Printed fromChabadIC.com
ב"ה

Hebrew Blog

הפסקתי לזלזל בחלומות הזכייה

"ממש הרגע רכשתי שני כרטיסי לוטו, אחד לעצמי והשני עבורך כבוד הרב" סח לי נרגשות ג'ון בשיחת הטלפון השבוע. והוא ממשיך "אפילו לא הצצתי על מספרי הניחוש שלך, סגרתי במעטפה ושלחתי אליך הביתה בדואר. הדבר היחיד שאני מבקש, שאם בעז"ה תזכה במספר הגדול, ותבנה בית חב"ד מפואר באפר איסט סייד של מנהטן, כפי שבוודאי תעשה שימוש מושכל במיליונים הללו, אל תשכח לוח שיש גדול ויפה עם השם שלי..."

החלום לזכות בלוטו ולגרוף את המיליונים, הולך ומתרקם ככל שהמספרים עולים. כל האחיות שלי מדרום אפריקה ביקשו שאקנה עבורם כרטיסי זכיה, וגם אני בתורי ביקשתי שאם הן זוכות בפרס הגדול, שיזכרו לתת לי משהו, חלק נדיב מהפרס הבלתי נתפס.

כמה מתוק הוא החלום... כמה אפשר לבנות ולתת בחלום...

היה זה לפני 5 שנים בערך, כשניגשתי לחנות בפינת הרחוב לרכוש כרטיס לוטו, ואף תיעדתי את המפגש (שהפך לויראלי מאז). באותה תקופה היה לי משפט שהתגלגל על הלשון "הסיכויים שאשתי תלד רביעייה (והיא היתה כבר בחודש תשיעי) גדולים יותר מהסיכוי שאזכה בלוטו".

ונחשו מה קרה?

הילד החמישי שלנו נולד בשעה טובה זמן קצר לאחר מכן, ושנתיים אחר כך בדיוק! באותו תאריך, נולדה לנו השלישייה. אנחנו נוהגים לחגוג יומולדת בתאריך העברי, כך שיש לנו יום הולדת לארבעה ילדים באותו יום, מידי שנה!

מאז בעצם הפסקתי לזלזל באחוזים של הסיכויים. קצת סטטיסטיקה: הסיכוי שתיולד לך שלישייה היא אחת לעשרת אלפים, הסיכוי שתיולד לך רביעייה היא אחת לשבעים אלף, והסיכוי שלך לזכות בלוטו הוא אחד ל-13,983,816!

אז למה באמת רצנו כולנו השבוע לדוכני הלוטו? מדוע כשהמספר מטפס למעל מיליארד דולר כולם משתדלים לרכוש כרטיס או חמשה כרטיסים? הרי הסיכויים לזכות הולכים ופוחתים. לא הגיוני יותר לשמור את הכסף לצרכים אחרים?

זו התקוה. זה החלום. יש בזה משהו מתוק, משהו אנושי. אפילו רסיס של סיכוי, אחד ל-20 מיליון, אנחנו נאחזים בזה כמו אי מוצק בים סוער. 

בעצם זהו סודו של עם ישראל, האמונה בסיכוי, האמונה הבלתי הגיונית מול סטטיסטיקות שלא נתנו לעם ישראל סיכוי לשרוד. האויבים הכי מרים רצו להכחיד אותנו, גדולי הרודנים והרוצחים גמרו אומר לכלות אותנו, היטלר וסדאם, בשאר וערפאת, סטאלין ומנגלה, ולפני זה רומא ויוון, פרעה ולבן. כולם היו בטוחים שעם קטן וחלש אין לו סיכוי, אפס צ'אנס, אבל אנחנו נשארנו צמודים לסידור התפילה, לחומש התורה, נותרנו נאמנים לבורא עולם ומנהיג העולם, ששמר עלינו מכל משמר, והוכיח לכולם שהם טועים טעות מרה.

התקוה הזו, נגד כל הסיכויים, מחזיקה אותנו גם הלאה לעתיד הבטוח. בכל יום, ואפילו שלושה פעמים ביום, אנו מתפללים לעידן הגאולה, לבואו של המשיח, והשלווה שתשרור בעולם באותה תקופה. והצ'אנס שזה יקרה, לנו, בדור שלנו? גבוה יותר מזכייה במגה השבוע!

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

השלישייה שלנו חוגגת שלוש!

זה קרה לפני שלוש שנים בדיוק, קיבלנו מתנה משולשת ומיוחדת מבורא עולם, שלוש נשמות מתוקות ירדו לעולם. החיים שלנו השתנו לעד, ואנו לא מפסיקים להודות לו, מידי יום ביומו, על שהפקיד בידינו אוצרות שכאלו.

הזמן לא עוצר מלכת. ההפתעה נחתה כאילו רק אתמול, אבל הנה הם כבר בני שלוש!

לגדל ילדים זה לא דבר קל, האתגר גדול יותר כשזו שלישייה שמופיעה בבת אחת (בנוסף לחמישה ילדים אחרים ב"ה). נסו לדמיין את שגרת החיים עם תינוק חדש בבית, ההתארגנות ליציאה, החיפוש אחר שינה של לילה שלם, הארוחות, הפיזור של כולם במוסדות החינוך מידי בוקר, נסיעה לחופשה משפחתית, התשלומים למעונות היום ובתי הספר, וכל זה גדל באחת פי שלוש.

האתגרים גם לובשים צורה אחרת עם הזמן. בתור תינוקות שעות השינה היו קלות יחסית, מרגע שהם נרדמו בעריסה הם לא יצאו משם עד הבוקר. שלוש שנים אחר כך, והם אלופים ששדרגו את אמנות הבריחה לממדים לא מוכרים.

כהורים אוהבים אנחנו מלווים אותם עד למיטה לאחר ארוחה דשנה, אומרים איתם את פסוקי ה'שמע' לאחר מקלחת חמה, נשיקה וחיבוק, מילה טובה או ניגון חרישי, ויוצאים. יעברו כמה דקות והם כבר על הרגליים, אצים רצים בכל רחבי הבית, משולהבים ומרוצים. ניסינו את כל סוגי המחיצות והדפנות, אבל לוקח להם כמה שבועות והם חופרים מנהרה מתחת לכל חומה... לאחרונה העברתי את שרביט הפיקוד של שעות ההשכבה לאם היקרה שהרתה וילדה אותם, נדמה לי שהיא מסתדרת טוב יותר ממני.

אבל הנחת, רגעי העונג, האושר והשמחה שהם מביאים לנו שווים כל הון שבעולם. אהיה הכי ישיר וכנה אתכם, אם אלוקים שוקל להפתיע אותנו שוב עם תאומים או שלישיה, נקבל זאת בידיים פתוחות יותר מאשר זכיה בהגרלות הלוטו השבוע שחצו את רף מיליארד הדולר!

השבוע הם יחגגו יום הולדת משמעותי מאוד. גיל שלוש מסמל במסורת היהודית את תחילת הדרך של החינוך לערכים, למצוות התורה, להנחלת המורשת לדור הבא. בתנו היקרה תצטרף לאמא ברגעים האישיים קודם כניסת השבת, ותדליק לראשונה נר שבת משלה. הבנים יקבלו כיפה יפהפיה אותה יניחו על ראשם מעתה ועד עולם, ובגד הציצית יעטר את גופם מידי יום ביומו מכאן ואילך.

"כי האדם עץ השדה" - שתיל רך זקוק להשקיה, לטיפול אישי, למעקב תמידי, עד שהוא צומח לעץ נושא פרי וענפים למכביר. הגזע צריך להיות עבה דיו כדי שהעץ יהיה עמיד בבוא היום בפני רוחות מצויות וסערות בלתי מצויות.

התורה מנחה אותנו להותיר את עצי הפרי ללא מגע בשלוש השנים הראשונות. כך גם מחלפות ראשו של הילד הרך נותרים ללא מגע, עד ליום ההולדת השלישי, אז לראשונה יוסרו תלתלי הזהב ופאות חינניות יוותרו בצידי הראש המכוסה בכיפה.

מרגע הלידה ועד ליום ההולדת השלישי, העולל והיונק מקבל ללא הפוגה. מלקט בשקיקה את פירורי האהבה, החום והנתינה האין סופית של אבא ואמא. הוא לא מתבקש לתת דבר בתמורה. בגיל שלוש ניתן האות למעבר למצב של 'נתינה' ושל 'השפעה', ביכולתם להיכנס לעולם המעשה, להתרגל לקיום מצוה, ללימוד תורה, לאמירת פסוקי התפילה. 

אביגיל שלנו תוסיף אור בעולם, כאשר מידי שישי לקראת ערב היא תדליק את הנר בפמוט האישי החדש. דוד ויהודה ישנו את העולם צעד אחר צעד, עם כל משימה חדשה בה יעמדו בהצלחה, כיפה על הראש, ציצית על הגוף, תפילה וצדקה, ויתור ונתינה, ברכות וקריאת שמע, וכן הלאה.

גם אנחנו המבוגרים, שגיל שלוש רחוק מאתנו, יכולים לרענן את הזיכרון ולהוריד את האבק מנקודת הציון הזו, בה אנו עוברים באחת ממצב של 'מקבל' בלבד, ל'נותן ומעניק' לזולת, לעם, לעולם. קחו כמה דקות, לחשוב ואחר כך לבצע, איך אוכל לעזור למישהו חדש? איפה אני משפר את עצמי ואת הסובב אותי? מה אני תורם לעולם שמחפש דרך לחזור לעצמו ולשגרה שהיתה מוכרת לו לפני שנה? איך אני יכול להתחיל להגשים את מטרת הבריאה? מתי ביום אני יכול להכניס כמה דקות לשיעור תורה, לקיום מצוה. אין ספק שזה אפשרי. אם הילדים יכולים, אנחנו על אחת כמה וכמה.

נשמח אם תצטרפו אלינו (ב'זום') ביום שני בערב, ה' שבט ה'תשפ"א, 18 בינואר 2021, לחגיגה המשולשת.

שבת שלום, ומזל טוב!

הרב אוריאל והרבנית שבי ויגלר

איזו מילה מגדירה טוב יותר את 2020 שהסתיימה?

זיקוקי הדינור צובעים את קו הרקיע, וזה הזמן לחשוב על מילה אחת שתגדיר יותר מכל את השנה החולפת. באופן די צפוי בחר מילון מרים-וובסטר את המילה "מגיפה" כמילה שמסכמת את השנה. בהחלט היתה זו שנה שבה "מגיפה" נלמדה, נחקרה, נוסתה, הורגשה, מגיפה שהותירה חותמה על השנה הזו יותר מכל.

אך בענווה גדולה הייתי מציע את המילה "ענווה" לסיכום מוצלח יותר של השנה היוצאת.

אם יש לקח אחד מרכזי שכולנו למדנו אותו בשנה הזו, זוהי מידת הענווה.

קידמנו את 2020 עם חלומות גדולים, תוכניות די ברורות, אבל הכל התהפך. אף אחד מאיתנו לא צפה את שיתרחש בשנה הזו, והאמת היא שבחגיגות כניסת השנה האזרחית החדשה המגיפה כבר החלה להתפשט אי שם בוואהן סין.

