Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

מה הרבי היה אומר על מה שקורה עכשיו?

מה הרבי היה אומר על מה שקורה עכשיו?

רבי יקר שלי, 

אני מתגעגע. חלפו 26 שנים ארוכות מאז עלתה נשמתך השמיימה, בג' בתמוז ה'תשנ"ד. יותר מתמיד, נראה שאנו זקוקים לך כאן ועכשיו. כמה חסרה ההנהגה, ההובלה. כמה חסר הקול המרגיע והבוטח, המכוון והיודע. כמה כמהים אנחנו לאהבה בלתי מותנית ובלתי גבולית, שיודעת להכיל הכל ואת כולם.

לא מצליח להשתחרר מהחשיבה התמידית "אז מה הרבי היה אומר על כל מה שקורה עכשיו?", איזה מסר היית מעביר לנו, ודרכנו לכל העולם, כפי שעשית בכל שנות הנהגתך. השאלה הזו מנקרת בראשי ללא הפוגה, ובראשי מאות האלפים שחסרונך צורב בנשמתם יומם וליל.

היית רואה את מה שאנחנו רואים בעיניים כלות, הכאוס והתסיסה ברחובות הערים, בניו יורק ובלוס אנג'לס, באטלנטה ובמיניאפוליס. הפרעות, ההפגנות, הביזה, שריפת העסקים והכאת האזרחים.

אבל המבט שלך תמיד חדר עמוק יותר, למהות.

לתסכול ולחוסר האונים שנמשך שנים, ללא הצדקה וללא טיפול שורש. הלבה שמתפרצת לפתע, גם אם בליבוי אנרכיסטים וארגוני פשיעה וטרור. היית מקשיב, מאזין בחום ללא שיפוטיות לכעס של האזרח הפשוט, שנמאס לו מסדרי השלטון או האכיפה הלא מידתיים לטעמו. היית מביט בעיניך הטובות לתוך עיניהם של מיליוני אמריקאים, שחוסר שביעות רצונם מההנהגה כבר עבר את הרף האפשרי, במיוחד לאחר שהם נעולים וממודרים בבתיהם בגלל המגיפה שלא הקלה את החיים באיזור. היית מזהה את השסע והפילוג, הניכור והפירוד, המיותרים כל כך, שנראים לפתע בלתי ניתנים לגישור, לאיחוי או ריפוי.

רבי יקר, גם מאז הסתלקותך, התמדתי ללמוד מתורתך, מהמשנה הבהירה והעמוקה שהותרת אחריך. מידי יום בעשרים ושש השנים האחרונות, קבעתי זמן לעיין מחדש בשיחות, במכתבים, ברשימות, ואני בהחלט נותן דרור למחשבותיי, כיצד היתה נראית 'התוועדות' עם האלפים ב-770 בשבת הקרובה.

כמובן שאני לא מתיימר לרגע להחליט מראש מה היו המילים, אבל את התוכן אני כמו שומע מצלצל באוזניי. בליבי אני יודע שהיית מרגיע אותנו. המסר העולה מהדברים, הטון המלווה אותם, היה נוסך עידוד ובטחון. המילים היו מרגיעות ומעצימות כאחד. היית מחדד את המסר שהעולם אינו ג'ונגל. שיש בורא לעולם, שמשגיח על כל בריה וכל יצור, באופן תמידי. שוב היית מדגיש את כוחה העצום של כל פעולה טובה, את כוחו של היחיד להכריע את המאזן כולו, ולהטות את הכף לכיוון עולם טוב ומואר.

לא היית מתייאש ומנסה שוב לרומם אותנו מעל לראייה השטחית הנוחה. היית מספר לנו בנועם שמעבר להררי הזעם והתסכול ישנה תקוה גדולה. בסבלנות רבה היית מאריך ומבאר, שמתחת לכעס האצור שמתפרץ ברחובות ובכיכרות יש השתוקקות של דור שלם לסדר אמיתי. נחישות לעורר שינוי, שיוביל לעולם טוב יותר לכולנו לחיות בו. היית מבחין מתוך אהבה עמוקה לכל יציר כפיו של הקב"ה, שמה שמוביל בסופו של דבר את כולם, בתת מודע, הוא הרצון לשפר את הכיוון של העולם, לקראת בואה של הגאולה השלימה.

