Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

המתכון שלי לשלווה ושמחה בעידן הקורונה

זרם השאלות השבוע הלך וגבר: "כבוד הרב האם יש קייטנה בקיץ?" – "מה קורה עם הגנים? אתם פותחים בסטפטמבר?" – "יהיה לנו מניין בקהילה לחג השבועות?"

ויש גם את השאלות מהסוג הזה: "כבוד הרב, נראה לך שאקבל תלוש משכורת בסוף יוני?" – "איך נראה לך, יהיה גל שני וקטלני יותר של הקורונה בסתיו הקרוב?" – "מתי כבר נוכל ללכת לפיצה? לבאולינג? להחלקרח? לים?"

חוסר הוודאות והדאגה אוכלת בכל פינה. אלף ואחת סיבות להרגיש מתוסכלים, עצבניים, מדוכאים. נראה שאף אחד לא יכול לתת תשובה מדוייקת על השאלות הללו, והשיגעון של הסגר והבידוד בגלל הנגיף שהחל להשתולל פה לפני חודשיים וחצי, כבר עובר את הגבול.

גם אותי זה מרגיז. אני רגיל ללכת לבית הכנסת, לפתוח את גן הילדים, לתכנן את מחנה הקיץ הקרוב, להכין הרצאות ושיעורים, את תפילות השבת, דינר חגיגי, מסיבות חג השבועות להורים ולילדים, ועוד ועוד. אבל מאז החלה המגיפה אני בבית. עולמי מתחיל ונגמר עם אשתי היקרה והילדים המתוקים, וכל שאר העולם נמצא רק ב'זום' מידי כמה שעות. 

אני מנסה עד כמה שאפשר לשמור על סדר יום, על תכנון וביצוע משימות. שומר על קימה ב5 בבוקר ומקפיד על ריצת 2 המייל'ס שלי, וזה בהחלט עוזר לגוף ולנשמה, אבל הלבד הזה קשה. לא רגיל. לא נורמלי.

ובכל זאת, אני שמח! אני מאושר!

לא אתכחש לכך שישנם ימים קלים יותר ויש שעות קשות יותר, התסכול מהמצב והתוצאות שלו במרחב האישי והציבורי הוא גם מנת חלקי, אז תשאלו איך אני בכל זאת שומר על שפיות גם בעידן הקורונה? להלן נוסחת הקסם של הרב. מתכון מומלץ לשימוש ביתי:

תרגיל ראשון. תחשבו לעצמכם בכנות "מה יכול להפתיע אותי היום?"

אתם בוודאי סקרנים לדעת מה עולה בראשי? למשל, אם אלוקים יחליט לברך אותנו ולהרחיב את המשפחה בעוד שלישייה מתוקה! לדוגמא, אם פתאום אני מקבל אימייל או טלפון המבשר לי על תרומה של 10 מיליון דולר לבית חב"ד! הייתי נכנס לאקסטזה של שמחה, רוקד ללא הפסקה. ולא מסרב להצעה לצאת לחופשה בת שבועיים בקרוז מפנק.

אבל, אושר כזה נובע מסיבה חיצונית, מהפתעה שתספק צרכים חשובים שלי. איפה טמון האושר הפנימי? איך אפשר למצוא את השמחה הפנימית ולתת לה לפרוץ החוצה ולהשתלט עלי במובן הטוב?

שלושה מילים.

הכנעה. שליטה. נתינה.

הכנעה: לזוז הצידה ולהכיר בכך שיש כוח עליון, שהקב"ה מנהל את העולם טוב יותר ממה שאפשר לדמיין. יש כאן איזו תוכנית אלוקית, שלא נבין ואולי לא נדע. לדעת את האמת, שפרנסה מגיעה מלמעלה. נכון, נראה עכשיו שמשבר כלכלי מתקרב אלינו במהירות, רבים איבדו את מקור הכנסתם או מקום עבודתם, וככל שהבידוד הזה צובר ימים ושבועות יהיה קשה פי כמה לבנות הכל מחדש. אבל אנחנו רואים, וכל אחד רואה, איך אלוקים בכל זאת דואג לו למה שהוא צריך גם תחת ההגבלות החדשות. ואלוקים מעולם לא היה מוגבל. במקום להיאבק בזה, בוא נתמסר לניהול של בורא עולם, פתאום נרגיש תחושה של שלווה פנימית עוטפת את החזה ואת כל מסתורי החרדה בגוף.