כשהיא הגיעה למערב, הופתענו. לא היינו מוכנים. לא היו לנו כלים להתמודד עם נגיף חמקמק שכזה. ללא ספק אירועי השנה שזה עתה הסתיימה יירשמו בספרי ההיסטוריה.

היינו גאים בנשק החדיש והמשוכלל בעולם, צבא עוצמתי ובלתי מנוצח, פצצות אדירות וחמקנים מודרניים, ונפלנו שדודים לרגלי נגיף מסתורי ובלתי נראה.

גם כשהמגיפה הפילה חללים ל"ע, חשבנו שעד הקיץ זה יעבור ונחזור לשיגרה. איפה? איבדנו שליטה על המשך השנה. לא יכולנו לצאת לחופשה, או לשלוח את הילדים למחנות הקיץ כפי המסורת. נותרנו אובדי עצות בבית.

כל אדם מרגיש מסודר בעבודה, הכנסה קבועה, ב"ה אפשר לשלם את המשכנתא או את שכר הדירה, את הלימודים ואת החופשות, ואז מתברר שהכל נפיץ, נעלם או נעצר. ומי שאחראי על ההכנסות שלנו הוא לא אחר מאשר אלוקים. 

לאחר דילמות אין ספור, בחרנו עבור ילדינו את בית הספר הטוב ביותר, והופ, חצי שנה הם בכלל היו בבית בוהים ב'זום', אם בכלל.

גילינו לפתע, שאפשר לחיות בלי תיאטרון, בלי ללכת למחזות בברודוויי, ליהנות בלי לבקר בבר או במועדון, מצאנו פתאום אפשרות חדשה להיות מאושרים ושמחים בחברת המשפחה בבית שלנו.

זו היתה שנה, בה גילינו בעל כורחנו את סדר העדיפויות הנכון והבריא בחיים. חסכונות והשקעות זה יפה, מניות שקופצות כלפי מעלה זה מעולה, אבל בסופו של דבר מה שחשוב זה הבריאות. החיים עצמם.

היתה זו שנה סבוכה, בה קלטנו שאין לנו את כל התשובות לכל השאלות. למדנו לזרום עם התוכנית האלוקית כל בוקר מחדש, והחיבור ביננו לבין בורא עולם התחזק. למדנו יותר, התפללנו יותר, חשבנו עליו יותר.

אז איך נסכם הכל במילה אחת? "ענווה".

לא יזיק לנו להכיר באפסיות האדם מול מנהיג העולם. ובמילים פשוטות לפנות אליו מהלב, ולבקש: "אלוקים, אנחנו בידיים שלך לטב ולמוטב, עשה עמנו חסד ותן לנו שנה טובה ושפויה יותר, שנה של בריאות, של חיים, של שגרה אנושית נורמלית".

שבת שלום, ושנה אזרחית טובה לכולכם, 

הרב אוריאל ויגלר

ב'טסלה' של יענק'ל!

רביעי לפנות בוקר, שקט בחוץ, מחוגי השעון מורים על השעה 4, ואני נחפז לנסוע לאהל הקדוש של הרבי מליובאוויטש, יחד עם ידידי יענק'ל, להתפלל לברכות וישועות ושפע גדול. עמדתי בחזית ביתי על רחוב 92 במנהטן, כשיענק'ל הגיח עם מכונית הפאר שלו לאסוף אותי בדיוק ב-4:30.

כשהתרווחתי במושב ליד הנהג, העיניים ריצדו בין כל הכפתורים הנוצצים, הרבה יותר ממה שאני רגיל ברכב מן השורה. מסך משוכלל לכל מלוא העין, כמעט הרגשתי במטוס במקום במכונית!

יענק'ל זיהה את מה שעובר לי במוח, והגיב: "עכשיו תראה את הדבר האמיתי!" תוך שהוא משחרר את ההגה בזמן שאנו שועטים על כביש הטבעת של מנהטן ה-FDR, ומכוניות טסות מסביבינו במהירות. כמעט התעלפתי. גם ברכב המשפחתי שלנו אני לא מסוגל להיות במושב האחורי, אני צריך לנהוג, להיות בשליטה. אבל הפעם נכנסתי לפאניקה מוחלטת, החזקתי ככל יכולתי בצדדים מנסה להיאחז במשהו ממשי ויציב, צרחה נפלטה מפי, וההנאה של יענק'ל רק גברה מרגע לרגע. "יצאת מדעתך?" שאגתי לעברו "מהר תחזיר את הידיים על ההגה!"

"ראביי ויגלר, זו ה'טסלה' מודל אחרון" הוא השיב לי בנימה הרגועה והמבודחת בה קיבל את פניי מהרגע הראשון. "אילן מאסק, אם לא שמעת" הוא ממשיך ומסביר "יצר את המכונית החלומית". בסבלנות הוא עבר על הגאדג'טים השונים, המצלמות והחיישנים, ואמר לי שרפלקס התגובה האוטומטי של הרכב מהיר יותר משל אדם בשר ודם. המבחן הגיע מהר מאוד: מישהו ניסה לחתוך מהצד והרכב הגיב מיד, עצר לבד ברמזורים, זיהה פקקים, התאים עצמו למד מהירות לפי החוק, ואף ביצע חניה עצמית מושלמת. נותרתי בהלם. 

עוד משהו טוב מבית טסלה, אתה לא יכול ללכת לישון תוך כדי 'נהיגה'. אם אתה מנמנם הרכב! יעיר אותך, הוא גם לא מרשה לך לסיים את הפרק שאתה חייב בנטפליקס... מדהים! אחרי כמה שניות שלקח לי להירגע, אמרתי לעצמי, שבטח חייבת להיות משמעות רוחנית אלוקית מהיצירה המטורפת הזו. 

החיים הם לא פיקניק. צריך לעבוד כדי להרוויח, לעמול קשה כדי לפרנס ולכלכל, ותמיד יש את החלום ההוא שנתעשר מספיק כדי שלא נצטרך יותר לקום בבוקר לעבודה הקשה. לשבת ולהירגע, כמו בטסלה, ולהגיע ליעד באופן אוטומטי. אבל אנחנו יודעים את האמת, שאין ארוחות חינם. 

מצד שני, במושב הנהג האמיתי של החיים שלנו, יושב הקב"ה. לא אנחנו מנהיגים, רק הוא. ולמעשה הוא מרשה לנו כן להירגע קצת, לקחת נשימה ארוכה, ולסמוך עליו שהוא יודע לאן הוא מוביל אותנו. אז גם אם יש פקק ארוך, ואולי אפילו מעצבן, סמוך על הנהג שיידע להגיע ליעד, בזמן הנכון.

שמונה שלהבות חנוכה מרצדות לנו מול העיניים, החג היפהפה והמשפחתי הזה עומד להסתיים, אבל המסר של הנרות הוא נצחי. כנגד כל הסיכויים, קומץ חלוצים יהודיים, מכבים אמיצים, גברו והביסו את האימפריה הגדולה. רוצים לדעת איך זה אפשרי? כי אלוקים היה על מושב הנהג ב'טסלה' ההיא לפני אלפי שנים.

חג חנוכה שמח, ושבת שלום!

הרב אוריאל ויגלר

10 הסיבות שאני מאוהב בעירי מנהטן

שמונה חודשים לא קלים עברו עלינו. מהומת הבחירות מציפה חדשות שליליות מכל כיוון, ולכן אני רוצה השבוע להטות את הכיוון לאפיק החיובי. דווקא בגלל המצב, עם כל הבידוד והריחוק, ואפילו כשהדיווחים מספרים על המונים שעוזבים את העיר, אני עדיין מאוהב בעירי מנהטן, והנה לכם 10 סיבות מדוע:

1. בשטח המוניציפלי של ה'אפר איסט סייד' חיים ופועלים עשרות אלפי יהודים. נכון, אני מודע לחדשות המספרות על עזיבה המונית, אבל גם אם חלק מזה נכון, נשארה כאן כמות מטורפת של יהודים, שלא אוכל להספיק לפגוש במהלך כל ימי חיי! עבור שליח של הרבי, הפעיל במסגרת בית חב"ד זה מכרה זהב. כל כך הרבה נשמות להכיר, אין ספור מצוות לקיים, הזדמנויות של חיבור רוחני על כל צעד ושעל, פונטציאל בממדים שקשה למצוא במקומות אחרים. מאיפה בכלל מתחילים?

2. מנהטן היתה ונשארה העיר ללא הפסקה. אז נכון, ההצגות בברודוויי יתחדשו רק בשנה הבאה, ויש עדיין מוזיאונים סגורים, אבל העיר חיה ותוססת. האנרגיות כולם פה. רק ללכת ברחוב ולהרגיש את זה בכל פינה. ולא רק בטיימס סקוור. התכונה הבלתי פוסקת הזו, מובילה למוטיבציה ואנדרלין מפעפע, מכשירים מעולים לפיתוח והרחבה של העבודה בגללה אני נמצא כאן.

3. מגוון רחב ומדהים של בתי כנסת, ותיקים ומתחדשים. באפר איסט סייד אני מכיר לפחות 25. בחירה חופשית, אפשר אפילו לנסות כל אחד מהם פעם בחודש. הדרשה של הרב ההוא לא תפסה אותך? יש מישהו אחר מעבר לכביש. החוויה של ה'קידוש' לאחר התפילה לא התאימה לך? נסה להתחבר לבית הכנסת ברחוב השני. אפילו תחת מגבלות הקורונה, אפשר למצוא סוגים שונים של מנייני תפילה, מקוריים בפתרונות שהם מציעים.

4. ההיצע הקולינרי של מנהטן היהודית היא משהו שאי אפשר לוותר עליו. כמה מהמסעדות הטובות ביותר בעולם נמצאות במרחק יריקה. מה בא לכם? מטבח בשרי? חלבי? ישראלי? מרוקאי? תוניסאי? איטלקי? הכל יש פה ובשפע. מזון מהיר או דינר יוקרתי. בית קפה או פיצה למפגש עסקי. אני אוהב להתפנק על קפוצ'ינו מהביל בשעת בוקר מוקדמת, ודווקא כאן במנהטן מכל המקומות בעולם, יש את המשובח ביותר שטעמתי אי פעם.

5. ערבות הדדית. בעיר הזו יש ערוצי חסד, עזרה ואכפתיות בלי סוף. למרות הסטריאוטיפים, תושבי העיר אכן דואגים לעזור ולסייע זה לזה בעת הצורך, ומקבלים אורחים ותיירים בסבר פנים יפות. כנסו לכל בית רפואה בעיר, וגלו את מערך הסיוע המדהים של ארגוני 'ביקור חולים', בימי חול ובשבת. למאושפזים עצמם ולבני משפחותיהם, ללא הבדל מעמד גיל ושפה. והכל בהתנדבות מלאה.

6. צמוד אלינו נמצאת הריאה הירוקה של מנהטן. שטח ענק של שקט ורוגע. ה'סנטרל פארק' הוא אי של שפיות ברובע שכולו פלדה וגורדי שחקים, ערפיח ורעש. מתי שתגיעו לשם, ביום או בלילה, לא תהיו לבד. כמוכם תמצאו עוד אזרחים שרוצים קצת מנוחה מהמרדף האינסופי אחר החומר וממרוץ החיים הבלתי פוסק. אני אוהב להתחיל את היום עם ריצה קלה בחמש בבוקר, ותמיד אמצא שותפים למרות השעה המוקדמת. היופי של הטבע נותר בעינו, בכל תקופות השנה, וביקור בו תמיד מרענן.

