Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

בסוף הוא השיג גם אותי, הצטרפתי למועדון הנדבקים

בסוף הוא השיג גם אותי, הצטרפתי למועדון הנדבקים

ברחתי ממנו, הסתתרתי ממנו, אבל הנגיף הערמומי והאכזרי מצא אותי ותקף אותי. ברוכים הבאים למועדון המפוקפק של נפגעי הקורונה (קוביד-19)!

ששה חודשים חלפו מאז פרץ הנגיף לחיינו ושיבש אותם ללא הכר. מודע לחדשות ולהוראות משרד הבריאות, עשיתי כל שביכולתי כדי לא להיחשף לנגיף או למי שניגף ממנו. אבל כפי שאנו יודעים, אין עצה ותבונה נגד ה', וכשהוא החליט שגם אני אטעם את טעמה המר של המגיפה הגלובלית, התור שלי הגיע.

זה היה לקראת סוף הקיץ, ראשי כאב והחום עלה. לא התייחסתי לכך מידי, אבל עם צאת השבת, בטקס ההבדלה בחיק המשפחה קלטתי שאולי אני חלק מהסטטיסטיקה. הנחתי את כוס היין, נטלתי את קופסת הבשמים ולאחר הברכה קירבתי אותם לנחיריים, אך אויה, לא הרחתי כלום. האסימון נפל (או הביטקוין בשפה עכשווית של 2020).

ברגע הראשון עוד ניסיתי להדחיק, ולהסביר שתבלין הבשמים כבר יבש וישן, אבל כשראיתי את אשתי וילדיי מברכים ומריחים כרגיל, הבנתי שיש לי את תסמיני הקורונה. זו היתה הקדמה לעשרה ימים מתישים. העברתי אותם חולה ומתייסר במיטה, עם כאבי ראש וכאבי בטן, צמרמורות וחום עולה ויורד, חוסר תיאבון וחולשה כללית. מעניין שאת חוש הטעם לא איבדתי, וזה פעל לרעתי. דברים שאהבתי לאכול ולנשנש פתאום עוררו בי גועל ודחיה. הקפה של הבוקר הפך לסיוט שאני בורח ממנו, גם היוגורט שאני נהנה לצרף לארוחת הבוקר עזב את התפריט. הפיתרון היחיד היה למצוא את הקרקרים, בייגלה וטוסט, יבש וחדגוני.

כמובן שהקפדתי על ריחוק חברתי ובידוד משפחתי לפי ההוראות שקיבלתי מהרופא, וב"ה שאף אחד במשפחה לא נדבק אף הוא. יחסית עברתי זאת בשלום, לא נזקקתי להתפנות לחדר מיון, וההתאוששות היתה מהירה. הצלחתי להשיג את התוצאה הנכספת בבדיקה 'שלילי', ועוד הספקתי לתפוס קרני שמש של ימי קיץ אחרונים ממש.

המסר השבועי גם הוא יצא לחופשה מכורח המציאות, אבל המחשבה לא הרפתה. מה השיעור שאלוקים העביר לי בהתנסות האישית, במה שהיה מנת חלקם של מאות מיליונים בחצי השנה האחרונה בכל רחבי העולם.

היוקר של הדברים הקטנים שמרכיבים את החיים. באופן כללי, כשהכל זורם והבריאות תקינה אנו לא מייחסים משמעות נוספת למרכיבים של סדר היום, והם מובנים מאליהם. החושים המלווים אותנו, הטעם, הריח. כל בוקר, כשאני לוגם את הקפה, זה טעים ונעים, אבל אני לא מייחס לכך חשיבות מופרזת. שותה, מקבל את האנרגיה של הקפאין וממשיך לסדר היום הצפוף. בטח שאני לא יוצא מהכלים להיות אסיר תודה, או להתרגש יתר על המידה.