שליטה: מי לא אוהב לשלוט במצב? לשלוט בחיים שלו, בתוכניות שלו? אבל מהר מאוד קלטנו בחודשים האחרונים שהכל אשליה אופטית. אנחנו לא שולטים במצב, וגם השלטון לא בדיוק יודע איך לשלוט במצבים בלתי מוכרים. אלוקים דווקא כן יודע. כל דבר שקרה כאן ובכל מקום אחר, הכל בידיעה שלו ובשליטה שלו. כן, גם הדברים הקשים הם חלק מתוכנית אלוקית עד לפרט הכי אחרון. ההתפשטות המטורפת והמהירה של הנגיף בכל מדינות העולם, היא לא איבוד שליטה, היא תחת השליטה של אלוקים. אמונה יהודית עמוקה היא שגם זו לטובה, גם אם לא רואים זאת כרגע, ואולי יקח שנים רבות להבין זאת. אם נקלוט ונפנים שהוא רב החובל, ויש יעד, נפסיק לנסות לברוח מהספינה או להעלות אותה באש, פשוט נשב נירגע וננסה ליהנות ממה שנשאר עד סיום המסע.

נתינה: כשאדם מכונס בעצמו, ומנסה לספק את צרכיו האנוכיים, גם הסבל האישי גודל ומצטבר, עד כדי כאב פיזי ומנטלי. כשאדם מתעלה מהאישי, ויוצא לעזור לאחר, לזולת, חדוות הנתינה משחררת והופכת אותו לאדם בריא יותר, חיובי יותר. רוצים לצאת מהמשבר ומהדיכאון? לתת לשמחה הפנימית להתפרץ? הרימו טלפון לחבר ותבדקו מה המצב אצלו, שלחו וואצאפ לכמה חברים עם מילות עידוד, ארגנו איזה זר פרחים לאמא או לחמות שכבר לבד כמה שבועות ללא ביקורים, מכירים מישהו שהתמודד עם הנגיף, שהתאשפז או חש ברע? נסו לעזור לו לחזור לשיגרה ולהחלמה מלאה. תנו צדקה לארגון קרוב ללבכם, או למטרה מועדפת עליכם. כוח הנתינה והריפוי שבא בעקבותיו יפתיע אתכם.

ומשהו בקטנה לסיום, רוצים לשמח גם אותי? תגיבו על הטור הזה, אשמח לדעת איך זה השפיע עליכם, מה קרה בעקבות קריאת השורות הללו!

האם נצליח אי פעם לחזור לשיגרה?

מה זה "חיים נורמליים"? אם למדנו משהו בחודשים האחרונים, שההגדרה לנורמליות השתנתה באופן קיצוני.

נורמלי היה לקום בבוקר להתארגן ולצאת לעבודה, בסוף היום לחזור הביתה. הקורונה אילצה אותנו לשקול אם בכלל לצאת לעבודה, והאם אפשר למצוא דרך לעבוד מהבית.

נורמלי היה לצאת מידי פעם עם האשה או עם חברים לאכול משהו בחוץ. הקורונה לימדה אותנו להסתפק באוכל שמוכן במטבח הביתי שלנו.

נורמלי היה שאם רוצים קצת שחרור או בידור, יוצאים לברודווי לאיזה סרט או הצגה טובה. הקורונה גרמה לנו לנסות למצוא שחרור או בידור בין כותלי הבית, כשבני המשפחה מסביב, ומרתון של שיעורי תורה ב'זום'.

נורמלי היה להתלבש חגיגי, ולצאת לפגוש חברים או משפחה בליל שבת. הקורונה הביאה אותנו לעשות שבת רק בבית, עם המשפחה הגרעינית, למצוא או להמציא משחקי חברה ופנאי.

נורמלי היה לצאת לבר מצוה, לחתונה, לאירועים חגיגיים, מסיבת סוף שנה. הקורונה המציאה לנו סוג אחר של שמחות וחגיגות, השתתפות וירטואלית בלבד.

התרגלנו לחשוב שאושר אמיתי יהיה מושג רק אם נרויח הרבה כסף, נוכל לקנות רכבים ובתים יפים, נצא לחופשות נוצצות, ונדלג בבירות העולם. פתאום הקורונה אילצה אותנו להישאר בבית, וללמוד שאפשר להשיג אושר ושמחה גם עם האטת קצב החיים והמרוץ אחר החומריות. זמן איכותי עם המשפחה הביא לנו אושר שמחה וסיפוק.

התרגלנו להאמין שהביזנס חייב להתנהל מקרוב, עם לאנצ' משרדי ופגישות מעונבות. פתאום הקורונה הוכיחה לנו שאפשר בהחלט לנהל עסקים חובקי עולם, לסגור דילים ולהריץ סטרטאפים ברשתות מקוונות שלא הכרנו קודם לכן.

התרגלנו לפתוח לוח שנה ולסמן, אירועים, טיסות, ביקורים, חודשים רבים לפני שהם קורים. עכשיו לפתע למדנו לחיות את היום. ומיום ליום.

התרגלנו שלפני פסח כבר אנו יודעים לענות לשאלה השנתית של הילדים "אז מתי יוצאים לקמפינג בקיץ?" השנה לא היו לנו תשובות, ולמדנו שאפשר לחיות עם זה.

