החושך סמיך ומצמית, לא רואים כלום!
2 וחצי לפנות בוקר, בלילה שבין שלישי לרביעי, בקושי הצלחתי לעלות על יצועי לאחר יום עבודה מפרך, והדלת לחדר השינה שלנו נפתחת. מוסיא בת ה-4 יחד עם שרה בת ה-6 בוכות בהיסטריה, כאילו אסון נורא או משהו מפחיד ביותר מתקרב.
לא נדיר שהילדים מתעוררים באמצע הלילה, אבל בדרך כלל הם יודעים את הכתובת.. ישר לחיקה של אשתי, אני בדרך כלל לא מתערב.. אבל הפעם זה היה יוצא דופן. הם נראו נסערות מידי, כנראה העירו אחת את השניה, והבכי היה בלתי נשלט. כשהיבבות נחלשו הצלחנו לקלוט כמה מילים: "חשוך לנו מידי, אנחנו לא רואות כלום!!!"
הבטתי בעיניה של אשתי וראיתי את אותה פליאה. בדרך כלל זה חלום ביעותים, או כאב בטן עמום כלשהו, ועם קצת דברי הרגעה כולל חיבוק חזק הם נרגעים וחוזרים מיידית למיטה. גם ה"אני צמא נורא" מוצא את פתרונו עם קצת מים בכוס. אבל הטענה הזו לא נשמעה מעולם. גייסתי את כל הסבלנות בעולם, והתחלתי: "מוסיא, את יודעת, זה אמצע הלילה עכשיו. השמש שקעה, והחושך נמצא בכל מקום. גם האורות בבית כבויים. אבל איך זה מעיר אותך? אולי נחליט שבשעה 2 לפנות בוקר זה לא הזמן המתאים לבדוק אם רואים משהו עם העיניים?"
"תחזרי למיטה, תעצמי עיניים, ותיכף תחזרי לשינה המתוקה" המלצתי בחום. אבל היא בשלה "אם אעצום את עיני, החושך יהיה סמיך ומצמית יותר, לא רוצה...", לקח עוד כמה סיבובים, הטיעון המנצח נשלף מאי שם, הידקתי את השמיכה ברכות, היא עצמה את עיניה, ושינה רגועה ננסכה על עיניה הקטנות. בחושך.
החוויה הלילית הזו, גרמה לי להרהר, לפני שעצמתי מחדש את עיני:
זה 1950 שנה שאנחנו בגלות, מאז חרב בית המקדש השני. רובם של השנים הללו היו חשוכות מאוד לעם היהודי. אבל חז"ל מלמדים אותנו שדווקא לפני שעולה השחר, גוברת החשיכה. בעקבתא דמשיחא תופעות חשוכות מאוד יצוצו במקומות שונים. השואה האיומה, כמותה לא היתה, שהתחוללה במאה האחרונה. ואפילו התקופה הנוכחית, בה גילויי אנטישמיות צצים מחדש בעולם וגם כאן בארצות הברית למרבה הצער. המגיפה האחרונה רק הוסיפה ממדים של פחד מהבלתי נודע, וגרמה לערעור החיים הנורמליים ברוב מדינות העולם החופשי. אז נכון, החושך גובר, הופך לסמיך ומצמית יותר, אבל זהו סימן ברור שאנחנו לקראת הסוף, האור כבר מבצבץ בסוף המנהרה.
אתמול צמנו, צום שבעה עשר בתמוז, שמסמל את תחילת החורבן, שלושה שבועות עד לתשעה בא, במהלכם נהוג לשמור על דיני אבלות וצער על הגלות. אך יחד עם זאת, זוהי תקופה בשנה בה עלינו לעבות ולחזק את הציפייה המוחשית לגאולה, לאור שבא בסיום החושך. הכמיהה לבנין בית המקדש השלישי, בירושלים עיר הקודש.
נצטרף כולנו, כל אחד ואחת, לבכי הבלתי נשלט של הבנות המתוקות מתוכו יצאה הזעקה: "אבא, חשוך לנו מידי". אבינו שבשמים, חשוך לנו, אנחנו לא רואים כלום, לא מסוגלים יותר. תוציא אותנו מחשכת הגלות הזו, ותוביל אותנו לעידן הגאולה, שכולו אור, בקרוב ממש NOW.
שבת שלום,
הרב אוריאל ויגלר