היית מביא לנו את אותה בהירות עוצמתית שמפזרת כל ערפל, עליה אנחנו רק חולמים כעת!

אני כמו שומע אותך, דורש שלא ניכנס לפאניקה מהמחשבה שאוטוטו שוטף אותנו הגל השני של הקורונה בסתיו, ושלא ניכנס לדיכאון מדברי 'הנבואה' של מומחי הרפואה ופרשני המגיפות הממלאים את האולפנים בשכר. תזכיר לנו שוב ושוב, ממקורות חז"ל ואותיות התורה הנצחית, שהאחראי הבלעדי לחיים שלנו ולכל מה שקורה בהם הוא בורא העולם ומנהיגו. שיש להתחזק באמונה ובטחון, לחיות עם חשיבה חיובית בלבד, כזו שיש לה את הכוח לשנות את המציאות לחיובית בפועל ממש.

רבי יקר ואהוב, אני שומע את הקול שלך, נשבר בבכי תוך שאתה מדבר על הגלות המרה, על ההעלם וההסתר, על הצרות המתרגשות. אני שומע אותך מתחנן - תובע ומבקש - מאותו בורא עולם, שיפסיק את נסיון הגלות המר, יניח כבר את הרצון לראות אותנו מתגברים על כל מכשול, ויחיש לנו במהרה את בואה של הגאולה.

אני רוצה להתמסר כל כולי לאנרגיות הללו שהיית טוען בנו בכל התוועדות. משתוקק יותר מתמיד לשמוע את הדיבור המנהיגותי לאומה כולה: תחזיקו חזק, אנחנו ברגעים האחרונים של החושך, האור מעבר לפינה לא רק בקצה המנהרה. הגאולה ההיא, משאת כל הדורות, חזון כל הנביאים, בהישג יד. מחשבה טובה, דיבור טוב, מעשה טוב, וזה יגיע. לא רחוקה השעה בה נבין שכל הכאוס שנוצר, והשיתוק העולמי ממנו אנחנו לא מצליחים בדיוק להשתחרר, הוא חלק מתוכנית אלוקית, גדולה יותר מכל מה שאנחנו מסוגלים לקלוט. אבל ברגע שזה יקרה, כל פיסות הפאזל יתחברו לנו מול העיניים.

אני מתגעגע. מצפה ומייחל להתאחד איתך מחדש, לראות אותך ולשמוע אותך, עם תחיית המתים בגאולה הקרובה, אמן!

שבת שלום וחודש טוב, 

הרב אוריאל ויגלר

תקועות בלי דלק על הכביש המהיר

שעות הערב של 'סאנדיי' האחרון, אני שרוע על הספה מנסה להירגע קצת, כשמסרון קופץ לי מהוואצאפ. השליח הרב חיים אלבסקי, חבר שלי, מנהל בית חב"ד באפר ווסט סייד במנהטן, מספר לי על 2 בחורות, מורות בבית ספר שלו, שטערני בלאו ודורית גפני, שתקועות ברכב עם מיכל דלק ריק, על הכביש המהיר, כביש הטבעת שמקיף את מנהטן ממערב. "יש מישהו באיזור שיכול לחלץ אותן?"

מודה ומתוודה, המחשבות הראשונות במוחי העייף לאחר יום עמוס, היו: "ריבונו של עולם, איך בחורות נתקעות ב-2020 בלי דלק ברכב? ועוד בעיר בה בכל סוף רחוב יש תחנת דלק אם לא כמה, מה? הן לא רואות את נורת אזהרה כשהמיכל קרוב לסיום? איפה האחריות, הזהירות?

זה היה האינסטיקנט הראשוני. אבל מיד נזכרתי, שגם אני הייתי בסיטואציה דומה לא מזמן. לפני כמה חודשים, נתקעתי בלי דלק על צומת הרחובות לקסינגטון וה-92, למרות נורות האזהרה שהמחשב האוטומטי של הרכב הבהב לעברי שוב ושוב.

זה טבע האדם, אתה מלא ביקורת על האחר, בעוד את נגעי עצמך אתה לא רואה. פתאום הסתכלתי במראה, והבנתי את מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך"! אהוב את הזולת בדיוק כשם שאתה אוהב את עצמך. כשאני נתקעתי במצב דומה, לא האשמתי את עצמי, פשוט התארגנתי, הסתדרתי והמשכתי הלאה בסדר היום.