7. אי אפשר להישאר אדיש כשאתה חי בניו יורק. התושבים כאן תמיד מוכנים לויכוח, יש להם דיעה על כל נושא, והם מעורים בכל תחום הנוגע לחיי הפרט והכלל. סגנון החיים הזה, והחשיבה הבלתי פוסקת, יוצרת את המרחב האופטימלי להקדיש גם זמן במשך היום ללימוד, לפלפול ולעיון, בסוגיות מרכזיות בתלמוד או בקבלה וחסידות.

8. הניו יורקרים חרוצים. מוסר העבודה גבוה. אם זה כעת בעבודה מהבית, או בזמנים כתיקונם במשרדים. בחופשה או בנסיעה. תמיד משלימים את שעות העבודה שכובשות את מרבית היממה. כשאתה חי בסביבה כזו, אין לך ברירה אלא להשתלב וללמוד לנצל את השעות בהן אתה ער, להתקדם, ליצור, להתרחב.

9. הפילנתרופיה היהודית בניו יורק ידועה באדיבותה הרבה. גם עכשיו, למרות ההאטה הכלכלית בגלל חוסר הבהירות לגבי מועד סיום הסיוט ששמו קורונה, ניו יורק מייצרת כסף אבל גם מייצרת צדקה וחסד. למעשה, התרומה בקהילה, וההתגייסות לעזור לאוכלוסיות המוחלשות, גברה עשרת מונים. אלו שיש להם, נותנים יותר לאלו שנפגעו מהנגיף, בעסקים או בכלכלת הבית.

10. ואת החשוב ביותר השארתי לסוף: מנהטן מתחברת בכמה גשרים יפהפיים לרובע ברוקלין שם שוכן לו המרכז העולמי של תנועת חב"ד ליובאוויטש. הבית המפורסם (770) ממנו הפיץ הרבי אורה ותורה לעולם כולו, ממנו יצאו 5500 שלוחים להקים מגדלור של קדושה וטהרה בכל פינה. גם קברו של הרבי, בבית העלמין מונטיפיורי ברובע קווינס, נמצא במרחק 30 דקות נסיעה מהבית. הקרבה הזו היא המט המנצח. בכל פעם שאני זקוק להשראה, לעידוד ולדחיפה, אני פשוט נכנס לרכב ותוך פחות משעה מתחבר בתפילה ובאמונה למקורות הכוח שלי. התוצאות מופלאות!

עכשיו תורכם לספר לי כאן, מה הן עשר הסיבות בגללם אתם אוהבים את המקום בו אתם חיים ופועלים.

שבת שלום וחודש טוב, 

הרב אוריאל ויגלר

שמחת תורה השנה, משהו שעוד לא היה!

שמחת תורה השנה, משהו שעוד לא היה!

השבוע המצב רוח שלי היה בקנטים, וזה מנוגד לאופי שלי. כאדם מאמין, אני מודע לכך שהכל לטובה, והכל בא מאלוקים ללא הבדל אם זה נראה טוב או לא טוב, וכך פיתחתי עור של פיל מול אתגרי השעה, או נסיונות מורכבים יותר. לא משנה מה החיים מזמינים לנו בסיבוב כזה או אחר, אני סמוך ובטוח שהתוכנית של אלוקים היא הטובה ביותר עבורי, מכל הבחינות.

אבל כשראיתי בלוח השנה, שחגי שמיני עצרת ושמחת תורה באופק, נעצבתי אל ליבי. החג הזה, הוא אחד משיאי הפעילות הקהילתית שלנו. 48 שעות (או 24 שעות בישראל) של שמחה רצופה, שמחה לכבוד התורה. כמות האנשים שבאים לחגוג איתנו בשנה רגילה חוצה את האלף! זהו יום מיוחד בו מסיימים את מחזור הקריאה בספר התורה ומתחילים אותו מחדש.

בימים כתיקונם, אנו מכינים בבית חב"ד מזנון עשיר של אוכל חגיגי, מגוון בשרים ומעושנים, דלפק סושי מכל הטעמים והסוגים, סלטים ומאפים, ומשקאות קלים וחריפים לרוב. הכל בשפע. מי יכול לסרב לכזו חגיגה לגוף ולנפש? ואפילו קבוצת בחורי ישיבת חב"ד מברוקלין, שצועדים במשך שלוש שעות רצופות כדי להוסיף בשמחה, בריקודים ובשירים.

בשנה רגילה, אנו נחשפים לשני החצאים של חודש תשרי. ימי הדין של ראש השנה ויום כיפור הם יותר בכיוון של רצינות, התבוננות, תשובה תפילה וצדקה. ואז מגיעים ימי השמחה, בהם בעצם ניתן להשיג את אותם דברים נפלאים, אבל בצורה של שחרור, שמחה, חוויה של קדושה עליזה לכל המשפחה.

אבל בתשפ"א, בעידן קורונה 2020, הכל יהיה אחרת. אפשר בכלל לחולל במעגלים אינסופיים כשצריך להקפיד על ריחוק חברתי? אין מצב להגיד 'לחיים' אחד לשני כשהמסכות מכסות את חלקי הפנים, ומי מדבר על ה'קולע' המפורסם שאנו עורכים בעיצומה של השמחה. כמות המשתתפים הולכת ומתמעטת עם כל עדכון של תקנות החירום מטעם המושל או ראש העיר, ובכלל במצב העדין והלא פשוט, אנשים מעדיפים להסתגר בבית ולא לצאת לאירועים ציבוריים. בחלקים לא מבוטלים של העולם, בתי הכנסת סגורים על מנעול ובריח עד להודעה חדשה, ובאלו שכן פתוחים יתקיימו ה'הקפות' במתכונת צנועה ומינימלית.

והמחשבות הללו הובילו אותי כמעט להודיע שהשנה כבר לא נחגוג את 'שמחת תורה'.

רק שלפתע היכתה בי ההכרה, להיפך! דווקא השנה נחגוג ונשמח, וניצור את ה'שמחת תורה' המיוחדת ביותר שחגגנו אי פעם!

יש לנו את כל הסיבות שלא לשמוח, שלא לרקוד. כל אחד יכול למנות רשימה ארוכה של דברים לא טובים שקרו השנה. ומי מדבר על השיח הפוליטי העכור שמתגבר דווקא בימים אלה לקראת הבחירות בחודש הבא. המצב הכלכלי נפיץ ולא יציב, וגם הרפואי לוטה בערפל. אז יש לנו בכלל את הפריוולגיה לשמוח כאילו אין מחר?

מה זו שמחה בעצם? מה גורם לנו אושר בחיים? איזה דברים יכולים להביא אותנו להרים רגליים ולצאת בריקוד, להתרומם במחול? רכב חדש ונוצץ? חופשה מפנקת? טיסת פאר או הפלגה יוקרתית? דיל חדש שסגרנו או כמה ספרות שנוספו לחשבון? אלו הכל גירויים חיצוניים מהנאות חומריות. יש להם תאריך תפוגה והם לא מי שאנחנו באמת. השמחה האמיתית מגיעה מהנפש פנימה.

אושר אמיתי הוא כאשר יש לנו סיבה לקום כל בוקר. כשאנו יודעים שיש לנו משימה בחיים, ומטרה בשהות בעולם הזה, ואת הכוח והדרייב להצליח להגיע למטרה אנו מקבלים ישירות מהקדוש ברוך הוא. כשזה הבסיס הנכון, אפשר להגיע אל האושר בכל מצב ובכל תקופה. הבחירה היא בידינו, לא תלויה בסובב אותנו.

אז נכון, שהתרגלנו לשמחת תורה מסוג מסויים, בבית הכנסת עם החברים והמטעמים, עם הרב והגבאי והעליות והקולע, הילדים עם הצעצועים והממתקים, הדגלים והספרים. רק שלפעמים מרוב הנהירה לדוכני הסושי והשווארמה, שכחנו על התורה ועל נותן התורה.

אלוקים שלח לנו תזכורת, הוא מגיש לנו השנה הזדמנות חדשה, בלתי רגילה, להתחבר למהות הפנימית של חג 'שמחת תורה' במלוא מובן המילה. כשנשמח ונרקוד בבית, בחוג המשפחה הגרעינית, לא יהיו גירויים חיצוניים, זו תהיה שמחה ללא מעצורים. שמחה רוחנית שלא תלויה ועומדת בטיב ה'לחיים' שמחליק בגרון, או האטמוספרה שנבנתה בבית הכנסת על ידי כולם. 

חז"ל מפארים את כוחה של השמחה, שסגולתה לפרוץ את כל הגדרים. השמחה האמיתית והגדולה של השנה, בכוחה יהיה בעזרת השם, להביא לסיום המגיפה של הקורונה.

אז לא להתייאש חס ושלום, לא להיכנס לעצבות ולדכדוך. חבקו את ספר התורה, או כל ספר תורני שיש לכם בבית, וצאו בריקוד עליז. אם זה בבית, בחצר, במבואה או בהיכל התפילה. תתמקדו בשמחה האמיתית, הנקיה, בזכות שלנו כעם ישראל, לקבל את התורה, לקיים את התורה והמצוות, ותוכיחו לעצמכם ולעולם כולו ששמחת תורה השנה, תהיה השמחה ביותר שהיתה אי פעם.

שבת שלום, וחג שמח!

הרב אוריאל ויגלר

בסוף הוא השיג גם אותי, הצטרפתי למועדון הנדבקים

בסוף הוא השיג גם אותי, הצטרפתי למועדון הנדבקים

ברחתי ממנו, הסתתרתי ממנו, אבל הנגיף הערמומי והאכזרי מצא אותי ותקף אותי. ברוכים הבאים למועדון המפוקפק של נפגעי הקורונה (קוביד-19)!

ששה חודשים חלפו מאז פרץ הנגיף לחיינו ושיבש אותם ללא הכר. מודע לחדשות ולהוראות משרד הבריאות, עשיתי כל שביכולתי כדי לא להיחשף לנגיף או למי שניגף ממנו. אבל כפי שאנו יודעים, אין עצה ותבונה נגד ה', וכשהוא החליט שגם אני אטעם את טעמה המר של המגיפה הגלובלית, התור שלי הגיע.

זה היה לקראת סוף הקיץ, ראשי כאב והחום עלה. לא התייחסתי לכך מידי, אבל עם צאת השבת, בטקס ההבדלה בחיק המשפחה קלטתי שאולי אני חלק מהסטטיסטיקה. הנחתי את כוס היין, נטלתי את קופסת הבשמים ולאחר הברכה קירבתי אותם לנחיריים, אך אויה, לא הרחתי כלום. האסימון נפל (או הביטקוין בשפה עכשווית של 2020).