אלוקים, בורא העולם על תכולתו ובורא האדם, מעניק לנו על בסיס יומיומי מתנות קטנות ונפלאות, לתפקוד שוטף של כל מערכות הגוף בהרמוניה מופלאה. אסור לנו להתייחס אליהם כחוקי הטבע. כל יקיצה בבוקר אחרי שינה של לילה היא נס. כל נשימה תקינה ומלאה צריכה לעורר תחושת הודיה. מי שרגיל בתפילות השחר, מכיר את הסדרה של 'זוקף כפופים', 'פוקח עורים' וכן הלאה, כל רגע ורגע של תפקוד חלק ללא תקלות ובעיות הוא בעצם נס מופלא, שצריך לעורר רגש חזק של תודה.

ראשי התיבות של השנה החדשה שזה עתה התחילה – ה'תשפ"א, הם היו תהא שנת פלאות אראנו, שמשמעותם בעברית פשוטה, שנה שבה אלוקים יראה לנו ניסים ונפלאות. זאת התפילה המלווה אותנו בימי דין אלו, ראש השנה ויום הכיפורים, שמלך העולם ירעיף על כל אחד ואחת מאיתנו ניסים גלויים, ניסים מוחשיים. שהשנה החדשה תביא איתה ברכה וטוב ושפע, וסיום של הסיוט הזה בדמות נגיף הקורונה. תחושה פנימית אומרת לי שאחרי שנה קשה שהיתה ונגמרה, תבוא שנה טובה ומופלאה. הלוואי שנזכה לראות את הפלאות הללו, בעיני בשר, תיכף ומיד ממש!

גמר חתימה טובה, שבת שלום, וצום קל

הרב אוריאל ויגלר

?הילדים בשדה הקרב, איך נגן עליהם

הילדים בשדה הקרב, איך נגן עליהם?

כמו מיליוני ילדים בעולם, גם הילדים שלי צעדו השבוע לבית הספר. בראשון לחודש הם הלבישו ילקוט, קיבלו מאיתנו נשיקה חמה, ויצאו ללימודים. ההתרגשות היתה מלווה באנחת רווחה, זאת לאחר שבמחצית השניה של שנת הלימודים הקודמת הם בעצם לא היו בבית הספר. על המעלות של 'זום' כתבתי כאן רבות, אבל כולם מודים שאין כמו למידה במסגרת חינוכית אמיתית, בתקשורת אישית בין מורה לתלמיד.

את הילדים פיזרנו השבוע בארבעה בתי ספר שונים, והיה מרתק להכיר את החוקים החדשים שכל בית ספר סיגל לעצמו, ועבור התלמידים הבאים בשעריו. ברור לכולם שהפאניקה עדיין כאן, ומי יותר מההורים רוצים שהילדים יהיו בטוחים, וגם לא יהיו אמצעים של הדבקה לדור המבוגר. ישנם מוסדות שדרשו בדיקות קורונה לכל ילד עם תוצאות שליליות כתנאי לכניסה בשערי הבניין. אקדחי חום מודדים את הטמפרטורה במצח או בכף היד. ויש כאלו מתקדמים יותר שהציבו מצלמות תרמיות שמודדות את חום הגוף, גם למאה ילדים בבת אחת!

יש במקום אחות רפואית במשרה מלאה, פיתוחי הייטק שונים לניקוי האוויר וסינון חלקיקי מיקרו חיידקים. כמובן כמויות אינסופיות של אלכוג'ל וחומרי ניקוי וחיטוי, מפוזרים על כל שולחן וכל גרם מדרגות. הילדים בכל גיל מצווים לחבוש מסכה על הפנים, בנסיעה לבית הספר, במסדרונות ובכל שטח ציבורי. כשהם יושבים במקום, הם מוקפים במחיצות שקופות עם חומרי בידוד משובחים. אין יותר חדר אוכל קיבוצי, ארוחת הצהרים מוגשת באופן אינדבדואלי לשולחן הפרטי במגש פרטי. ומשחקי הקבצה, פעילות גופנית וספורט נדחו עד להודעה חדשה. שמעתי אפילו על חיישנים שהולבשו על ילדים, כאלו שמצפצפים כאשר לא נשמר המרחק הראוי לפי הכללים האחרונים של משרד הבריאות.

