Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

אז איך היה הקֶמפִּינג הראשון בחיי?

קבוצת חברים מימי נעוריי בדרום אפריקה אוהבים לצאת לשטח וללון בתנאי מחנאות, מה שמכונה כאן באמריקה קמפינג. זו כבר תקופה שהתחשק לי להיענות להפצרות שלהם ולנסות פעם אחת לראות במה מדובר. נסעתי לסניף הקרוב של וול-מארט, הצטיידתי באהל, פנסים, וכל שאר הציוד הדרוש. הכנסנו את הכל לרכב, ויצאנו, אני ושני הבנים, לכיוון וודלנד וואלי בהרי מדינת ניו יורק.

הותיקים יותר, עזרו לנו לנטוע את יתדות האהל בקרקע, לבדוק שהכל במקום. אספנו אבנים, הדלקנו מדורה, חגגנו סביב בשרים על האש ומשקאות תואמים, וההנאה היתה גדולה. כמי שגרים בעיר שהאורות בה לא כבים לעולם, החשיכה הסמיכה שהיתה מסביב, לבד מניצוצות האש של המדורה החמימה, לא היתה מוכרת לילדים שגדלו במנהטן. לא היה מקור אחד של אור בכל הסביבה, גם לא הרחוקה. הם דווקא אהבו את זה!

עבורי, כאחד שלא יכול לזוז בלי טלפון וחיבור לאינטרנט, זה היה אתגר לא קטן. אבל נזכרתי שפעם בשבוע אני מתנתק ל-25 שעות מהכל, וחווה שבת רוחנית עילאית. קלטתי שאפשר להסתדר בחיים גם בלי כל זה. ואז כל אחד הלך לכיוון האהל שלו...

בבית, אחרי יום עמוס, המקום המועדף עלי הוא המיטה הנוחה. אבל הפעם, נדחקנו שלושתינו לשטח מוקף בבד שבקושי הספיק. לא היה לי את המזרן הנוח שלי, השמיכה המלטפת היתה חסרה, מנורת לילה היתה בגדר חלום רחוק, וחיפשתי איזה שקע לתקע... שום כלום, זה רק אנחנו מול העולם כולו והטבע הפרוס למלוא העין.

התהפכתי מצד לצד, מפונק שכמוני. לקח לי כמה שעות טובות להירדם, אבל ב2 לפנות בוקר כבר היתה יקיצה. גשם זלעפות ניתך, וכמובן הרעש היה עצום. לישון כבר לא היה אפשר, פתחתי את "הדלת" ויצאתי החוצה. עייף, רטוב עד לשד עצמותיי, חיפשתי מחסה ולא מצאתי. ניסיתי להתכרבל שוב, אבל הילדים זעו בחוסר נוחות וניסו להתנחם בנוכחות שלי. אפילו לחזור לרכב שחנה אי שם כבר רציתי פתאום, אבל בחושך הזה לא מצאתי את המפתחות...

חיכיתי לאור ראשון, הגשם המשיך בשלו, מתחזק ונחלש לסירוגין, אבל השקט היה מוחלט. קלטתי פתאום, שכל החבר'ה יושנים עמוק, הגשם לא העיר אותם בכלל. מזג האוויר הגשום והסוער משתלב להם יפה בחלומות בתוך האוהלים שלהם כנראה. החלטתי לסגת לאחור. ארזתי בחופזה את התיקים, פירקתי את האהל, ירדנו בריצה למכונית, וחיש מהר היינו על הכביש המהיר בחזרה הביתה. שעתיים אחר כך מצאתי את המיטה הנוחה, שכל כך היתה חסרה לי. סוף סוף חזרנו לתחושה הנעימה והמוכרת של קורת גג בטוחה ויבשה. הבטחתי לילדים חוויה של שלושה ימים ושני לילות, אבל כאמור לא שרדתי שם אפילו לילה אחד!

סיימנו זה עתה את השבוע הראשון של חודש אלול. כל השנה אנו מטיילים בחוץ, לפעמים תועים בדרך, אפילו מתרחקים קצת יותר מידי מחיי משמעות שמתאימים ליהודי, מחיבור לרוחניות, מקירבה לאלוקים. זה הזמן, לארוז את הפקלאות ולחזור הביתה. שנה חדשה בפתח, חגי תשרי כבר נראים מעבר לפינה, המסע חזרה לשורשים נחוץ מאי פעם.