שיניתי כיוון, החלטתי להתגייס לעזור לבנות שתקועות ברכב ומצפות לתושיה של אחרים לטובתן. לא הייתי באיזור, אחרת הייתי קופץ לשם בשמחה, אבל העליתי בקבוצת הוואצאפ הקהילתית, ותוך שניות חברינו היקר שי זך, מפקד מהולל בצה"ל בעבר ונדל"ניסט מצליח במנהטן בהווה התגייס. הוא היה באיזור, והציע את עזרתו. קישרתי אותו עם הרב אלבסקי, שחיבר אותו עם הבנות, הוא הביא אותן לתחנת הדלק, חזרה לרכב, והם יכלו להתניע מחדש.

סוף טוב הכל טוב. חזרתי לספה, עם כמה תובנות.

השניות הראשונות, כשחיפשתי אקזיט נוח מהמצוה שנקרתה בדרכי. מצאתי את התירוץ למה לזרוק את זה על מישהו אחר. כשאתה באיזור הנוחות שלך, אחרי סופשבוע ארוך וכל מה שאתה רוצה זה כמה דקות של שקט, קשה לחשוב על יציאה לעזור למישהו אחר, זה זמן ומאמץ ולפעמים יותר מזה. אך זהו בעצם המאבק התמידי שמתנהל בנפש שלנו פנימה. אנוכיות מול נתינה. הנפש האלוקית מול הנפש הבהמית. הטבע החומרי מושך לאנוכיות מוחלטת, ממש עיוור לצרכים של השני. הנשמה האלוקית מעוניינת תמיד לעזור, לצאת החוצה, להתמסר ואפילו לפעמים להסתכן, כדי להיטיב עם הזולת.

גם למצווה וגם לעבירה יש את התגובות האנושיות המוכרות "אוי" ו"אההה". השאלה היא מה בא קודם. כשאתה מתמסר לתאווה גופנית, לביצוע משהו שלא מוסכם על התורה ונותן התורה, אתה מתבוסס בתענוג החומרי ופולט "אההה", אבל מיד אחרי בדרך כלל המצפון מייסר, ואתה נאנח "אוי" מה עשיתי. לעומת זאת, בקיום המצווה, לא תמיד זה קל וזמין ומהיר, ולפעמים דורש ויתור גדול, ה"אוי" מתלווה לביצוע כמעט תמיד. אבל לאחר קיום התורה והמצווה, מגיע "אההה" גדול ומשמעותי. התחושה הטובה, הברורה, על עשיית הדבר הנכון. יחי ההבדל הקטן.

לוותר על זמן אישי ולהקדיש אותו לזולת, או לוותר על ממון אישי (וכל דבר דומה ששייך לי) כדי לתרום לזולת, דורש מאמץ והכרה בחשיבות הדבר. אבל הריוח הוא עצום. בסיפור בו התחלתי, באמת שכמעט ולא עשיתי כלום. שיחה קצרה, וואצאפ בקבוצה הקהילתית, ומעקב עד לסיום הטוב. אצל שי זה לקח לו חצי שעה, שלא היתה בתכנון, עליה ויתר למען הבנות שלא ידע על קיומן עד אותו רגע. אבל תשאלו אותו, והוא יגיד לכם בפה מלא, שהנתינה הזו תרמה לו המון. התענוג האמיתי, הסיפוק הממשי, שאנו חווים לאחר הנתינה, הויתור, העזרה, הוא משהו ששום הנאה גשמית לא יכולה להתחרות בה. גם הסדרה הטובה ביותר של נטפליקס... תאמינו לי. תנסו ותחזרו לספר לי אם אני טועה.

בשיחה שהיתה לי עם שי אחר כך, הוא אומר לי, שמע כבוד הרב, זה משהו טוב שיצא מכל השלושה חודשים של הקורונה, כשקצב החיים נרגע קצת בכורח המציאות. במירוץ החיים הרגיל, של אדם ממוצע במנהטן בקיץ של 2020, לא היתה לי דקה לחשוב על זה אפילו. הייתי מתעלם מההודעה. אבל כשאין לאן לרוץ, והלחץ התמידי לא באיזור כרגע, פתאום גם חצי שעה של עזרה לזולת באה בחשבון. "אני מקווה, שאת המצוות הללו אוכל לשלב בלו"ז שלי, גם כשנתאושש ונחזור לשיגרה. אזכור תמיד את הלקח מהערב הזה, האט את הקצב בחיים שלך, כדי לפנות זמן ולעזור למישהו אחר שתקוע, ברכב או בעבודה, או בחיים" הוא סיים.

