לי לדבר השבוע עם רופא בכיר, שהתנדב להיכנס ממש ללוע הארי – לבתי הרפואה שנפגעו בצורה הקשה ביותר בימי המגיפה האלו – זאת כדי לעזור ולהציל בני אנוש שזרים לו לחלוטין.

אלו העובדות, החוויות, הסיפורים, שנוטעים בי תקוה, שמעוררים בי שמחה, שמוכיחים כי גם בתקופה החשוכה הזו שלא זכורה כמותה בעשרות השנים האחרונות, ישנם קרני אור שמציצים מבעד לעננים השחורים, ניצוצות של טוב, של חמלה, של נתינה, שמאירים את העולם בו אנו חיים, ונאבקים לחיות.

כשיהודים סבלו צרות צרורות במצרים, מתארת התורה "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים" ומיד אחר כך "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ". קשה לי להאמין שאלוקים לא שומע את התחינות שלנו, הזעקות, הדמעות והתחנונים, די, מספיק, עד מתי? הוא שומע הכל. הוא רואה ושומע.

ריבונו של עולם, אבא בשמים, אנחנו מתחננים ומבקשים: הגיע הזמן לסיים כבר עם המגיפה הזו, ולזרז את ביאת משיח צדקינו, ברגע זה ממש!

שבת שלום, וחג פסח כשר ושמח, ובריא!

הרב אוריאל ויגלר

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.