לנשמה שלנו לא נוח בתוך הגוף. זה לא המקום הטבעי שלה. תחושת הניתוק הזו שחשתי בשעות הלילה המאוחרות באהל במרומי ההר, היא רק משל לתחושת הריחוק שהנשמה מתמודדת איתה מאז נשלחה מלמעלה, מתחת כסא הכבוד להתלבש בגוף ולעבוד דווקא איתו ביחד על מימוש מטרות הבריאה. כשאנו לא מספקים לנשמה את המזון הרוחני שלה, הכאב והצער גדלים. חודש אלול הוא הזמן להקדיש יחס לנשמה, לתת לה את התחושה שגם כאן בעולם הזה החומרי, היא יכולה להרגיש בבית. 

רוצים לדעת איך אפשר לגרום לנשמה להרגיש "בבית"? לימוד התורה הקדושה שקיבלנו בהר סיני, קיום המצוות, סיוע ועזרה לזולת ועוד דברים נפלאים שאפשר לממש מתוך כל מה שאנו מכירים במסורת ובזהות שלנו. הנשמה רוצה להרגיש אלוקות סביבה, להתחבר מחדש לשורשה ומקורה, ואנו יכולים להעניק לה זאת בדרך פשוטה וזמינה. 

בטח אתם תוהים לעצמכם אם אעיז לנסות שוב את הקמפינג הזה? מי יודע! יכול להיות שאם אגיע מוכן יותר, ההסתגלות תהיה חלקה יותר, אבל השאלה האמיתית היא אם החברים שלי אותם נטשתי, ירשו לי להצטרף שוב...

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

זהו, אני נוטש. עוזב את מנהטן. לצמיתות!

כן, קראתם נכון. אתם לא צריך להחליף משקפיים, ההחלטה היא סופית. אני נוטש את התפוח הגדול. העיר שכל כך אהבתי.

אבל בלי פאניקה, אתם באים איתי!

מנהטן, הבירה העסקית של ארצות הברית, מצויה במשבר עמוק. חסרי בית וטיפוסים מפוקפקים השתלטו על שטחי נדל"ן באזורי המגורים. עסקים רבים לא מסוגלים עוד להצדיק את קיומם ללא כוח אדם שמגיע לתפעל את העסק. הרחובות עדיין לא נוקו, והזגוגיות המנופצות עודם כאן, ממסעות ההרס והביזה של הפגנות הזעם בקיץ האחרון. 

ואת הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, כך זה נראה. אנשים נוטשים את העיר. משפחות שלמות, הורים עם ילדים קמים ועוזבים. בלי להסתכל אחורה. חלקם עזבו לתקופה, חלקם לצמיתות, ובתקשורת אנשים שואלים מה קרה.

התקשר אלי חבר טוב, שאל בהיסוס אם גם אנחנו עוזבים. שאלה לגיטימית בהחלט. אז הנה התשובה שלי:

אני אוהב את עיר מגוריי. יש לי כבוד וגם חיבור עמוק לרובע מנהטן בעיר ניו יורק.

אחרי החתונה, לפני 17 שנה, רעייתי ואנוכי היינו פתוחים להצעות שליחות מכל מקום בעולם. היתה לנו נכונות לארוז את הפקלאות ולטוס לקצה העולם כדי להצית ניצוץ בליבו של יהודי (גם אם הוא חבוי עמוק עמוק). היו לנו הצעות מפתות בלונדון או בפלורידה, באוקראינה או ביוהנסבורג, אבל בסופו של דבר בחרנו לנטוע יתד בניו יורק. הצטרפנו למערכת של בית חב"ד באפר איסט סייד בהנהגתו של הרב בן ציון קרסניאנסקי, ואנו לא מתחרטים לרגע אחד.

כמי שגדל בדרום אפריקה, ניו יורק לא היתה דומה לשום דבר שהכרתי, אבל בפעם הראשונה שרגליי דרכו כאן ב95' מיד התחברתי. עברו חמש שנים, והזמני הפך לקבוע. עברנו כאן יחד את פיגועי התאומים ב-11 בספטמבר, את המשבר הכלכלי הגדול של 08', והשנה היה לנו את קוביד 19, שכבר הפך לקוביד 20, ובקצב הזה נראה שאנו גולשים לכיוון של קוביד 21...