ברגע הראשון עוד ניסיתי להדחיק, ולהסביר שתבלין הבשמים כבר יבש וישן, אבל כשראיתי את אשתי וילדיי מברכים ומריחים כרגיל, הבנתי שיש לי את תסמיני הקורונה. זו היתה הקדמה לעשרה ימים מתישים. העברתי אותם חולה ומתייסר במיטה, עם כאבי ראש וכאבי בטן, צמרמורות וחום עולה ויורד, חוסר תיאבון וחולשה כללית. מעניין שאת חוש הטעם לא איבדתי, וזה פעל לרעתי. דברים שאהבתי לאכול ולנשנש פתאום עוררו בי גועל ודחיה. הקפה של הבוקר הפך לסיוט שאני בורח ממנו, גם היוגורט שאני נהנה לצרף לארוחת הבוקר עזב את התפריט. הפיתרון היחיד היה למצוא את הקרקרים, בייגלה וטוסט, יבש וחדגוני.

כמובן שהקפדתי על ריחוק חברתי ובידוד משפחתי לפי ההוראות שקיבלתי מהרופא, וב"ה שאף אחד במשפחה לא נדבק אף הוא. יחסית עברתי זאת בשלום, לא נזקקתי להתפנות לחדר מיון, וההתאוששות היתה מהירה. הצלחתי להשיג את התוצאה הנכספת בבדיקה 'שלילי', ועוד הספקתי לתפוס קרני שמש של ימי קיץ אחרונים ממש.

המסר השבועי גם הוא יצא לחופשה מכורח המציאות, אבל המחשבה לא הרפתה. מה השיעור שאלוקים העביר לי בהתנסות האישית, במה שהיה מנת חלקם של מאות מיליונים בחצי השנה האחרונה בכל רחבי העולם.

היוקר של הדברים הקטנים שמרכיבים את החיים. באופן כללי, כשהכל זורם והבריאות תקינה אנו לא מייחסים משמעות נוספת למרכיבים של סדר היום, והם מובנים מאליהם. החושים המלווים אותנו, הטעם, הריח. כל בוקר, כשאני לוגם את הקפה, זה טעים ונעים, אבל אני לא מייחס לכך חשיבות מופרזת. שותה, מקבל את האנרגיה של הקפאין וממשיך לסדר היום הצפוף. בטח שאני לא יוצא מהכלים להיות אסיר תודה, או להתרגש יתר על המידה.

אלוקים, בורא העולם על תכולתו ובורא האדם, מעניק לנו על בסיס יומיומי מתנות קטנות ונפלאות, לתפקוד שוטף של כל מערכות הגוף בהרמוניה מופלאה. אסור לנו להתייחס אליהם כחוקי הטבע. כל יקיצה בבוקר אחרי שינה של לילה היא נס. כל נשימה תקינה ומלאה צריכה לעורר תחושת הודיה. מי שרגיל בתפילות השחר, מכיר את הסדרה של 'זוקף כפופים', 'פוקח עורים' וכן הלאה, כל רגע ורגע של תפקוד חלק ללא תקלות ובעיות הוא בעצם נס מופלא, שצריך לעורר רגש חזק של תודה.

ראשי התיבות של השנה החדשה שזה עתה התחילה – ה'תשפ"א, הם היו תהא שנת פלאות אראנו, שמשמעותם בעברית פשוטה, שנה שבה אלוקים יראה לנו ניסים ונפלאות. זאת התפילה המלווה אותנו בימי דין אלו, ראש השנה ויום הכיפורים, שמלך העולם ירעיף על כל אחד ואחת מאיתנו ניסים גלויים, ניסים מוחשיים. שהשנה החדשה תביא איתה ברכה וטוב ושפע, וסיום של הסיוט הזה בדמות נגיף הקורונה. תחושה פנימית אומרת לי שאחרי שנה קשה שהיתה ונגמרה, תבוא שנה טובה ומופלאה. הלוואי שנזכה לראות את הפלאות הללו, בעיני בשר, תיכף ומיד ממש!

גמר חתימה טובה, שבת שלום, וצום קל

הרב אוריאל ויגלר

?הילדים בשדה הקרב, איך נגן עליהם

הילדים בשדה הקרב, איך נגן עליהם?

כמו מיליוני ילדים בעולם, גם הילדים שלי צעדו השבוע לבית הספר. בראשון לחודש הם הלבישו ילקוט, קיבלו מאיתנו נשיקה חמה, ויצאו ללימודים. ההתרגשות היתה מלווה באנחת רווחה, זאת לאחר שבמחצית השניה של שנת הלימודים הקודמת הם בעצם לא היו בבית הספר. על המעלות של 'זום' כתבתי כאן רבות, אבל כולם מודים שאין כמו למידה במסגרת חינוכית אמיתית, בתקשורת אישית בין מורה לתלמיד.

את הילדים פיזרנו השבוע בארבעה בתי ספר שונים, והיה מרתק להכיר את החוקים החדשים שכל בית ספר סיגל לעצמו, ועבור התלמידים הבאים בשעריו. ברור לכולם שהפאניקה עדיין כאן, ומי יותר מההורים רוצים שהילדים יהיו בטוחים, וגם לא יהיו אמצעים של הדבקה לדור המבוגר. ישנם מוסדות שדרשו בדיקות קורונה לכל ילד עם תוצאות שליליות כתנאי לכניסה בשערי הבניין. אקדחי חום מודדים את הטמפרטורה במצח או בכף היד. ויש כאלו מתקדמים יותר שהציבו מצלמות תרמיות שמודדות את חום הגוף, גם למאה ילדים בבת אחת!

יש במקום אחות רפואית במשרה מלאה, פיתוחי הייטק שונים לניקוי האוויר וסינון חלקיקי מיקרו חיידקים. כמובן כמויות אינסופיות של אלכוג'ל וחומרי ניקוי וחיטוי, מפוזרים על כל שולחן וכל גרם מדרגות. הילדים בכל גיל מצווים לחבוש מסכה על הפנים, בנסיעה לבית הספר, במסדרונות ובכל שטח ציבורי. כשהם יושבים במקום, הם מוקפים במחיצות שקופות עם חומרי בידוד משובחים. אין יותר חדר אוכל קיבוצי, ארוחת הצהרים מוגשת באופן אינדבדואלי לשולחן הפרטי במגש פרטי. ומשחקי הקבצה, פעילות גופנית וספורט נדחו עד להודעה חדשה. שמעתי אפילו על חיישנים שהולבשו על ילדים, כאלו שמצפצפים כאשר לא נשמר המרחק הראוי לפי הכללים האחרונים של משרד הבריאות.

אני מסוגל להכיל את הכל. ברור לכולם ששמירת הבריאות של כולנו, ובמיוחד של היקרים לנו, היא בעדיפות עליונה. אנחנו בעיצומו של מאבק באויב בלתי נראה, הקרב בעיצומו ויש לגייס כל טקטיקה אפשרית לנצח אותו.

רק שבלב פנימה, לא הפסקתי לשאול את עצמי שאלה אחת פשוטה ונוקבת. כל ההגבלות, ההנחיות, חוקי הריחוק והבידוד, נועדו כדי לשמור את הגוף של הילדים מהוירוס המסוכן. מה לגבי שמירה על הילדים מפני נגיף רוחני מסוכן לא פחות? אילו אמצעי הגנה אנו מאמצים כהורים וכמחנכים כדי שנשמתם הטהורה לא תיפגע? איזה חומות של הגיינה בנינו סביב הנפש הרכה והפגיעה של הדור הצעיר מול הלכלוך והרפש שממלא את העולם בחוץ?

הידעתם את חומרת והיקף הנזק שמזון לא כשר גורם לגוף ולנפש של הילדים? מישהו סיפק לכם נתוני אמת על התחלואה הנשמתית כשלא מחנכים את הילדים לשמירה על כללי התנהגות שנמסרו לנו בהר סיני לפני אלפי שנים?

אז מה באמת, נוכל לעשות מהיום והלאה, כדי לספק את ההגנה האולטימטיבית לילדים שהתחילו שנה חדשה ברגל ימין ובהתרגשות נוגעת ללב? לחנך אותם לפתוח את היום ב'מודה אני', להתפלל איתם את תפילת השחר. להעניק להם מושגי יסוד ביהדות ובמסורת ישראל. להטמיע בהם את ערכי הנתינה בהטלת מטבעות כל בוקר לקופת הצדקה בבית או בבית הספר, וכן הלאה.

לפתח מודעות, ולצמצם את הזמן שאנו מקדישים לדברים חסרי תוחלת או משמעות לחיים האמיתיים. במקום זאת, ננסה למלאות את הזמן בחיבור לערכים רוחניים, נצחיים, תוך שאנו מהווים דוגמא אישית, דרכה הילדים ילמדו מה עיקר ומה טפל.

לימוד התורה, היא מכשיר יעיל ומתקדם לניקוי הרעלים והחיידקים באוויר. העוצמה של מילות התורה והתפילה מוכחת ובדוקה. נסו להקדיש כל יום כמה דקות להתפלל עם הבן, ללמוד עם הבת. תארגנו אמירת 'שמע' משפחתית עם הילדים במיטה, לפני שאתם נותנים להם נשיקה של לילה טוב.

בעידן הקורונה, בחצי שנה האחרונה, דובר רבות על כך שהילדים נמצאים בקבוצת סיכון הכי נמוכה. ברוך השם. גם במקבילה הרוחנית, הם פחות חשופים למיאוס ולטינוף שיש בחוץ, הם טהורים ותמימים, אבל דווקא לכן חשוב לחסן אותם בעקביות. פנקס החיסונים פתוח. החיסון מפני הוירוס הרוחני כבר מאושר. לא צריך לחכות לניסויים בבני אדם. הוא זמין ומכוסה על ידי כל חברות הביטוח. 

אז בליל שבת הקרובה, כשאתם מסובים סביב שולחן השבת עם המטעמים הריחניים, דברו פחות על החדשות ועל המגיפה. דברו יותר על פרשת השבוע, על חגי תשרי המתקרבים, על מה שהם למדו בשבוע הראשון של שנת הלימודים. עם הזמן תגלו כמה שינוי הכיוון הזה הוא חיובי בצורה קריטית עבור הילדים עצמם, וגם עבור ההורים...

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

אז איך היה הקֶמפִּינג הראשון בחיי?

קבוצת חברים מימי נעוריי בדרום אפריקה אוהבים לצאת לשטח וללון בתנאי מחנאות, מה שמכונה כאן באמריקה קמפינג. זו כבר תקופה שהתחשק לי להיענות להפצרות שלהם ולנסות פעם אחת לראות במה מדובר. נסעתי לסניף הקרוב של וול-מארט, הצטיידתי באהל, פנסים, וכל שאר הציוד הדרוש. הכנסנו את הכל לרכב, ויצאנו, אני ושני הבנים, לכיוון וודלנד וואלי בהרי מדינת ניו יורק.

הותיקים יותר, עזרו לנו לנטוע את יתדות האהל בקרקע, לבדוק שהכל במקום. אספנו אבנים, הדלקנו מדורה, חגגנו סביב בשרים על האש ומשקאות תואמים, וההנאה היתה גדולה. כמי שגרים בעיר שהאורות בה לא כבים לעולם, החשיכה הסמיכה שהיתה מסביב, לבד מניצוצות האש של המדורה החמימה, לא היתה מוכרת לילדים שגדלו במנהטן. לא היה מקור אחד של אור בכל הסביבה, גם לא הרחוקה. הם דווקא אהבו את זה!