והקורונה לימדה אותי עוד כמה דברים. תובנות חדשות בחיים הרוחניים שלי כיהודי דתי ומאמין.

להיות יהודי, פירושו לדעת שכל מה שהיה הנורמה ביום האתמול, לא יכול להיות גם הנורמה ביום המחר. בכל יום מחדש, עלינו לאתגר את עצמנו ולחשוב איפה אפשר להתקדם ולהתעלות. אם לדוגמא שמירת שבת במילואה נראית לי מעבר ליכולות שלי, כדאי לשקול זאת שוב. לחשב מסלול מחדש. אולי בכל זאת זה אפשרי. או לדוגמא לאכול כשר תמיד גם בבית וגם בחוץ, היתה משימה בלתי אפשרית עד היום. אבל הרי הקורונה לימדה את העולם בבת אחת שאין כזה דבר בלתי אפשרי. אם עד אתמול לימוד התורה לא היה משהו שמעורר בי חשק, היום אדאג לכך שהוא יהפוך לראשון בסדר העדיפויות.

בכל לילה יש לי ריטואל קבוע. לעצור לכמה דקות ולסכם את היומית. בחינה מהירה של כל המעשים באותו יום, תוך בדיקה מה כדאי להמשיך גם מחר, ומה אוכל לעשות טוב יותר. 

מול מגיפת הקורונה אנו מרגישים חסרי אונים. האם יבוא גל שני? האם ימצאו כבר תרופה לנגיף? האם בתי הספר יפתחו את שעריהם בראשון לספטמבר? האם יהיו קייטנות בקיץ הקרוב? אף אחד לא יודע. אבל יש משהו שאנחנו כבר כן יודעים.

מה שהנגיף הוכיח לכולנו, שיש לנו כוח מיוחד של אמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא. להסתמך עליו לגמרי. הוא יודע הכל, הוא שולט על המצב, ואנו מאמינים באמונה בפשוטה שכל מה שעושה ה' הכל לטובה.

הציפייה האמיתית היא, שיופיע בקרוב מי שיענה לכל צרכי הפרט והכלל, משיח צדקנו בעצמו. הוא ירפא את החולים, ימצא מזור למגיפות, ויחולל שלום עולמי בין כל הברואים ביקום הזה.

זה הדבר הנורמלי ביותר שאנו יכולים לעשות כעת – להתפלל חזק שזה יקרה, עוד היום.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

צלחתם את אתגר המרשמלו?

מה שגיליתי עמוק לתוך חודשיים של בידוד חברתי, בניסיון להביס את נגיף הקורונה, הוא שהשהות בבית הפכה אותנו לממוקדים יותר בחינוך הילדים, שלנו. ולכן השבוע, אשתי ואני החלטנו לאתגר את השלישייה המתוקה עם אתגר המרשמלו המפורסם.

הניסוי הראשוני היה חלק ממחקר של אוניברסיטת סטנפורד על דחיית סיפוקים. חוקרים היו מציעים לילדים בחירה, בין קבלת מרשמלו אחד לאכילה בצורה מיידית, או איפוק והמתנה ואז לקבל שני מרשמלו כתמורה. מי שהניח את ההצעה לפני הילד, יצא מהחדר, והותיר אותו לבדו מול המרשמלו במשך כרבע שעה.

ניסינו לנחש כהורים, שלכאורה מכירים את הילדים שלנו, מה תהיה הבחירה שלהם. הצבנו בפני כל אחד מהם קוביית מרשמלו ענקית, עם הבטחה שבאם לא ייגעו בזה ונמצא אותה כמות שהיא כשנחזור לחדר אחרי 5 דקות, הם יקבלו כפול. שני הבנים שלנו צלחו את האתגר, והמתינו לסיום חמש הדקות, על אף הפיתוי המוחשי. הבת, לעומתם, לא הצליחה לעצור בעצמה, ולעסה להנאתה את קוביית המרשמלו בכל רגע מחמש הדקות הללו, על אף שאחיה דחק בה שוב ושוב כיועץ מטעם עצמו, שלא לעשות זאת.

האתגר היה כמובן חלק מחוויה משפחתית נעימה וקלילה, אבל אם נחשוב על זה לרגע, כולנו, כל אחד ואחת ניצבים מול אתגר המרשמלו יום יום.

תהיה רגע כנה עם עצמך, מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? האם אתה תופס את הסמארטפון בשני ידיים ובודק מה חדש, מי שלח הודעה, מה קרה בעולם או בעסק? או שאתה דוחק את הסיפוק ולוקח כמה דקות, ליטול ידיים ולומר 'מודה אני' לבורא עולם על יום חדש ונפלא?