ומצוה גוררת מצוה. אף פעם לא מפסידים מלעשות משהו טוב. בדקות הקצרות ששי עזר להם למלאות דלק, הוא סיפר להם שהוא עוסק בימים אלו באריזה של חבילות מזון וסיוע לצוותות המסורים של שירותי הבריאות בעיר. בלי לחשוב פעמיים, הם ביקשו ממנו להתנדב ולהיות חלק ממעגל הנתינה הזה. כל הצדדים יצאו מורווחים מהעסק.

שבת רגועה ונפלאה, 

הרב אוריאל ויגלר

מופת אצל הרבי > 80,000 דולר שקיבלתי השבוע

זה כמעט 26 שנים, שהעולם היהודי לא זוכה לראות ולשמוע את הרבי מליובאוויטש. זה כמעט 26 שנים, שאני מקפיד להגיע לקברו של הרבי, מקום הומה אדם 24/7, להתפלל ולהתברך, ולקבל אנרגיות בעוצמה שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר. הנוכחות של הרבי מוחשית שם כל כך.

לפני שנגיף הקורונה פרץ לחיינו, באיזור חג הפורים האחרון, הייתי מקדיש לפחות פעמיים בחודש כמה שעות כדי לבקר באהל הקדוש של הרבי. השבוע, אחרי היעדרות ארוכה, חזרתי לשם. המועקה בלב היתה גדולה, בעיקר בגלל המינוס בבנק. הפעילות הושבתה באחת ללא התראה, וככל שהמצב הכלכלי של האנשים הורע, כך פסקו התרומות ואמצעי התמיכה האחרים. אפילו בקרב אלו שמצבם שפר עליהם והם כן מסוגלים לתת, אתם ודאי תבינו שקשה לדבר ב'זום' עם ידיד או תורם על נדבה לבית חב"ד. המכניקה של גיוס משאבים בנויה על בסיס אישי ומפגש בארבע עיניים.

בעוד אני עומד צמוד לגדר המקיפה את מקום מנוחתו של הרבי, ותפילה חרישית על שפתיי, המוח עושה את המתמטיקה ומגיע לסכום של 70 אלף דולר. לא יודע למה זה נעצר שם, אבל כנראה זה הסכום הדחוף, המיידי. מאין יבוא עזרי? עכשיו? כשכולם מנסים בחשש ובזהירות לחזור לחיים נורמלים? 

ואז – ואני לא מגזים בכלל – צג הנייד שלי הבהב. שיחה נכנסת.

נותרו לי כמה מזמורי תהלים, וגם לא הופיע מספר. 'שיחה לא מזוהה' כזו, שלא עושה לך חשק לענות בעידן הספאם והפישינג המתוחכם. אבל זה היה בתזמון כל כך לא צפוי שיצאתי לחדר הסמוך ועניתי בלחישה 'הלו'.

זה היה ידיד ומכר קרוב, אילן שמו לצורך הענין (השם המלא שמור במערכת). "היי אילן, מה שלומך? מה המצב? הרבה זמן שלא שמענו ממך" פתחתי בנימוס.

כמה דקות על דא ועל הא, ואז הוא ניגש לענין לשמו התקשר: "אתה יודע כבוד הרב, זה כבר תקופה מאז שאני מגיע לבית חב"ד, ואנחנו מאוד מעריכים את כל מה שאתה והרבנית עושים, אני רוצה לתת לכם משהו".

זה תמיד מרגש אותי מחדש ונוגע בנימה עמוקה בלב, כשאנשים יקרים מביעים את ההערכה לעבודה שלנו ורוצים להיות שותפים, ליטול חלק בשליחות. במיוחד כשהמצב קצת דחוק. אבל כששמעתי את הסכום שהוא רוצה לתת, הלב שלי מיאן להאמין.