אבל רגע, נחזור אחורה. למה התאהבתי במנהטן? מה פה תפס אותי כדי להישאר?

לא מאותן הסיבות שרוב התושבים או התיירים אוהבים אותה. מעולם לא הזמנתי כרטיס לשואו בברודוויי, וגם לא צפיתי במופע קומי מגלגל. לא ישבתי בהופעות של אלילי הזמר במדיסון סקוור גארדן, ולא השתוללתי ביציע במשחקי הספורט הגדולים שמתרחשים במקום. גם את המוזיאונים המדהימים אני לא מכיר מקרוב, ואפילו לא עליתי במעליות המהירות של פסל החירות או גורדי השחקים שהופכים את קו הרקיע של ניו יורק לסימן ההיכר שלה.

אני מאוהב במשימת חיי. להדליק את הניצוץ החמקמק הזה, בלב של כל אחד ואחת שאני פוגש בדרכי. למצוא מסילות אל תוך תוכה של הנשמה היהודית המפעמת בקרבם, שלפעמים חבויה קצת במרוצת חיי החומר, והעומס הנפשי של אתגרי המאה ה-21. אוהב את מנהטן בגלל האפשרות לפגוש כאן את בני עמי שבחרו להם את העיר הזו למגורים ולעסקים. והשליחות הזו לגמרי לא תלויה בהחלטה אם מועדוני הלילה ייפתחו במועדם, ואם קהל יורשה להצטופף באצטדיונים מחדש. כל עוד נשמתי באפי, וכל עוד תישאר נשמה יהודית אחת שעוד לא דלק בה הניצוץ והפך לשלהבת העולה מאליה, אני כאן!

אתם בטח מכירים את האתוס הצבאי, לא מפקירים חיילים בשטח, בוודאי לא פצועים. אני ומשפחתי מוצבים בחזית, וחס ושלום לא נפקיר את אלו שבשבילם אנו קמים כל בוקר.

זה לא קל, למצוא ובמיוחד להתחבר ליהודים במנהטן התוססת, הרעשנית, בה הכל מהיר ועצבני ותזזיתי. איזור מופלא בגלובוס שלנו שכולו אנרגיה ואנדרלין שלא נגמר. אבל התוצאה מיוחדת לפי ערך ההשקעה. וכל זה נהיה הרבה יותר קשה, וכמעט נעלם, בעידן הקורונה בה אנו שרויים כבר חצי שנה ולא רואים את הסוף.

איך אתה מזמין יהודים לבית הכנסת, אם אתה לא יכול לערוך בופה של קידוש אחר התפילה? איך אתה קורא להם לשחרית של סאנדיי בלי שאפשר להגיש בייגל עם לקס? איך אתה מזמין משפחה מהוססת לבית חב"ד בלי שתוכל להעניק חיבוק אוהב ומקרב? ועוד הרבה חלקים בפאזל הזה שאנו מרכיבים כל השנה, כדי לאחד ולבנות קהילה, אי של קדושה במרחב השוצף והגועש.

הנה החגים מתקרבים. כל אחד שאני מדבר איתו משתף בחששות, ברתיעה, להגיע השנה לבית הכנסת לראש השנה וליום כיפור, לסוכה או לשמחת תורה. אפשר בכלל להתפלל ולחגוג עם מסכות על הפנים ובמרחק של 6 רגל אחד מהשני? ללא ספק אנו מנסים להתגבר על האתגרים, ולבנות מתווה הכי מתאים, הכי דומה לחיים הנורמליים, תוך היצמדות לכללי משרד הבריאות והוראות הרופאים.

אז למה לא בעצם? למה לא לזרום עם החבר'ה, לקום ולנטוש, לעזוב לפלורידה ולאריזונה, ולעשות הכל בשלט רחוק?

אז כן, 'זום' היה מכשיר נהדר, ודיברנו על זה פה רבות. מקסימה היכולת הזו להתחבר 'וירטואלית' מכל מקום בעולם, אבל החיים עצמם אין להם תחליף וירטואלי, גם לא במציאות רבודה ועם כל עזרי הטכנולוגיה הכי חדישים. אין כזה דבר 'מניין' תפילה בפייסבוק, ואי אפשר לתקוע שופר באינסטגרם. 