עבורי, כאחד שלא יכול לזוז בלי טלפון וחיבור לאינטרנט, זה היה אתגר לא קטן. אבל נזכרתי שפעם בשבוע אני מתנתק ל-25 שעות מהכל, וחווה שבת רוחנית עילאית. קלטתי שאפשר להסתדר בחיים גם בלי כל זה. ואז כל אחד הלך לכיוון האהל שלו...

בבית, אחרי יום עמוס, המקום המועדף עלי הוא המיטה הנוחה. אבל הפעם, נדחקנו שלושתינו לשטח מוקף בבד שבקושי הספיק. לא היה לי את המזרן הנוח שלי, השמיכה המלטפת היתה חסרה, מנורת לילה היתה בגדר חלום רחוק, וחיפשתי איזה שקע לתקע... שום כלום, זה רק אנחנו מול העולם כולו והטבע הפרוס למלוא העין.

התהפכתי מצד לצד, מפונק שכמוני. לקח לי כמה שעות טובות להירדם, אבל ב2 לפנות בוקר כבר היתה יקיצה. גשם זלעפות ניתך, וכמובן הרעש היה עצום. לישון כבר לא היה אפשר, פתחתי את "הדלת" ויצאתי החוצה. עייף, רטוב עד לשד עצמותיי, חיפשתי מחסה ולא מצאתי. ניסיתי להתכרבל שוב, אבל הילדים זעו בחוסר נוחות וניסו להתנחם בנוכחות שלי. אפילו לחזור לרכב שחנה אי שם כבר רציתי פתאום, אבל בחושך הזה לא מצאתי את המפתחות...

חיכיתי לאור ראשון, הגשם המשיך בשלו, מתחזק ונחלש לסירוגין, אבל השקט היה מוחלט. קלטתי פתאום, שכל החבר'ה יושנים עמוק, הגשם לא העיר אותם בכלל. מזג האוויר הגשום והסוער משתלב להם יפה בחלומות בתוך האוהלים שלהם כנראה. החלטתי לסגת לאחור. ארזתי בחופזה את התיקים, פירקתי את האהל, ירדנו בריצה למכונית, וחיש מהר היינו על הכביש המהיר בחזרה הביתה. שעתיים אחר כך מצאתי את המיטה הנוחה, שכל כך היתה חסרה לי. סוף סוף חזרנו לתחושה הנעימה והמוכרת של קורת גג בטוחה ויבשה. הבטחתי לילדים חוויה של שלושה ימים ושני לילות, אבל כאמור לא שרדתי שם אפילו לילה אחד!

סיימנו זה עתה את השבוע הראשון של חודש אלול. כל השנה אנו מטיילים בחוץ, לפעמים תועים בדרך, אפילו מתרחקים קצת יותר מידי מחיי משמעות שמתאימים ליהודי, מחיבור לרוחניות, מקירבה לאלוקים. זה הזמן, לארוז את הפקלאות ולחזור הביתה. שנה חדשה בפתח, חגי תשרי כבר נראים מעבר לפינה, המסע חזרה לשורשים נחוץ מאי פעם.

לנשמה שלנו לא נוח בתוך הגוף. זה לא המקום הטבעי שלה. תחושת הניתוק הזו שחשתי בשעות הלילה המאוחרות באהל במרומי ההר, היא רק משל לתחושת הריחוק שהנשמה מתמודדת איתה מאז נשלחה מלמעלה, מתחת כסא הכבוד להתלבש בגוף ולעבוד דווקא איתו ביחד על מימוש מטרות הבריאה. כשאנו לא מספקים לנשמה את המזון הרוחני שלה, הכאב והצער גדלים. חודש אלול הוא הזמן להקדיש יחס לנשמה, לתת לה את התחושה שגם כאן בעולם הזה החומרי, היא יכולה להרגיש בבית. 

רוצים לדעת איך אפשר לגרום לנשמה להרגיש "בבית"? לימוד התורה הקדושה שקיבלנו בהר סיני, קיום המצוות, סיוע ועזרה לזולת ועוד דברים נפלאים שאפשר לממש מתוך כל מה שאנו מכירים במסורת ובזהות שלנו. הנשמה רוצה להרגיש אלוקות סביבה, להתחבר מחדש לשורשה ומקורה, ואנו יכולים להעניק לה זאת בדרך פשוטה וזמינה. 

בטח אתם תוהים לעצמכם אם אעיז לנסות שוב את הקמפינג הזה? מי יודע! יכול להיות שאם אגיע מוכן יותר, ההסתגלות תהיה חלקה יותר, אבל השאלה האמיתית היא אם החברים שלי אותם נטשתי, ירשו לי להצטרף שוב...

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

זהו, אני נוטש. עוזב את מנהטן. לצמיתות!

כן, קראתם נכון. אתם לא צריך להחליף משקפיים, ההחלטה היא סופית. אני נוטש את התפוח הגדול. העיר שכל כך אהבתי.

אבל בלי פאניקה, אתם באים איתי!

מנהטן, הבירה העסקית של ארצות הברית, מצויה במשבר עמוק. חסרי בית וטיפוסים מפוקפקים השתלטו על שטחי נדל"ן באזורי המגורים. עסקים רבים לא מסוגלים עוד להצדיק את קיומם ללא כוח אדם שמגיע לתפעל את העסק. הרחובות עדיין לא נוקו, והזגוגיות המנופצות עודם כאן, ממסעות ההרס והביזה של הפגנות הזעם בקיץ האחרון. 

ואת הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, כך זה נראה. אנשים נוטשים את העיר. משפחות שלמות, הורים עם ילדים קמים ועוזבים. בלי להסתכל אחורה. חלקם עזבו לתקופה, חלקם לצמיתות, ובתקשורת אנשים שואלים מה קרה.

התקשר אלי חבר טוב, שאל בהיסוס אם גם אנחנו עוזבים. שאלה לגיטימית בהחלט. אז הנה התשובה שלי:

אני אוהב את עיר מגוריי. יש לי כבוד וגם חיבור עמוק לרובע מנהטן בעיר ניו יורק.

אחרי החתונה, לפני 17 שנה, רעייתי ואנוכי היינו פתוחים להצעות שליחות מכל מקום בעולם. היתה לנו נכונות לארוז את הפקלאות ולטוס לקצה העולם כדי להצית ניצוץ בליבו של יהודי (גם אם הוא חבוי עמוק עמוק). היו לנו הצעות מפתות בלונדון או בפלורידה, באוקראינה או ביוהנסבורג, אבל בסופו של דבר בחרנו לנטוע יתד בניו יורק. הצטרפנו למערכת של בית חב"ד באפר איסט סייד בהנהגתו של הרב בן ציון קרסניאנסקי, ואנו לא מתחרטים לרגע אחד.

כמי שגדל בדרום אפריקה, ניו יורק לא היתה דומה לשום דבר שהכרתי, אבל בפעם הראשונה שרגליי דרכו כאן ב95' מיד התחברתי. עברו חמש שנים, והזמני הפך לקבוע. עברנו כאן יחד את פיגועי התאומים ב-11 בספטמבר, את המשבר הכלכלי הגדול של 08', והשנה היה לנו את קוביד 19, שכבר הפך לקוביד 20, ובקצב הזה נראה שאנו גולשים לכיוון של קוביד 21...

אבל רגע, נחזור אחורה. למה התאהבתי במנהטן? מה פה תפס אותי כדי להישאר?

לא מאותן הסיבות שרוב התושבים או התיירים אוהבים אותה. מעולם לא הזמנתי כרטיס לשואו בברודוויי, וגם לא צפיתי במופע קומי מגלגל. לא ישבתי בהופעות של אלילי הזמר במדיסון סקוור גארדן, ולא השתוללתי ביציע במשחקי הספורט הגדולים שמתרחשים במקום. גם את המוזיאונים המדהימים אני לא מכיר מקרוב, ואפילו לא עליתי במעליות המהירות של פסל החירות או גורדי השחקים שהופכים את קו הרקיע של ניו יורק לסימן ההיכר שלה.

אני מאוהב במשימת חיי. להדליק את הניצוץ החמקמק הזה, בלב של כל אחד ואחת שאני פוגש בדרכי. למצוא מסילות אל תוך תוכה של הנשמה היהודית המפעמת בקרבם, שלפעמים חבויה קצת במרוצת חיי החומר, והעומס הנפשי של אתגרי המאה ה-21. אוהב את מנהטן בגלל האפשרות לפגוש כאן את בני עמי שבחרו להם את העיר הזו למגורים ולעסקים. והשליחות הזו לגמרי לא תלויה בהחלטה אם מועדוני הלילה ייפתחו במועדם, ואם קהל יורשה להצטופף באצטדיונים מחדש. כל עוד נשמתי באפי, וכל עוד תישאר נשמה יהודית אחת שעוד לא דלק בה הניצוץ והפך לשלהבת העולה מאליה, אני כאן!

אתם בטח מכירים את האתוס הצבאי, לא מפקירים חיילים בשטח, בוודאי לא פצועים. אני ומשפחתי מוצבים בחזית, וחס ושלום לא נפקיר את אלו שבשבילם אנו קמים כל בוקר.

זה לא קל, למצוא ובמיוחד להתחבר ליהודים במנהטן התוססת, הרעשנית, בה הכל מהיר ועצבני ותזזיתי. איזור מופלא בגלובוס שלנו שכולו אנרגיה ואנדרלין שלא נגמר. אבל התוצאה מיוחדת לפי ערך ההשקעה. וכל זה נהיה הרבה יותר קשה, וכמעט נעלם, בעידן הקורונה בה אנו שרויים כבר חצי שנה ולא רואים את הסוף.

איך אתה מזמין יהודים לבית הכנסת, אם אתה לא יכול לערוך בופה של קידוש אחר התפילה? איך אתה קורא להם לשחרית של סאנדיי בלי שאפשר להגיש בייגל עם לקס? איך אתה מזמין משפחה מהוססת לבית חב"ד בלי שתוכל להעניק חיבוק אוהב ומקרב? ועוד הרבה חלקים בפאזל הזה שאנו מרכיבים כל השנה, כדי לאחד ולבנות קהילה, אי של קדושה במרחב השוצף והגועש.

הנה החגים מתקרבים. כל אחד שאני מדבר איתו משתף בחששות, ברתיעה, להגיע השנה לבית הכנסת לראש השנה וליום כיפור, לסוכה או לשמחת תורה. אפשר בכלל להתפלל ולחגוג עם מסכות על הפנים ובמרחק של 6 רגל אחד מהשני? ללא ספק אנו מנסים להתגבר על האתגרים, ולבנות מתווה הכי מתאים, הכי דומה לחיים הנורמליים, תוך היצמדות לכללי משרד הבריאות והוראות הרופאים.

אז למה לא בעצם? למה לא לזרום עם החבר'ה, לקום ולנטוש, לעזוב לפלורידה ולאריזונה, ולעשות הכל בשלט רחוק?

אז כן, 'זום' היה מכשיר נהדר, ודיברנו על זה פה רבות. מקסימה היכולת הזו להתחבר 'וירטואלית' מכל מקום בעולם, אבל החיים עצמם אין להם תחליף וירטואלי, גם לא במציאות רבודה ועם כל עזרי הטכנולוגיה הכי חדישים. אין כזה דבר 'מניין' תפילה בפייסבוק, ואי אפשר לתקוע שופר באינסטגרם. 

