אני מתגעגע לבית הכנסת שלי. לשמחה, לחיוכים, לאווירה הנהדרת, לשירה ביחד. אני מתגעגע לספר התורה, רוצה לנשק את המעיל, ולשמוע איך שקוראים את הפרשה בקול. אני מתגעגע לחום האנושי ולחיבור הפנימי שמתרחש בקידוש, בשבת אחר התפילה. אני מתגעגע לאורחים, שיסבו בשישי בערב לשולחן השבת.
אני מתגעגע לזמנים המתוקים כשאני ואשתי מתגנבים לבית קפה להפוגה קלה מהמירוץ השבועי הבלתי פוסק. אני מתגעגע לטבילה המטהרת במקווה מוקדם בבוקר. אני מתגעגע לביקורי הבית וההיכרות עם משפחות נפלאות. אני מתגעגע לנסיעה הדו-חודשית לאהל הקדוש, לפקוד את קברו של הרבי מליובאוויטש, שם אני מטעין את הבטריות ומקבל השראה מחדש.
אני מתגעגע לקשר אמיתי, בלתי אמצעי, חי ומוחשי, עם כל אחד ואחת מכם. אני מתגעגע ליכולת לשאת דרשה, מסר תורני, שיעור בפרשה או באקטואליה. כן, 'זום' זה אחלה, אנחנו צריכים להודות למי שהמציא את הדבר הזה, אבל זה לא תחליף לדבר האמיתי. רק לדוגמא, בדרשה מולכם בבית הכנסת, אני יכול להבחין מיד אם אני מרדים את הקהל ולשנות כיוון בהתאם. ב'זום' יש את הבחירה למשתתפים לכבות וידאו, לכבות אודיו, ואין לי מושג מי נרדם מול המצלימה ומי מצוי בהקשבה עמוקה.
אני מתגעגע לחיים הרגילים, הנורמלים, הפשוטים שהיו לי עד לא מזמן (וגם הילדים שלי!).
אני מלא געגועים לרבי היקר והאהוב, כבוד קדושת האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זכר צדיק לברכה, המנהיג הרוחני של העם היהודי. מה דעתו על המצב? מה המסר שהוא מוציא בסיטואציה הלא הגיונית הזו? אני לא מפסיק לחשוב על כך.
דבר אחד בטוח מעל כל ספק: העולם שלנו לא יכול להיות, וכבר לא יהיה אותו עולם שהכרנו לפני שהתפרצה מגיפת הקורונה. ואני לא מתכוין רק לריחוק החברתי, למסכות על הפנים, חיטוי משטחים וכפפות על הידיים.
כשנחזור להתפלל במניין בבית הכנסת, בעזרת השם בקרוב ממש, אלמד להעריך כל שניה! אגיע בריצה, להיות שם בזמן, לענות כל "אמן" בקול ובכוונה, כל מילה של תפילה תהיה ברורה. אני פשוט לא יכול כבר לחכות, ללחוץ לכם את היד ולאחל אחד לשני "שבת שלום", חיבוק מכל הלב.
כשנחזור ל'קידוש' הקהילתי בשבת, כמה אהבה נביע, כמה כבוד נחלוק, הכל יהיה שונה, יהיה עמוק יותר, פנימי יותר! כל צורת החיים של קשר בינאישי, יחסי אנוש, קשר פיזי קרוב, הבעת רגשות... לכל אלו יתלוו תחושות עזות יותר, חזקות יותר.
חישבתם פעם כמה מתוך תרי"ג מצוות (248 מצוות עשה, ועוד 365 מצוות לא תעשה) אנחנו יכולים לקיים במהלך החיים? תופתעו לגלות. בזמן הזה, כשאנחנו בגלות בלי בית המקדש, שנחרב לפני יותר מאלפיים שנה, יש לנו רק 87 מצוות!
ואפילו מתוך אלו, כמה מהם אנחנו מנועים לקיים בחודשי הבידוד האחרונים. למה ומדוע הוביל בורא עולם לכך? למה אין לנו את היכולת והזכות לקיים מצוות אלו? אני לא דובר שלו, ומעולם לא התיימרתי לדעת, אבל המסר האישי שלקחתי מהתקופה הזו, היא ללמוד להעריך מחדש את המצוות הללו, ולקיים אותם עם משמעות חדשה, נלהבת יותר, ברגע שיתאפשר לי.
האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג ע"ה, נשאל פעם "איזה יום במחנות הריכוז, בשואה האיומה, היה היום הכי קשה עבורך?"
"היום בו שוחררתי לחופשי" ענה.
השואל נדהם. "מה אתה אומר? איבדת את אשתך, את אחד-עשר ילדיך, רוב הקהילה שלך, החסידים, נשרפו ועונו ונטבחו בידי הנאצים יימח שמם. אתה עצמך סבלת רדיפות איומות, הרעיבו אותך למוות. השחרור היה אמור להיות היום המאושר בחייך?!"
והוא הסביר: "ודאי. שהתופת היתה נוראה. אבל מה שהחזיק אותי מול אימי המוות ומול מחזות הזוועה הבלתי אנושית הזו, היתה התקווה שמכאן אם יוצאים, זה רק לגאולה השלימה על ידי משיח צדקינו. לא היה לי ספק, שמכזה חושך, רק אור הגאולה יכול להוציא. הבנתי שלא ייתכן שהעולם שהכרנו יחזור להיות מה שהיה, כאילו לא הושמדו שישה מיליון יהודים. בעיני רוחי, היחיד שיכול לבוא ולשחרר אותנו מהמחנות זה רק המשיח. כששערי המחנה נפתחו, וראיתי את החיילים של צבא ארה"ב, במקום את משיח צדקינו, היה זה היום הקשה ביותר. השבר הזה".
יש לנו תקווה חזקה ואמונה עזה, שבקרוב זה ייגמר. הלוואי ויהיה זה מלך המשיח שיופיע ויודיע לנו שהמגיפה האיומה הזו הסתיימה, וכולנו נוסעים לארץ ישראל, לעידן החדש של הגאולה. אבל גם אם אלוקים יחליט שעוד לא הגיע הזמן, והוא רק יחזיר אותנו לחיים הקודמים אליהם אנו כה מתגעגעים, נבטיח לו ולעצמנו, שזה יהיה עולם חדש. עולם של התרגשות מכל מצוה, מכל תפילה, מכל מעשה חסד, כל מה שלא יכולנו לעשות במשך חודשיים. כך נוכל לגרום לכך, שבאמת העולם שמחכה לנו בחוץ, יהיה עולם חדש שלא הכרנו.