אני מסוגל להכיל את הכל. ברור לכולם ששמירת הבריאות של כולנו, ובמיוחד של היקרים לנו, היא בעדיפות עליונה. אנחנו בעיצומו של מאבק באויב בלתי נראה, הקרב בעיצומו ויש לגייס כל טקטיקה אפשרית לנצח אותו.

רק שבלב פנימה, לא הפסקתי לשאול את עצמי שאלה אחת פשוטה ונוקבת. כל ההגבלות, ההנחיות, חוקי הריחוק והבידוד, נועדו כדי לשמור את הגוף של הילדים מהוירוס המסוכן. מה לגבי שמירה על הילדים מפני נגיף רוחני מסוכן לא פחות? אילו אמצעי הגנה אנו מאמצים כהורים וכמחנכים כדי שנשמתם הטהורה לא תיפגע? איזה חומות של הגיינה בנינו סביב הנפש הרכה והפגיעה של הדור הצעיר מול הלכלוך והרפש שממלא את העולם בחוץ?

הידעתם את חומרת והיקף הנזק שמזון לא כשר גורם לגוף ולנפש של הילדים? מישהו סיפק לכם נתוני אמת על התחלואה הנשמתית כשלא מחנכים את הילדים לשמירה על כללי התנהגות שנמסרו לנו בהר סיני לפני אלפי שנים?

אז מה באמת, נוכל לעשות מהיום והלאה, כדי לספק את ההגנה האולטימטיבית לילדים שהתחילו שנה חדשה ברגל ימין ובהתרגשות נוגעת ללב? לחנך אותם לפתוח את היום ב'מודה אני', להתפלל איתם את תפילת השחר. להעניק להם מושגי יסוד ביהדות ובמסורת ישראל. להטמיע בהם את ערכי הנתינה בהטלת מטבעות כל בוקר לקופת הצדקה בבית או בבית הספר, וכן הלאה.

לפתח מודעות, ולצמצם את הזמן שאנו מקדישים לדברים חסרי תוחלת או משמעות לחיים האמיתיים. במקום זאת, ננסה למלאות את הזמן בחיבור לערכים רוחניים, נצחיים, תוך שאנו מהווים דוגמא אישית, דרכה הילדים ילמדו מה עיקר ומה טפל.

לימוד התורה, היא מכשיר יעיל ומתקדם לניקוי הרעלים והחיידקים באוויר. העוצמה של מילות התורה והתפילה מוכחת ובדוקה. נסו להקדיש כל יום כמה דקות להתפלל עם הבן, ללמוד עם הבת. תארגנו אמירת 'שמע' משפחתית עם הילדים במיטה, לפני שאתם נותנים להם נשיקה של לילה טוב.

בעידן הקורונה, בחצי שנה האחרונה, דובר רבות על כך שהילדים נמצאים בקבוצת סיכון הכי נמוכה. ברוך השם. גם במקבילה הרוחנית, הם פחות חשופים למיאוס ולטינוף שיש בחוץ, הם טהורים ותמימים, אבל דווקא לכן חשוב לחסן אותם בעקביות. פנקס החיסונים פתוח. החיסון מפני הוירוס הרוחני כבר מאושר. לא צריך לחכות לניסויים בבני אדם. הוא זמין ומכוסה על ידי כל חברות הביטוח. 

אז בליל שבת הקרובה, כשאתם מסובים סביב שולחן השבת עם המטעמים הריחניים, דברו פחות על החדשות ועל המגיפה. דברו יותר על פרשת השבוע, על חגי תשרי המתקרבים, על מה שהם למדו בשבוע הראשון של שנת הלימודים. עם הזמן תגלו כמה שינוי הכיוון הזה הוא חיובי בצורה קריטית עבור הילדים עצמם, וגם עבור ההורים...

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

אז איך היה הקֶמפִּינג הראשון בחיי?

קבוצת חברים מימי נעוריי בדרום אפריקה אוהבים לצאת לשטח וללון בתנאי מחנאות, מה שמכונה כאן באמריקה קמפינג. זו כבר תקופה שהתחשק לי להיענות להפצרות שלהם ולנסות פעם אחת לראות במה מדובר. נסעתי לסניף הקרוב של וול-מארט, הצטיידתי באהל, פנסים, וכל שאר הציוד הדרוש. הכנסנו את הכל לרכב, ויצאנו, אני ושני הבנים, לכיוון וודלנד וואלי בהרי מדינת ניו יורק.