אי אפשר לחתן זוגות בחופה יהודית כשירה דרך הטיקטוק, ואי אפשר לומר קדיש כהלכה בקבוצת וואצאפ אפילו עם 500 משתתפים. כל אלו ועוד, הם חלק מזערי מתפקידי השליחות שלנו מכוחו ובחזונו של הרבי מליובאוויטש, ואנחנו לא נוטשים באמצע הקרב. כל עוד התפקידים שלנו, של אשתי ושלי בחזית לא הסתיימו, אין לנו את הפריווילגיה לעבור לפיקוד בשלט רחוק ממקום בטוח ושקט.

אבל היי, הרי הכרזתי בכותרת שאני נוטש לצמיתות. נכון. זה יקרה, יום אחד, אולי אפילו בקרוב ממש. אבל רק יחד אתכם, כל חברי הקהילה היקרה, כל היהודים שבאים איתנו במגע. זו היתה שנה לא קלה, אפילו קשה הייתי מעז לקבוע. כל אחד מאיתנו מנסה לשרוד, כלכלית, רפואית, פיזית, נפשית. אבל האור מחכה שם, בקצה של החושך. הפריצה הסופית לגאולה מעבר לפינה. זו תהיה גאולה אמיתית ושלימה, כזו שלכבודה נעזוב פה הכל, ונעלה לארץ ישראל עם משיח צדקנו. תחיית המתים המובטחת תחזיר אלינו את כל היקרים והאהובים שהנגיף קטל אותם במהלך השנה, ואת חודש החגים ה'תשפ"א נבלה בבית המקדש השלישי, בירושלים הבנויה!

אז כן, תתחילו לארוז. אבל עד לאותו רגע בו הקברניט מכריז להדק חגורות, אנחנו נפגשים במקום הקבוע, בשדרה החמישית, כאן במנהטן.

שבת שלום, חודש טוב ומבורך

הרב אוריאל ויגלר

חצי שנה של קורונה והקשר עם אלוקים רק העמיק

חצי שנה של קורונה והקשר עם אלוקים רק העמיק

אליך בורא עולם, אלוקים יקר!

אם ילחצו עלי להגדיר במילה אחת את מערכת היחסים בינינו בחצי השנה האחרונה, הייתי בוחר את המילה "מורכבת". ואם ידרשו ממני לתמצת במילה אחת את ה'תש"פ שאוטוטו חולפת, אבחר במילה אחת "קורונה".

בשבת זו אנו מברכים את חודש אלול, החודש ה-12 בשנה שמבשר את בואה של השנה החדשה, ה'תשפ"א שכבר מעבר לפינה. באלול כבר שומעים את קול השופר, שמזכיר לנו את ראש השנה ויום כיפור. בקהילות ספרדיות מתחילים כבר לומר 'סליחות' מידי בוקר, וחודש החגים על החלק הרציני שבו והמחצית השניה השמחה יותר הופך למוחשי.

חודש אלול הוא גם חודש של חשבון נפש. סיכום של מאזן שנתי. ולכן הפלגתי השבוע במחשבתי והרהרתי על מערכת היחסים ביני לבינך. ההתחלה היתה טובה, מבטיחה, הרבה תוכניות עמדו על הפרק, הכלכלה דהרה לגבהים חדשים, המדדים בוול סטריט זינקו.

ואז פתאום זה קרה. לאף אחד בעולם לא היה מושג שהמגיפה הזו מתקרבת. בעוד אנו מנהלים חיים תוססים וחברתיים, בסין החל הוירוס להתפשט ולהכות באוכלוסיה המקומית. באמצע השנה ככה, לקראת פורים, הרגשנו שהאדמה מתחילה לרעוד, ופתאום זה נחת עלינו בבום. לא היינו מוכנים, לא האזרחים ולא השלטון, ובבת אחת נקטעה שגרת החיים. יצא לי לדמיין קצת איך נספר לנכדים שלנו מה היה כאן, קשה לסכם זאת במילים. אבל דבר אחד בטוח, שנת 2020 תתפוס מקום בולט בספרי ההיסטוריה, ובסיפור שנעביר לדור הבא. 

זה לא הכל. בארה"ב נולדו מחאות ענק, שהובילו לאנרכיה ולביזה, כתוצאה מהתנגשות בין כוחות המשטרה לאזרחים שטוענים לאי צדק ושוויון. מרכזי הערים הגדולות הפכו לזירת קרב, ואזרחים רבים פשוט קמו ועזבו. מנהטן שינתה פניה לבלתי הכר, גם בתחום העסקים וגם בשכונות המגורים.

הקורונה עוד לא מאחורינו לגמרי, והדבר היחיד שמעסיק עכשיו את ההורים, הוא האם וכיצד תיפתח שנת הלימודים הקרובה, אחרי שהשנה הקודמת התנהלה רובה בצורה וירטואלית אם בכלל. 

באופן מפתיע אבל, אלוקים יקר, למרות הכאוס המוחלט שהשתרר בעולם, אני מרגיש קרוב אליך מתמיד. האם אני מבין כל מה שחוללת כאן? האם יש לי מושג למה הבאת עלינו את כל המהומה הזו? לא ולא! הלב שותת דם כשזוכרים את מאות האלפים שקיפחו את חייהם בגלל אוייב בלתי נראה. הפצע בלב פעור עדיין, כשחושבים על המשפחות שהתפרקו, היתומים הרכים, האלמנות או האלמנים. המוח לא מעכל את כמות הנזק שהקורונה הזו המיטה על כלכלת העולם, על הפרנסה של כל משפחה, על היכולת לשרוד חודש נוסף בלי הכנסה מינימלית.

דווקא בגלל שהובלת להשבתה של מעגלי החיים הנורמליים, היה לי פתאום זמן לחשוב ולהרהר על הקיום שלך, על המשמעות של החיבור ביננו. השבועות והחודשים שהיינו 'בבידוד' הולידו יותר תפילות, יותר לימוד תורה, יותר זמן להתבונן ולנסות להבין למה הרעות לעם הזה? זה רק חיזק אצלי את האמונה הפנימית, שלמרות הכאב והקושי, הצער האיום, שלעולם אולי לא אבין את מטרתו, שם למעלה יש לך את התשובות הנכונות.

האמונה עליה חונכתי, יסודות היהדות עליהם גדלתי, חיזקו אצלי את התחושה החזקה שיש כאן תוכנית מסויימת. כל מה שסיפרתי לעיל, וכל האסונות שעוד לא הספקתי לפרט, לא גרמו לי להתרחק ממך ח"ו. באורח פלא, אני מרגיש קרוב יותר, מסוגל לאהוב יותר, ובטוח שנצא מהמשבר הענק הזה חזקים מבעבר. החושך ייעלם, ונמצא את עצמנו באור זורח וחום מרפא.

כולי ציפייה דרוכה להמליך אותך מחדש על העולם ועל ברואיו בראש השנה, בפעם ה-5781 מאז בריאת העולם. בפסוקי התפילה של "אבינו מלכנו" לא חושב שהתעכבתי מספיק על החלק של "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך". השנה אין לי ספק איפה יעצרו כולם ויגידו מילה במילה עם כוונה גדולה.

בתפילות בתשרי הקרוב, אשים דגש על החלקים שמדברים על הפסקת הפילוג והשיסוע הנורא בחברה ובעם. ובתפילת 'ונתנה תוקף' המרטיטה, נזיל דמעה חמה כשהחזן יסלסל בקול כאוב "מי יחיה, ומי ימות; מי בקיצו, ומי לא בקיצו". נתאבל ונבכה על כל מי שחייו נקטעו במגיפה הארורה, ונבקש שלא תחזור שוב לעולם.

והכמיהה המרכזית, זאת שמלווה אותנו בדרך הייסורים הזו ולא השתנתה, רק תתעצם. אבינו מלכנו, שלח לנו את משיח צדקנו. רק אז, בעידן ההוא, נוכל להבין טיפה מה שקרה כאן בשנה האחרונה. ועד אותו רגע, נמשיך להתפלל ולהאמין, לזעוק ולקוות.

שלך לתמיד, 

הרב אוריאל ויגלר

כשמארק צוקרברג חסם אותי!

כשמארק צוקרברג חסם אותי!

ב"ה. מוצאי צום תשעה באב, ה'תש"פ

לכבוד

מר מארק אליוט צוקרברג

משרדי חברת פייסבוק

פארק מנלו, קליפורניה

מארק היקר, 

שמי אוריאל, ואני לקוח של החברה שלך כמה שנים טובות. האמת היא, שאני אסיר תודה לך ולשותפים שלך על שיצרתם את הפלטפורמה החברתית הזו לפני 16 שנה. השימוש בחשבון האישי שלי בפייסבוק מאפשר לי ולמיליונים כמוני לשמור על קשר עם אנשים בכל מקום בעולם. גם ידידים מימי הילדות בדרום אפריקה, מכרים מכל השנים, או חברי קהילה שעזבו את מקום מגוריי בעיר ניו יורק.

כפי שאתה יכול לנחש, אני עושה שימוש בכל האפשרויות הגלומות במדיה שפיתחת, בתחום העיסוק שלי. אני משתדל להביא בצורה כתובה או משודרת רעיונות מהתורה, הפצת מצוות התורה, ואת המסר האוניברסלי הגלום בתורת ומורשת ישראל להמונים, יהודים ושאינם יהודים כאחד. זו בדיוק הסיבה שהייתי בהלם, כאשר גיליתי שהחלטת לחסום אותי!

מאז פרץ הנגיף הארור (קורונה – קוביד 19) לחיינו, ושיבש את מערכות החיים של כולנו, עברתי להיות רב ומנהיג קהילה בצורה וירטואלית. השיעורים שאני מוסר לחברי הקהילה, הדרשות שאני נוהג לתת מידי שבת ומועד, החיבור למבוגרים וצעירים בשירות האנושי הבסיסי שאני מעניק כמנהיג רוחני, הכל עבר לפייסבוק, או לזום, ופלטפורמות וירטואליות דומות. 

השבוע משום מה, החלטת לצנזר את שיעור התורה שמסרתי, הדבקת לזה תווית של "נגד חוקי החברה" (כנראה בגלל אלגוריתם מסויים מאוד...) ומנעת מקהל היעד שלי לצפות בשיעור התורני על פרשת השבוע שהכנתי בדקדקנות ובעמל רב.

אתה רציני?! להגיד שנכנסתי לשוק ולהלם, ולא יכולתי להאמין למראה עיני, יקטין את תחושתי למעשה החמור שעשית.

מעולם, במהלך 12 השנים שיש לי חשבון פעיל במרשתת, לא פרסמתי שום מנפיסט של שנאה, או משהו החשוד בהטיה פוליטית כלשהי. כרב קהילה גדולה ומגוונת במנהטן בניו יורק, ומורך דרך רוחני של אלפים הבאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הם יודעים שהרקע הפוליטי, מגדרי, כלכלי, אתני, בכלל לא נופל בין השיקולים שלי כלפיהם. באדיקות רבה אני שומר על גבולות השיח, גם בזמנים טעונים, כי המשימה שלי היא להפיץ אור, יהדות במאור פנים, תורה ומצוות וחסידות. אני לא מסוגל להבין, מדוע החלטת לסמן את החשבון שלי כבעייתי? ולחסום את האפשרות שלי לעשות בו שימוש למטרות רוחניות נאותות?!