אי אפשר לחתן זוגות בחופה יהודית כשירה דרך הטיקטוק, ואי אפשר לומר קדיש כהלכה בקבוצת וואצאפ אפילו עם 500 משתתפים. כל אלו ועוד, הם חלק מזערי מתפקידי השליחות שלנו מכוחו ובחזונו של הרבי מליובאוויטש, ואנחנו לא נוטשים באמצע הקרב. כל עוד התפקידים שלנו, של אשתי ושלי בחזית לא הסתיימו, אין לנו את הפריווילגיה לעבור לפיקוד בשלט רחוק ממקום בטוח ושקט.

אבל היי, הרי הכרזתי בכותרת שאני נוטש לצמיתות. נכון. זה יקרה, יום אחד, אולי אפילו בקרוב ממש. אבל רק יחד אתכם, כל חברי הקהילה היקרה, כל היהודים שבאים איתנו במגע. זו היתה שנה לא קלה, אפילו קשה הייתי מעז לקבוע. כל אחד מאיתנו מנסה לשרוד, כלכלית, רפואית, פיזית, נפשית. אבל האור מחכה שם, בקצה של החושך. הפריצה הסופית לגאולה מעבר לפינה. זו תהיה גאולה אמיתית ושלימה, כזו שלכבודה נעזוב פה הכל, ונעלה לארץ ישראל עם משיח צדקנו. תחיית המתים המובטחת תחזיר אלינו את כל היקרים והאהובים שהנגיף קטל אותם במהלך השנה, ואת חודש החגים ה'תשפ"א נבלה בבית המקדש השלישי, בירושלים הבנויה!

אז כן, תתחילו לארוז. אבל עד לאותו רגע בו הקברניט מכריז להדק חגורות, אנחנו נפגשים במקום הקבוע, בשדרה החמישית, כאן במנהטן.

שבת שלום, חודש טוב ומבורך

הרב אוריאל ויגלר

חצי שנה של קורונה והקשר עם אלוקים רק העמיק

חצי שנה של קורונה והקשר עם אלוקים רק העמיק

אליך בורא עולם, אלוקים יקר!

אם ילחצו עלי להגדיר במילה אחת את מערכת היחסים בינינו בחצי השנה האחרונה, הייתי בוחר את המילה "מורכבת". ואם ידרשו ממני לתמצת במילה אחת את ה'תש"פ שאוטוטו חולפת, אבחר במילה אחת "קורונה".

בשבת זו אנו מברכים את חודש אלול, החודש ה-12 בשנה שמבשר את בואה של השנה החדשה, ה'תשפ"א שכבר מעבר לפינה. באלול כבר שומעים את קול השופר, שמזכיר לנו את ראש השנה ויום כיפור. בקהילות ספרדיות מתחילים כבר לומר 'סליחות' מידי בוקר, וחודש החגים על החלק הרציני שבו והמחצית השניה השמחה יותר הופך למוחשי.

חודש אלול הוא גם חודש של חשבון נפש. סיכום של מאזן שנתי. ולכן הפלגתי השבוע במחשבתי והרהרתי על מערכת היחסים ביני לבינך. ההתחלה היתה טובה, מבטיחה, הרבה תוכניות עמדו על הפרק, הכלכלה דהרה לגבהים חדשים, המדדים בוול סטריט זינקו.

ואז פתאום זה קרה. לאף אחד בעולם לא היה מושג שהמגיפה הזו מתקרבת. בעוד אנו מנהלים חיים תוססים וחברתיים, בסין החל הוירוס להתפשט ולהכות באוכלוסיה המקומית. באמצע השנה ככה, לקראת פורים, הרגשנו שהאדמה מתחילה לרעוד, ופתאום זה נחת עלינו בבום. לא היינו מוכנים, לא האזרחים ולא השלטון, ובבת אחת נקטעה שגרת החיים. יצא לי לדמיין קצת איך נספר לנכדים שלנו מה היה כאן, קשה לסכם זאת במילים. אבל דבר אחד בטוח, שנת 2020 תתפוס מקום בולט בספרי ההיסטוריה, ובסיפור שנעביר לדור הבא. 