הותיקים יותר, עזרו לנו לנטוע את יתדות האהל בקרקע, לבדוק שהכל במקום. אספנו אבנים, הדלקנו מדורה, חגגנו סביב בשרים על האש ומשקאות תואמים, וההנאה היתה גדולה. כמי שגרים בעיר שהאורות בה לא כבים לעולם, החשיכה הסמיכה שהיתה מסביב, לבד מניצוצות האש של המדורה החמימה, לא היתה מוכרת לילדים שגדלו במנהטן. לא היה מקור אחד של אור בכל הסביבה, גם לא הרחוקה. הם דווקא אהבו את זה!

עבורי, כאחד שלא יכול לזוז בלי טלפון וחיבור לאינטרנט, זה היה אתגר לא קטן. אבל נזכרתי שפעם בשבוע אני מתנתק ל-25 שעות מהכל, וחווה שבת רוחנית עילאית. קלטתי שאפשר להסתדר בחיים גם בלי כל זה. ואז כל אחד הלך לכיוון האהל שלו...

בבית, אחרי יום עמוס, המקום המועדף עלי הוא המיטה הנוחה. אבל הפעם, נדחקנו שלושתינו לשטח מוקף בבד שבקושי הספיק. לא היה לי את המזרן הנוח שלי, השמיכה המלטפת היתה חסרה, מנורת לילה היתה בגדר חלום רחוק, וחיפשתי איזה שקע לתקע... שום כלום, זה רק אנחנו מול העולם כולו והטבע הפרוס למלוא העין.

התהפכתי מצד לצד, מפונק שכמוני. לקח לי כמה שעות טובות להירדם, אבל ב2 לפנות בוקר כבר היתה יקיצה. גשם זלעפות ניתך, וכמובן הרעש היה עצום. לישון כבר לא היה אפשר, פתחתי את "הדלת" ויצאתי החוצה. עייף, רטוב עד לשד עצמותיי, חיפשתי מחסה ולא מצאתי. ניסיתי להתכרבל שוב, אבל הילדים זעו בחוסר נוחות וניסו להתנחם בנוכחות שלי. אפילו לחזור לרכב שחנה אי שם כבר רציתי פתאום, אבל בחושך הזה לא מצאתי את המפתחות...

חיכיתי לאור ראשון, הגשם המשיך בשלו, מתחזק ונחלש לסירוגין, אבל השקט היה מוחלט. קלטתי פתאום, שכל החבר'ה יושנים עמוק, הגשם לא העיר אותם בכלל. מזג האוויר הגשום והסוער משתלב להם יפה בחלומות בתוך האוהלים שלהם כנראה. החלטתי לסגת לאחור. ארזתי בחופזה את התיקים, פירקתי את האהל, ירדנו בריצה למכונית, וחיש מהר היינו על הכביש המהיר בחזרה הביתה. שעתיים אחר כך מצאתי את המיטה הנוחה, שכל כך היתה חסרה לי. סוף סוף חזרנו לתחושה הנעימה והמוכרת של קורת גג בטוחה ויבשה. הבטחתי לילדים חוויה של שלושה ימים ושני לילות, אבל כאמור לא שרדתי שם אפילו לילה אחד!

סיימנו זה עתה את השבוע הראשון של חודש אלול. כל השנה אנו מטיילים בחוץ, לפעמים תועים בדרך, אפילו מתרחקים קצת יותר מידי מחיי משמעות שמתאימים ליהודי, מחיבור לרוחניות, מקירבה לאלוקים. זה הזמן, לארוז את הפקלאות ולחזור הביתה. שנה חדשה בפתח, חגי תשרי כבר נראים מעבר לפינה, המסע חזרה לשורשים נחוץ מאי פעם.

