קבוצת חברים מימי נעוריי בדרום אפריקה אוהבים לצאת לשטח וללון בתנאי מחנאות, מה שמכונה כאן באמריקה קמפינג. זו כבר תקופה שהתחשק לי להיענות להפצרות שלהם ולנסות פעם אחת לראות במה מדובר. נסעתי לסניף הקרוב של וול-מארט, הצטיידתי באהל, פנסים, וכל שאר הציוד הדרוש. הכנסנו את הכל לרכב, ויצאנו, אני ושני הבנים, לכיוון וודלנד וואלי בהרי מדינת ניו יורק.
הותיקים יותר, עזרו לנו לנטוע את יתדות האהל בקרקע, לבדוק שהכל במקום. אספנו אבנים, הדלקנו מדורה, חגגנו סביב בשרים על האש ומשקאות תואמים, וההנאה היתה גדולה. כמי שגרים בעיר שהאורות בה לא כבים לעולם, החשיכה הסמיכה שהיתה מסביב, לבד מניצוצות האש של המדורה החמימה, לא היתה מוכרת לילדים שגדלו במנהטן. לא היה מקור אחד של אור בכל הסביבה, גם לא הרחוקה. הם דווקא אהבו את זה!
עבורי, כאחד שלא יכול לזוז בלי טלפון וחיבור לאינטרנט, זה היה אתגר לא קטן. אבל נזכרתי שפעם בשבוע אני מתנתק ל-25 שעות מהכל, וחווה שבת רוחנית עילאית. קלטתי שאפשר להסתדר בחיים גם בלי כל זה. ואז כל אחד הלך לכיוון האהל שלו...
בבית, אחרי יום עמוס, המקום המועדף עלי הוא המיטה הנוחה. אבל הפעם, נדחקנו שלושתינו לשטח מוקף בבד שבקושי הספיק. לא היה לי את המזרן הנוח שלי, השמיכה המלטפת היתה חסרה, מנורת לילה היתה בגדר חלום רחוק, וחיפשתי איזה שקע לתקע... שום כלום, זה רק אנחנו מול העולם כולו והטבע הפרוס למלוא העין.
התהפכתי מצד לצד, מפונק שכמוני. לקח לי כמה שעות טובות להירדם, אבל ב2 לפנות בוקר כבר היתה יקיצה. גשם זלעפות ניתך, וכמובן הרעש היה עצום. לישון כבר לא היה אפשר, פתחתי את "הדלת" ויצאתי החוצה. עייף, רטוב עד לשד עצמותיי, חיפשתי מחסה ולא מצאתי. ניסיתי להתכרבל שוב, אבל הילדים זעו בחוסר נוחות וניסו להתנחם בנוכחות שלי. אפילו לחזור לרכב שחנה אי שם כבר רציתי פתאום, אבל בחושך הזה לא מצאתי את המפתחות...
חיכיתי לאור ראשון, הגשם המשיך בשלו, מתחזק ונחלש לסירוגין, אבל השקט היה מוחלט. קלטתי פתאום, שכל החבר'ה יושנים עמוק, הגשם לא העיר אותם בכלל. מזג האוויר הגשום והסוער משתלב להם יפה בחלומות בתוך האוהלים שלהם כנראה. החלטתי לסגת לאחור. ארזתי בחופזה את התיקים, פירקתי את האהל, ירדנו בריצה למכונית, וחיש מהר היינו על הכביש המהיר בחזרה הביתה. שעתיים אחר כך מצאתי את המיטה הנוחה, שכל כך היתה חסרה לי. סוף סוף חזרנו לתחושה הנעימה והמוכרת של קורת גג בטוחה ויבשה. הבטחתי לילדים חוויה של שלושה ימים ושני לילות, אבל כאמור לא שרדתי שם אפילו לילה אחד!
סיימנו זה עתה את השבוע הראשון של חודש אלול. כל השנה אנו מטיילים בחוץ, לפעמים תועים בדרך, אפילו מתרחקים קצת יותר מידי מחיי משמעות שמתאימים ליהודי, מחיבור לרוחניות, מקירבה לאלוקים. זה הזמן, לארוז את הפקלאות ולחזור הביתה. שנה חדשה בפתח, חגי תשרי כבר נראים מעבר לפינה, המסע חזרה לשורשים נחוץ מאי פעם.
לנשמה שלנו לא נוח בתוך הגוף. זה לא המקום הטבעי שלה. תחושת הניתוק הזו שחשתי בשעות הלילה המאוחרות באהל במרומי ההר, היא רק משל לתחושת הריחוק שהנשמה מתמודדת איתה מאז נשלחה מלמעלה, מתחת כסא הכבוד להתלבש בגוף ולעבוד דווקא איתו ביחד על מימוש מטרות הבריאה. כשאנו לא מספקים לנשמה את המזון הרוחני שלה, הכאב והצער גדלים. חודש אלול הוא הזמן להקדיש יחס לנשמה, לתת לה את התחושה שגם כאן בעולם הזה החומרי, היא יכולה להרגיש בבית.
רוצים לדעת איך אפשר לגרום לנשמה להרגיש "בבית"? לימוד התורה הקדושה שקיבלנו בהר סיני, קיום המצוות, סיוע ועזרה לזולת ועוד דברים נפלאים שאפשר לממש מתוך כל מה שאנו מכירים במסורת ובזהות שלנו. הנשמה רוצה להרגיש אלוקות סביבה, להתחבר מחדש לשורשה ומקורה, ואנו יכולים להעניק לה זאת בדרך פשוטה וזמינה.
בטח אתם תוהים לעצמכם אם אעיז לנסות שוב את הקמפינג הזה? מי יודע! יכול להיות שאם אגיע מוכן יותר, ההסתגלות תהיה חלקה יותר, אבל השאלה האמיתית היא אם החברים שלי אותם נטשתי, ירשו לי להצטרף שוב...
שבת שלום,
הרב אוריאל ויגלר