זה לא הכל. בארה"ב נולדו מחאות ענק, שהובילו לאנרכיה ולביזה, כתוצאה מהתנגשות בין כוחות המשטרה לאזרחים שטוענים לאי צדק ושוויון. מרכזי הערים הגדולות הפכו לזירת קרב, ואזרחים רבים פשוט קמו ועזבו. מנהטן שינתה פניה לבלתי הכר, גם בתחום העסקים וגם בשכונות המגורים.

הקורונה עוד לא מאחורינו לגמרי, והדבר היחיד שמעסיק עכשיו את ההורים, הוא האם וכיצד תיפתח שנת הלימודים הקרובה, אחרי שהשנה הקודמת התנהלה רובה בצורה וירטואלית אם בכלל. 

באופן מפתיע אבל, אלוקים יקר, למרות הכאוס המוחלט שהשתרר בעולם, אני מרגיש קרוב אליך מתמיד. האם אני מבין כל מה שחוללת כאן? האם יש לי מושג למה הבאת עלינו את כל המהומה הזו? לא ולא! הלב שותת דם כשזוכרים את מאות האלפים שקיפחו את חייהם בגלל אוייב בלתי נראה. הפצע בלב פעור עדיין, כשחושבים על המשפחות שהתפרקו, היתומים הרכים, האלמנות או האלמנים. המוח לא מעכל את כמות הנזק שהקורונה הזו המיטה על כלכלת העולם, על הפרנסה של כל משפחה, על היכולת לשרוד חודש נוסף בלי הכנסה מינימלית.

דווקא בגלל שהובלת להשבתה של מעגלי החיים הנורמליים, היה לי פתאום זמן לחשוב ולהרהר על הקיום שלך, על המשמעות של החיבור ביננו. השבועות והחודשים שהיינו 'בבידוד' הולידו יותר תפילות, יותר לימוד תורה, יותר זמן להתבונן ולנסות להבין למה הרעות לעם הזה? זה רק חיזק אצלי את האמונה הפנימית, שלמרות הכאב והקושי, הצער האיום, שלעולם אולי לא אבין את מטרתו, שם למעלה יש לך את התשובות הנכונות.

האמונה עליה חונכתי, יסודות היהדות עליהם גדלתי, חיזקו אצלי את התחושה החזקה שיש כאן תוכנית מסויימת. כל מה שסיפרתי לעיל, וכל האסונות שעוד לא הספקתי לפרט, לא גרמו לי להתרחק ממך ח"ו. באורח פלא, אני מרגיש קרוב יותר, מסוגל לאהוב יותר, ובטוח שנצא מהמשבר הענק הזה חזקים מבעבר. החושך ייעלם, ונמצא את עצמנו באור זורח וחום מרפא.

כולי ציפייה דרוכה להמליך אותך מחדש על העולם ועל ברואיו בראש השנה, בפעם ה-5781 מאז בריאת העולם. בפסוקי התפילה של "אבינו מלכנו" לא חושב שהתעכבתי מספיק על החלק של "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך". השנה אין לי ספק איפה יעצרו כולם ויגידו מילה במילה עם כוונה גדולה.

בתפילות בתשרי הקרוב, אשים דגש על החלקים שמדברים על הפסקת הפילוג והשיסוע הנורא בחברה ובעם. ובתפילת 'ונתנה תוקף' המרטיטה, נזיל דמעה חמה כשהחזן יסלסל בקול כאוב "מי יחיה, ומי ימות; מי בקיצו, ומי לא בקיצו". נתאבל ונבכה על כל מי שחייו נקטעו במגיפה הארורה, ונבקש שלא תחזור שוב לעולם.

והכמיהה המרכזית, זאת שמלווה אותנו בדרך הייסורים הזו ולא השתנתה, רק תתעצם. אבינו מלכנו, שלח לנו את משיח צדקנו. רק אז, בעידן ההוא, נוכל להבין טיפה מה שקרה כאן בשנה האחרונה. ועד אותו רגע, נמשיך להתפלל ולהאמין, לזעוק ולקוות.

שלך לתמיד, 

הרב אוריאל ויגלר

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.