אבל כיהודי, כחסיד, שמכיר את המושג של 'השגחה פרטית', של 'חשבון נפש', אמרתי אבדוק בכל זאת, אולי שגיתי. נכנסתי לתוך הקרביים של ההחלטה השערורייתית שלך, ומצאתי שהיו אלו ארבעה שיעורי תורה על פרשת השבוע, שאולי הפריעו לך או לפועלים תחתך. נראה שהשיעור השבועי תחת הכותרת "התרופה לנגיף הקורונה שנמצאת בפרשת השבוע" הקפיצה אותך, והניפה את הדגלים האדומים ברדאר של "הסטנדרטים של הקהילה" בחברת פייסבוק שבבעלותך. (לינק לצפייה - www.youtube.com/watch?v=BEn7zRQDO6Y&t=760s)

ברצינות תהומית, עברתי על השיעור ביסודיות מתחילתו ועד סופו, לראות איפה מצאת כאן את ה"פייק ניוז" שהרגיז אותך: אני מתחיל את השיעור עם תובנה היסטורית, שסיבת החורבן של בית המקדש השני בירושלים ותחילתה של הגלות בה אנו מצויים זה כמעט אלפיים שנה, היא – כמו שלימדו אותנו חכמי ישראל שחיו באותה תקופה – בגלל שנאת חינם. עוון חמור שכזה, שדרגתו מושווית בידי החכמים, לשלושת העברות החמורות בתורה עליהם מצווה היהודי "ייהרג ואל יעבור", גילוי עריות – שפיכות דמים – עבודה זרה (ניאוף, רצח, ועבודת אלילים). ואיך מתקנים את זה? איך מוצאים תרופה למחלה חשוכת המרפא הזו של שנאה איומה ללא סיבה?

אהבת חינם! להתחיל לאהוב אחד את השני, בלי סיבה! פשוט לאהוב, להכיל, לוותר, לחבק, לקבל. זהו המרשם הבדוק, החיסון המתבקש שיוביל אותי לריפוי אנושי כללי, ולביאתה של הגאולה האמיתית והשלימה. זה יסיים גם את כל שאר המחלות, הסיבוכים, הבעיות, זו תרפא את האנושות כולה ואת העולם כולו, כולל המגיפה האחרונה שהשביתה את העולם, הקורונה הארורה.

אהבת חינם כתרופה לשנאת חינם, הוא חיסון גאוני כל כך אבל גם פשוט כל כך, שטמון בעצות הזהב בתורה הקדושה ובמסורת ישראל. זה מה שביקשתי להעביר להמונים. שגם התרופה לנגיף, תרופה עליה מתייגעים המומחים הגדולים, חברות התרופות, מדינות ומעצמות, נמצאת מתחת לפנס. אהבה. וזה בחינם!

בהודעה המפתיעה שקיבלתי ממך, כתבת: "על פי הסטנדרטים של החברה, מידע שגוי שיכול להוביל לנזק גופני, ולגרום לאנשים להרגיש לא בטוחים בסביבה החברתית בפייסבוק, מוסר לאלתר". אז בוא אני אפתיע אותך, ואצהיר כאן מחדש: אין מסר חשוב יותר, ואין מסר מרגיע ובטוח יותר, ממה שביקשתי לשדר ולהסביר לאנשים! אהבה בין אנשים, ללא תנאי, זו התרופה שכולנו זקוקים לה. 

וכאן בארצות הברית, המדממת, השסועה והמפולגת, עוד יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. לא רק שהמסר שהעליתי בחשבון שלי בפייסבוק לא יוביל אנשים להרגיש לא בטוחים, לא רק שזה לא יוביל לשום נזק גופני רגשי או מנטלי, להיפך, זה מה שיוביל לריפוי הגדול אותו כולם מחפשים, במודע או בתת מודע.

מארק, יכול להיות שאנו חלוקים בהרבה דברים, יודע מה? אולי אפילו ב99% של הדברים, אבל זה לא פוגם כהוא זה באהבת החינם שיש לי אליך, אדם לאדם, יהודי ליהודי. אני אוהב אותך כמו אח, בלב ונפש, ללא סייגים ותנאים.

'מידע שגוי' תייגת את דבריי? הדבר שהכי רחוק מחדשות "פייק ניוז" או מידע ממומן, מוטעה, מסולף, מכל צד במפה הפוליטית, היא תורת ישראל. תורת אמת, שניתנה לנו על ידי משה רבינו בהר סיני, לפני 3333 שנים בדיוק. אתה ואני, כמו כל עם ישראל, ונשמות עם ישראל לדורותיהם, עמדנו שם למרגלות ההר, בהתגלות האלוקית הגדולה שהיתה אי פעם בהיסטוריה האנושית. בעצם למדנו את יסודות התורה, על כל רבדיה, ביחד מפי הגבורה.

אם ייצא לך לבקר בבית הכנסת בשבת הקרובה, תאזין לפרשת השבוע – פרשת ואתחנן. זוהי עדות ממקור ראשון, על "עשרת הדברות" שנתנו באותו מעמד נשגב. גם אם לא ייצא לך לבקר מסיבה כזו או אחרת, אשמח לשוחח אתך על תכני הפרשה כאן! בפייסבוק! בפלטפורמה החברתית הנהדרת, ששינתה את פני העולם בעשורים האחרונים.

אם תרצה להיפגש, ולשוחח על כך מקרוב, אתה מוזמן לבית חב"ד שלנו, אפילו נכבד אותך בעליה המיוחדת, בעת שנקרא יחדיו את עשרת הדברות מתוך ספר התורה. מאז מתן תורה ועד עכשיו, הסטנדרטים החברתיים שלנו כעם, כאומה, לא השתנו. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. אולי יש הבדלים ביננו, אבל יש בי אהבה בלתי מותנית כלפיך, ואת המסר הזה ביקשתי להעביר גם לאחרים.

באהבה גדולה, 

הרב אוריאל ויגלר

אסטרטגיה חדשה מול השלישייה שברחה!

גידול ילדים היא משימה לא קלה, גידול שלישייה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, כולל הרגלי השינה. אבל איכשהו הצלחנו, אשתי ואנוכי, להרגיל אותם לשגרת לילה. שירת פסוקי ה'שמע', ומנגינה מיוחדת לאמירת '12 הפסוקים' שליקט הרבי עבור הילדים, כשהם אחרי מקלחת במיטה נקיה, סיימו את היום בצורה נעימה. כן, היינו שומעים את הפטפוט הילדותי או צחוק מהוסס גם אחרי שיצאנו (לפעמים זה התארך מידי, כנראה סוגיה עמוקה עלתה לדיון...) אבל בסופו של דבר מלאך השינה משתלט, והם נותרים עם חלומות מתוקים עד אור הבוקר. אחד אחרי השני יתעוררו, קצת דיבורים וצחוק רענן מתגלגל, והמתנה עד שההורים ייכנסו מוכנים לגאול אותם מהלולים לתחילתו של יום חדש.

השבוע נפל דבר. אביגיל גילתה שהיא מסוגלת לטפס על המעקה, ולגלוש לרצפה ללא מורא. שני האחים שעקבו אחריה בדקדקנות החליטו שהם גם מסוגלים לערוך את הניסוי, והופ! הדלת נפתחת והשלישייה הצוהלת ניצבת אצלינו בחדר השינה. מאז הבקרים שלנו נראים אחרת לגמרי...

גם הלילות השתנו ללא היכר. בערב אחרי ה'שמע' וה'פסוקים' במיטה, כולל חיבוק ונשיקה, יצאנו מהחדר לתוכניות שלנו. לא עברו חמש דקות! ושמענו צעדים מתופפים במטבח, ואחר כך צהלות בסלון. החזרנו אותם למיטות, והם היו בחוץ, כך שוב ושוב עד שהם נרדמו סוף סוף. גם הבוקר של משפחת ויגלר לבש צורה חדשה, אחד מהם התעורר ב-6 ובמקום לחכות עד שעת היקיצה המשפחתית, הזדרז לדלג החוצה להעיר את האחרים, ומשם לכל חדרי הבית להשכמה מוקדמת מהרגיל.

באסיפת הורים בהולה, הביטקוין נפל, קלטנו שאנו זקוקים לאסטרטגיה חדשה.

אתם בטח מחייכים לעצמכם, כמי שכבר שודרגו מזה שנים רבות למיטות מפנקות ורחבות. אבל במובן מסויים, כולנו תקועים באיזשהו 'לול תינוקות'. שוכבים או רובצים בנוחיות מסויימת, ולא מודעים לכך שיש לנו אפשרות קלילה לדלג החוצה לחיים מסוג חדש. נדמה לנו שישנה חומה גבוהה, בלתי עבירה, והיא האשמה בכך שאיננו מצליחים בחיים, לא מסוגלים להתקדם ביחסים, בעבודה, בפרנסה, במשפחה. סגורים בין ארבע קירות מדומים של הרגלים ושגרה, פחדים וחרדה, לא מצאנו את הדרך לקום, לדלג, ולצאת משם.

קחו למשל את החרדה שהשתררה, בעזרת 'מומחים' המופיעים בפורומים שונים, על המשבר הכלכלי שבפתח, על ההמונים שיאבדו את הכל, וגם היחיד לפתע חרד לגורלו, לפרנסתו, לחייו, ואינו בטוח מה יקרה מחר. כיהודים, מאמינים בני מאמינים, אסור לנו לשכוח שיש מנהיג לעולם. שמי שדאג לנו עד היום, ממשיך לדאוג, להוביל, לכלכל ולפרנס. חז"ל לימדו אותנו, שאין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון בלי שהוא נותן לו את הכוח והיכולת להתגבר עליו.

אז מחר בבוקר, תקומו, תדלגו, ותברחו מהלול. יש בורא לעולם, זן ומפרנס לכל, ואפשר לסמוך עליו במאת האחוזים. לפתע חומות הכלא ייעלמו, הקירות המדומים יתמוססו, תחושת הביטחון והאמונה בה' יובילו לרגיעה מוחלטת מהפאניקה המיותרת. זה נשמע קשה, מאתגר, אולי גם מפחיד, אבל התוצאות הטובות יפתיעו אתכם.

ובדרך קחו על עצמכם משהו חדש לחיים המשוחררים הללו, איזו מצוה (מלשון צוותא וחיבור) שתעבה את הקשר האישי שלכם לבורא עולם. הנה כמה הצעות הגשה: הדליקי נרות שבת, לפני שקיעת החמה בכל יום שישי; החליפו את התפריט האישי לכשר, גם בבית אבל גם כשיוצאים לבלות ולטייל; הנח תפילין כל בוקר, לקריאת שמע או לתפילת שחרית כולה; מצאו זמן להעמיק במורשת המופלאה שלנו, פרשת שבוע או כל חלק אחר בתורה המתוקה; רעננו את אמצעי הביטחון על הבית או המשרד, בדקו שיש לכם מזוזות כשרות על כל הפתחים; ותעשו בטוח שהילדים רשומים לבית ספר שמעניק חינוך יהודי (בי"ס רגיל או וירטואלי, נקווה שרגיל).

