בשבעה עשר באוגוסט, 2010, צלצל אלי ידידי, סטיבן*.
"כבוד הרב, יש לך תכניות לשבת הקרובה?" הוא שאל.
למען האמת, היה זה אחד השבועות החמים בשנה ועוד לא יצאנו לחופשה. עבדנו במשך השנה כולה וגם ניהלנו פעילות קיץ לילדים. עכשיו ציפינו ליהנות משבת עם המשפחה המורחבת באיזור צפון ניו יורק.
ואז הגיעה השאלה של סטיבן, "אני יכול להגיע לאחת מסעודות השבת אצלכם?"
חשבתי דקה ואמרתי "כן, בסדר גמור."
ואז הוא הוסיף, "בעצם, אני יכול להגיע עם בן דוד שלי? וההורים שלי והדודים וחברים..." מסתבר שזו היתה הזמנה של לא פחות מעשרים איש!
סטיב הסביר שבן דודו התחתן השבוע והם ישמחו לחגוג אצלנו את סעודת ה"שבע ברכות" בליל שבת. הייתי קצת מופתע, אבל הסכמתי לארח את האירוע.
אז אשתי בישלה ארוחה יוצאת מן הכלל לעשרים האורחים של סטיבן והרעפנו על הזוג הצעיר שפע שמחה ואהבה. אירחנו אותם בביתנו בליל שבת ובשבת בבוקר ערכנו להם סעודת שבע ברכות נוספת בבית הכנסת.
כשעוסקים במצוות, ה' תמיד מתגמל אותנו. זה לא חייב להתבצע במיידי ולא בכל פעם יגיע התגמול באופן שנבחין בו. אבל הוא תמיד מגיע.
במקרה זה, הענין נהיה בהיר מהר מהמצופה. הזוג הצעיר התחיל להגיע בקביעות לבית הכנסת ועם הזמן התנדבו בני הזוג וצברו עשרות ואף מאות שעות של התנדבות באירועים ובתכניות שלנו.
במהלך השנים התהדק והתעצם הקשר שלנו עם סטיבן, והוא, כיום, אחד התומכים הגדולים שלנו. השנה, כשהוא השתתף בתכנית "בלב אחד" שלנו, וראה במו עיניו את החיילים הפצועים להם אנחנו מסייעים, הוא חש גאוה על כך שזכה להיות הספונסר של אחד החיילים. הוא אומר שזה הדבר הטוב ביותר שעשה מאז שנחת בניו יורק.
קורה, שאנחנו חושבים שאנחנו עושים טובה למישהו, ולמען האמת- האדם השני הוא זה שעוזר לנו. הוא מאפשר לנו לקיים מצוה, ובו בזמן שנדמה לך שאתה הוא הנותן, אתה למעשה המקבל. בזמנו, חשבנו שבאירוח אירוע ה"שבע ברכות" אצלנו, עשינו לסטיבן טובה גדולה, אבל הטובות שסטיבן ובני הדודים שלו עשו עבורנו מאז, שווים בכפל כפליים ויותר מהשבע ברכות שערכנו עבורו!
הקהילה שלנו אירחה למשך 10 ימים 10 חיילי צה"ל שנפצעו ומצבם הוגדר קשה. ובו בזמן שאנו בטוחים שאנחנו מוגדרים כמעניקים בכך שאיפשרנו להם ליהנות ולשכוח מכאביהם וצרותיהם למשך 10 ימים, האמת היא שהם העניקו לנו הרבה יותר. הם איפשרו לנו ללמוד מהחוזק והנחישות שלהם. הם בהחלט מסלתה ומשמנה של צבא ההגנה לישראל- אנשים אמיצים בצורה יוצאת דופן. הזמן שבילינו בחברתם עשה אותנו לאנשים טובים יותר.
אנחנו מתכוננים כעת לחג השבועות, לזמן בו עם ישראל חנו למרגלות הר סיני "כאיש אחד בלב אחד." הם היו מאוחדים כל כך, עד שנדמה היה כאילו הם חולקים דעה אחת, גוף אחד ונשמה אחת. בזמן ההכנה למתן תורה, ההבדלים ביניהם נמסו ונעלמו לחלוטין.
גם אנחנו, בעצם מהותנו, אוהבים אחד את השני באותו אופן של אהבת ישראל שהתבטאה למרגלות הר סיני- ללא הגבלות או התחשבות בפרטים קטנוניים.
כשאנו יוצאים מגדרנו בעשיית טובות אחד לשני, אנחנו יכולים להצית מחדש את האחדות הזאת ולהעלות אותה שוב אל פני השטח לקראת קבלה מחדש של התורה בחג השבועות.
*השמות שונו לצורך הגנת הפרטיות.