"רשמתי לכם צ'ק של 80 אלף דולר, אני יורד לתיבת דואר עוד כמה דקות!" הוא פולט מעבר לקו ואני מחויר כולי.

הלב עלה על גדותיו, ואפילו כמה דמעות הופיעו בעיניים. לא יכולתי לשלוט ברגשות. ראיתי למול עיניי נס! מופת גלוי של הרבי!

כשהדיבור חזר אלי, לא יכולתי להתאפק: "אילן, אתה יודע איפה אתה תופס אותי? אני ממש בתוך האהל של הרבי!" ואז אני שומע אותו מתפרק בבכי מהעבר השני של הקו.

חברים, האמת שהיתה לי התלבטות קשה לפני שהחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה. הוא אישי. הוא אמיתי. זה משהו שאני עברתי בעצמי. אבל המטרה שלי בחשיפה העצמית הזו, היא לתת לכם את התחושה של ההקלה ושל האושר שמילאו את ישותי לאחר הביקור הזה אצל הרבי. אני ממליץ לכם, בזמנים רגילים אבל במיוחד בזמנים של משבר או קושי, אישי או עסקי, להתפלל לאלוקים, ללכת להדליק נר ולהגיד כמה פרקי תהלים על קברו של הצדיק, להתקשר ולהתחבר אל הרבי, אוהבם של ישראל שמשפיע ברכות וישועות, מעשים שבכל יום. מעשה שקרה איתי השבוע!

הגמרא מטיבה לתאר את החקלאי שעומד בשדה "מאמין בחי העולמים וזורע". הלוא טבע האדמה היא, שאם זורעים בה היא תצמיח, בוודאי תהרהרו, עבודה קשה ומאומצת תניב את היבול המובטח, אז מדוע לעמוד שם ולהתפלל לבורא העולם, המים והאדמה להצלחת העבודה? אלא שזהו סוד ההצלחה האמיתי של כל אדם, בכל תחום עיסוק. הכל נובע מהברכה האלוקית. ודאי שצריך את המאמץ בדרך הטבע, בכללי הטבע, אבל לא לשכוח שהצמיחה וההצלחה תבוא אם תהיה כאן ברכת השם.

אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות. כמעט שלושה חודשים של בידוד חברתי קשה מנשוא. ללא עבודה, ללא הכנסה. רבים חלו ונדבקו בנגיף, ורבים אחרים, רבים מידי, אף הלכו לעולמם מותירים אחריהם לבבות שבורים בקרב משפחה וידידים. אם זה לא הספיק לנו, המוות המיותר והנורא במיניסוטה פער שסע אזרחי עצום בשבוע האחרון, המראות הקשים מכיכרות הערים מעוררות דאגה כנה לעתידה של החברה כולה. אבל בדיוק כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם, שגילה את בוראו, כך עלינו לזכור שיש בעל הבית לעולם הזה. אנחנו לא חיים בג'ונגל. התפקיד שלנו עלי אדמות הוא לדאוג לחיי חברה ואזרחות תקינים, סדר וחוק, צדק ומשפט לכולם בשווה. לחיות על התפר הזה, שבין עשייה ופעילות מאומצת בדרכי הטבע, לבין האמונה והביטחון שבסוף יהיה טוב, כי אין רע יורד מלמעלה.

אני אסיר תודה, לאילן היקר על הנדיבות המדהימה והנוגעת ללב. אני אסיר תודה, לבורא עולם ששמע את תחינתי והחליט לשלוח את אילן אלי בשעה קריטית זו. אני אסיר תודה, לרבי היקר שבגללו ובמצוותו אני מקדיש את חיי לשליחות ופעילות שכולכם מכירים, שבד' אמותיו זכיתי לנס מרגש כזה.

ועדיין אני לא יכול להירגע מהחוויה הזו, של גילוי אלוקי מוחשי, כך באמצע היום, כמענה למשאלה שחלפה במוחי. 80,000 דולר יוקדשו להוצאות המיידיות ולפעילות שמחכה להזנקה מחדש בקרוב. אני מתכוון לחזור לאהל הק' של הרבי בשבוע הבא, להגיד תודה, ולבשר על תוכניות חדשות עם סכומים חדשים. תצטרפו אלי?

שבת שלום ומבורך,

הרב אוריאל ויגלר

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.