התמריצים הללו, זמינים ומעשיים (אם אתם זקוקים להדרכה, אני פה), יתנו לכם כלים לצאת מה'לול' המסוגר, לפני הפעם הראשונה אולי תהססו, אבל בפעם השניה הדילוג החוצה כבר יהיה בקלי קלות. ביום השלישי כבר לא תרגישו בכלל את השינוי. בהצלחה!

זכרו: צעד קטן לאדם, קפיצה גדולה לאנושות. הצעדים שלנו, היציאה מההרגלים, יובילו לצעד הגדול של היציאה מהגלות, מבין המצרים, לגאולה האמיתית והשלימה, לבואו של משיח צדקנו, לו אנו מצפים מאז החורבן של תשעה באב, בקרוב ממש.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

דמיינו את הרגע בו נמצאה התרופה לקורונה... אבל למה לעצור שם?

דמיינו את הרגע בו נמצאה התרופה לקורונה... אבל למה לעצור שם?

הפעילו לרגע דמיון מודרך. אתם קמים בבוקר, ומבזק הרדיו מבשר כי למרות שבאופן רגיל פיצוח תרופה לוירוס חדש לוקח בין 10 ל-15 שנה, מדענים בעלי שם ומעבדות מתקדמות הצליחו להאיץ את המחקר, ניסויים ושאר תהליכים, והופ נמצאה התרופה המיוחלת, שתחסן את האוכלוסיה או תרפא אותה מנגיף הקורונה הארור. הליך האישור זורז גם הוא וזה כבר משווק לאזרחים.

אתם עדיין עוצמים עיניים? מה אתם רואים? שמחה! ריקודים וצהלה! אין מישהו בעולם שלא ישמח למשמע בשורה מענגת שכזו. אפשר לחזור לשגרת החיים, לצאת לעבודה, לשלוח את הילדים לבית הספר, להיכנס לבית חב"ד, להתפלל בבית הכנסת, לצאת לקניות ולבילויים. תחשבו על השמחות ששוב אפשר להשתתף בהן: בר\בת מצוות, בריתות, חתונות, מסיבות גמר, חגיגות יום הולדת, כל מה שלא יכולנו לעשות בחמשה החודשים האחרונים. אפשור לטוס! לנסוע לחופש!

כל מה שהיה כל כך מובן מאליו, טבעי ביותר, ופתאום נמנע מאיתנו בצורה הרמטית או חלקית. בכל פינה בעולם יתפרצו זרמים של אושר, של הקלה, של הודיה.

אבל רגע, לפני שמתעוררים מהחלום המתוק, למה לעצור שם? לפני הקורונה היו לנו עוד צרות! מחלות לב, מחלות חשוכות מרפא, אלצהיימר ושאר תופעות הזקנה, ניוון שרירים, ועוד. ובעולם סביבנו? התגברות האנטישמיות, טרור ואלימות באזורים רבים בעולם, כאוס ברחובות, שסע חברתי. אולי תימצא התרופה לכל התופעות והצרות הללו?

בעוד מדענים מהשורה הראשונה, שוברים את הראש לעלות על הנוסחה הנכונה, למצוא את החיסון המתאים מול הוירוס שמשבש את העולם כבר כמה חודשים, כדאי להאזין לעצה החכמה שלימדו אותנו חכמי ישראל הקדמונים, איך כל אחד מאיתנו, כן אתה ואני ואת, בכוחו למצוא מזור לתחלואי העולם כולו.

הבה נעמיק לרגע בתפקידם של המדענים: הצעד הראשון בדרך ליעד, הוא המחקר. ידיעת המחלה חצי תרופה. עליהם לחקור לעומק את התופעה על כל סוגיה, להבין איך נולד הוירוס ואיך הוא מתפשט, כמה סוגים יש בו ואת מי הוא תוקף, וכיצד אפשר לבנות מחדש את המערכת החיסונית של גוף האדם כדי שידע להתמודד מולו ולנצח במקום להיות מובס ח"ו.

הגמרא במסכת יומא (דף ט' עמוד ב') מלמדת אותנו, שסיבת החורבן של בית המקדש, הסיבה בגללה גלינו מארצנו לגלות קשה ומרה, היא שנאת חינם! האיבה והמשטמה, המחלוקת והמריבה, הביאה לכך שהקב"ה לא יכל לשאת את המצב, כאב רחום שרואה את ילדיו מתקוטטים עד זוב דם הוא קלט שהדרך היחידה היא לפזר אותם. עד כדי כך נוראה התופעה הזו עד שחז"ל משווים אותה לשלושת העבירות החמורות של 'ייהרג ואל יעבור': גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. כן, עד כדי כך!

אז איך מתקנים את העוול? איך מוצאים חיסון לנגיף השנאה? אתם יודעים כבר שכל חיסון יש בו סממנים של הנגיף עצמו. נסיוב של הוירוס הממאיר. אם השנאה החינמית היתה הגורם להרס ולמוות, הרי שרק אהבה חינמית תהיה התרופה הגואלת. החלטה נועזת, בלי לחשוב הרבה, פשוט להתחיל לאהוב. בלי תנאים, בלי שיפוטיות יתר, בלי ציניות, לצאת מעצמנו ומהאנוכיות האנושית, ולהתרגל להעריך, לאהוב, להוקיר. כל אחד, כל אחת. ללא קשר למעשים, למחשבות או לדעות של הזולת. גם לא למגזר, למגדר, או למחנה הפוליטי. זוהי הדרך, זוהי התרופה, שתוביל את כולנו לגאולה השלימה. ליציאה מהגלות הכואבת, לעבר ירושלים הזוהרת. שם ייבנה בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.

אנחנו בעיצומה של תקופה רגישה. 'שלושת השבועות' היא תקופת האבל השנתית על החורבן ששיאה בצום תשעה באב, יום החורבן של בית המקדש הראשון, ומאות שנים אחר כך גם של בית המקדש השני. האין תקופה מתאימה מזו, להתגייס ולפעול כל אחד לחוד וכולנו ביחד להסיר את המגיפה, להגביר את האחווה, ולקוות ולהחיש את הגאולה?

והכי חשוב, לא להיכנע למחשבה הטורדנית הזו (עצת היצר) "מה אני כבר יכול להועיל? אם אתחיל לאהוב אדם אחד העולם ישתנה בצורה דרסטית שכזו?" התשובה ברורה. אם אדם אחד אי שם במחוז וואהן, עשה משהו או אכל משהו וגרם לעולם כולו להשתגע, להסתגר. על אחת כמה וכמה, שמעשה טוב אחד שלך, בכוחו להשפיע באופן חיובי ומעשי על כל העולם.

הגיע הזמן לפעול! להפסיק לדמיין! בואו לא נצטמצם במרדף אחרי החיסון מול הקורונה, אלא נתחיל לעבוד על החיסון למצב העולמי, לחרפת הגלות, ונפתח במהירות את התרופה, הגאולה האמיתית והשלימה. זה בידיים שלנו! YES WE CAN!

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

החושך סמיך ומצמית, לא רואים כלום!

החושך סמיך ומצמית, לא רואים כלום!

2 וחצי לפנות בוקר, בלילה שבין שלישי לרביעי, בקושי הצלחתי לעלות על יצועי לאחר יום עבודה מפרך, והדלת לחדר השינה שלנו נפתחת. מוסיא בת ה-4 יחד עם שרה בת ה-6 בוכות בהיסטריה, כאילו אסון נורא או משהו מפחיד ביותר מתקרב.

לא נדיר שהילדים מתעוררים באמצע הלילה, אבל בדרך כלל הם יודעים את הכתובת.. ישר לחיקה של אשתי, אני בדרך כלל לא מתערב.. אבל הפעם זה היה יוצא דופן. הם נראו נסערות מידי, כנראה העירו אחת את השניה, והבכי היה בלתי נשלט. כשהיבבות נחלשו הצלחנו לקלוט כמה מילים: "חשוך לנו מידי, אנחנו לא רואות כלום!!!"

הבטתי בעיניה של אשתי וראיתי את אותה פליאה. בדרך כלל זה חלום ביעותים, או כאב בטן עמום כלשהו, ועם קצת דברי הרגעה כולל חיבוק חזק הם נרגעים וחוזרים מיידית למיטה. גם ה"אני צמא נורא" מוצא את פתרונו עם קצת מים בכוס. אבל הטענה הזו לא נשמעה מעולם. גייסתי את כל הסבלנות בעולם, והתחלתי: "מוסיא, את יודעת, זה אמצע הלילה עכשיו. השמש שקעה, והחושך נמצא בכל מקום. גם האורות בבית כבויים. אבל איך זה מעיר אותך? אולי נחליט שבשעה 2 לפנות בוקר זה לא הזמן המתאים לבדוק אם רואים משהו עם העיניים?"

"תחזרי למיטה, תעצמי עיניים, ותיכף תחזרי לשינה המתוקה" המלצתי בחום. אבל היא בשלה "אם אעצום את עיני, החושך יהיה סמיך ומצמית יותר, לא רוצה...", לקח עוד כמה סיבובים, הטיעון המנצח נשלף מאי שם, הידקתי את השמיכה ברכות, היא עצמה את עיניה, ושינה רגועה ננסכה על עיניה הקטנות. בחושך.

החוויה הלילית הזו, גרמה לי להרהר, לפני שעצמתי מחדש את עיני:

זה 1950 שנה שאנחנו בגלות, מאז חרב בית המקדש השני. רובם של השנים הללו היו חשוכות מאוד לעם היהודי. אבל חז"ל מלמדים אותנו שדווקא לפני שעולה השחר, גוברת החשיכה. בעקבתא דמשיחא תופעות חשוכות מאוד יצוצו במקומות שונים. השואה האיומה, כמותה לא היתה, שהתחוללה במאה האחרונה. ואפילו התקופה הנוכחית, בה גילויי אנטישמיות צצים מחדש בעולם וגם כאן בארצות הברית למרבה הצער. המגיפה האחרונה רק הוסיפה ממדים של פחד מהבלתי נודע, וגרמה לערעור החיים הנורמליים ברוב מדינות העולם החופשי. אז נכון, החושך גובר, הופך לסמיך ומצמית יותר, אבל זהו סימן ברור שאנחנו לקראת הסוף, האור כבר מבצבץ בסוף המנהרה.

אתמול צמנו, צום שבעה עשר בתמוז, שמסמל את תחילת החורבן, שלושה שבועות עד לתשעה בא, במהלכם נהוג לשמור על דיני אבלות וצער על הגלות. אך יחד עם זאת, זוהי תקופה בשנה בה עלינו לעבות ולחזק את הציפייה המוחשית לגאולה, לאור שבא בסיום החושך. הכמיהה לבנין בית המקדש השלישי, בירושלים עיר הקודש.

נצטרף כולנו, כל אחד ואחת, לבכי הבלתי נשלט של הבנות המתוקות מתוכו יצאה הזעקה: "אבא, חשוך לנו מידי". אבינו שבשמים, חשוך לנו, אנחנו לא רואים כלום, לא מסוגלים יותר. תוציא אותנו מחשכת הגלות הזו, ותוביל אותנו לעידן הגאולה, שכולו אור, בקרוב ממש NOW.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.