הסיפוק מהגלישה בנייד הוא מיידי, תחושה של קשר, של אני יודע מה קרה הלילה ומה יקרה היום. אבל אם אתה מסוגל לדחות את הסיפוק הרגעי הזה, ולאמן את עצמך להקדיש כמה דקות של הודיה לפני שהכל מתחיל, תודה לאלוקים על בוקר חדש, אתה תרויח בכפליים. החיים ישתנו לטובה בטווח הארוך.

לפני שאתה שוקע במחשב, ומתחיל לענות על 200 אימיילים ו400 הודעות בוואצאפ, קח כמה דקות רגועות, להתעטף בטלית, להניח תפילין, להגיד תפילה בכוונה מהלב. אולי לא תראה את התוצאות מיד, אבל עם הזמן יתפתח קשר אמיץ, מרגש, וגם רווחי, בינך לבין בורא עולם.

העין חומדת והחיך כבר מרגיש את הטעם, אבל ניסיתם פעם ללמד את עצמכם ואת הילדים שלכם, שלא הכל אפשר לאכול? שיש כללים וחוקים, ושהכי משובח נקי וטוב זה אוכל כשר? הפיתוי לקחת ליד ולהכניס לפה את הממתקים הנוצצים והטעימים, הוא אדיר, אבל השליטה העצמית שהם יפתחו, כדי לבדוק קודם אם החטיפים או הסוכריות הללו מתאימות לילד יהודי או לא, תהיה מכשיר אדיר להצלחה בחיים, גם החומריים וגם הרוחניים, בעתיד.

שמירה על הכללים של הבית היהודי, חוקי טהרת המשפחה לאור התורה, אינה דחייה של זוגיות ואהבה, אין מטרתם להרחיק אותך מבן\בת הזוג שלך, עד לאחר סיום ההמתנה וטבילה במקוה הטהרה, אלא לבנות נישואין חזקים, תוססים, ויציבים לאורך זמן.

למעשה, אם נצלול למערכת של 'עשה ולא תעשה' בחוקים האלוקיים שנמסרו לנו בהר סיני בחג השבועות לפני אלפי שנים, נגלה שרבים מהם בנויים על דחיית הסיפוקים, כדי לקבל משהו טוב יותר, טהור יותר, שווה יותר. בתורת החסידות והקבלה מגדירים זאת "אתכפיא". הכפייה העצמית של האדם לדחיית הרצון המיידי לסיפוק מהיר ועכשווי, במטרה להגיע למקום נעלה יותר, למשהו זך יותר.

בחודשיים האחרונים, מחג הפורים ועד חג ל"ג בעומר, היינו כולנו ניצבים באתגר המרשמלו הבינלאומי...

הממשל, העירייה, מומחי הרפואה וגורמי ההצלה, כולם אמרו לנו תתאפקו. מעולם חברתי, נגיש, זמין, גלובלי, הם ביקשו מאיתנו להפוך למבודדים חברתית. הם הסבירו, שזהו הנשק היעיל הזמין והטוב ביותר שיש לנו ביד, כדי להביס בהצלחה את התפשטות נגיף הקורונה. אם נצא מהבית, אפילו לקרובים שלנו, נסתכן בהידבקות, או בלהדביק אחרים ולגרום להם מוות אכזרי ל"ע. 

זה קשה. אנחנו רוצים לצאת החוצה, להשתחרר, לזרוק הצידה את כל ההגבלות הבלתי אפשריות. האביב המלבלב, הקיץ בפתח, לא ראינו את ההורים חודשיים, והם לא ראו את הנכדים המתוקים שגדלו בינתיים. מתגעגעים לשגרה בעבודה, בקניות, בתחבורה, בלימודים, רוצים לחזור לחיים. אבל אם נדחה את הסיפוק הזה, ונחכה לשעת הכושר הנכונה, המתאימה, הבטוחה והאחראית, כולנו נרויח מזה. נצא לעולם טוב יותר, בריא יותר, מצליח ומשגשג יותר.

צוות החוקרים, בניסוי המקורי, שעקבו אחר ההתפתחות של הילדים בעשורים שלאחר מכן, גילו שאלו שהצליחו להתאפק בגבורה, להתגבר על הצורך בסיפוק מיידי, הצליחו גם בחיים הרבה יותר. מוטיבציה חיובית, עם משמעת עצמית, הביאה אותם להישגים מרשימים יותר. הם היו בעלי יכולת גבוהה, לזהות יעדים, להתגבר על קשיים, להגיע ממוקדים למטרה.

יש בי תחושה פנימית, שהבת שלי, הצלע השלישית בשלישייה שעמדה מול האתגר הביתי, תגדל ותצליח, למרות שטכנית היא "נכשלה" מול המרשמלו.

אני מאתגר אתכם, קחו דקה ותחשבו, האם הצלחתם באתגר המרשמלו האישי היום?

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.