לנשמה שלנו לא נוח בתוך הגוף. זה לא המקום הטבעי שלה. תחושת הניתוק הזו שחשתי בשעות הלילה המאוחרות באהל במרומי ההר, היא רק משל לתחושת הריחוק שהנשמה מתמודדת איתה מאז נשלחה מלמעלה, מתחת כסא הכבוד להתלבש בגוף ולעבוד דווקא איתו ביחד על מימוש מטרות הבריאה. כשאנו לא מספקים לנשמה את המזון הרוחני שלה, הכאב והצער גדלים. חודש אלול הוא הזמן להקדיש יחס לנשמה, לתת לה את התחושה שגם כאן בעולם הזה החומרי, היא יכולה להרגיש בבית. 

רוצים לדעת איך אפשר לגרום לנשמה להרגיש "בבית"? לימוד התורה הקדושה שקיבלנו בהר סיני, קיום המצוות, סיוע ועזרה לזולת ועוד דברים נפלאים שאפשר לממש מתוך כל מה שאנו מכירים במסורת ובזהות שלנו. הנשמה רוצה להרגיש אלוקות סביבה, להתחבר מחדש לשורשה ומקורה, ואנו יכולים להעניק לה זאת בדרך פשוטה וזמינה. 

בטח אתם תוהים לעצמכם אם אעיז לנסות שוב את הקמפינג הזה? מי יודע! יכול להיות שאם אגיע מוכן יותר, ההסתגלות תהיה חלקה יותר, אבל השאלה האמיתית היא אם החברים שלי אותם נטשתי, ירשו לי להצטרף שוב...

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

זהו, אני נוטש. עוזב את מנהטן. לצמיתות!

כן, קראתם נכון. אתם לא צריך להחליף משקפיים, ההחלטה היא סופית. אני נוטש את התפוח הגדול. העיר שכל כך אהבתי.

אבל בלי פאניקה, אתם באים איתי!

מנהטן, הבירה העסקית של ארצות הברית, מצויה במשבר עמוק. חסרי בית וטיפוסים מפוקפקים השתלטו על שטחי נדל"ן באזורי המגורים. עסקים רבים לא מסוגלים עוד להצדיק את קיומם ללא כוח אדם שמגיע לתפעל את העסק. הרחובות עדיין לא נוקו, והזגוגיות המנופצות עודם כאן, ממסעות ההרס והביזה של הפגנות הזעם בקיץ האחרון. 

ואת הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, כך זה נראה. אנשים נוטשים את העיר. משפחות שלמות, הורים עם ילדים קמים ועוזבים. בלי להסתכל אחורה. חלקם עזבו לתקופה, חלקם לצמיתות, ובתקשורת אנשים שואלים מה קרה.

התקשר אלי חבר טוב, שאל בהיסוס אם גם אנחנו עוזבים. שאלה לגיטימית בהחלט. אז הנה התשובה שלי:

אני אוהב את עיר מגוריי. יש לי כבוד וגם חיבור עמוק לרובע מנהטן בעיר ניו יורק.

אחרי החתונה, לפני 17 שנה, רעייתי ואנוכי היינו פתוחים להצעות שליחות מכל מקום בעולם. היתה לנו נכונות לארוז את הפקלאות ולטוס לקצה העולם כדי להצית ניצוץ בליבו של יהודי (גם אם הוא חבוי עמוק עמוק). היו לנו הצעות מפתות בלונדון או בפלורידה, באוקראינה או ביוהנסבורג, אבל בסופו של דבר בחרנו לנטוע יתד בניו יורק. הצטרפנו למערכת של בית חב"ד באפר איסט סייד בהנהגתו של הרב בן ציון קרסניאנסקי, ואנו לא מתחרטים לרגע אחד.

כמי שגדל בדרום אפריקה, ניו יורק לא היתה דומה לשום דבר שהכרתי, אבל בפעם הראשונה שרגליי דרכו כאן ב95' מיד התחברתי. עברו חמש שנים, והזמני הפך לקבוע. עברנו כאן יחד את פיגועי התאומים ב-11 בספטמבר, את המשבר הכלכלי הגדול של 08', והשנה היה לנו את קוביד 19, שכבר הפך לקוביד 20, ובקצב הזה נראה שאנו גולשים לכיוון של קוביד 21...

אבל רגע, נחזור אחורה. למה התאהבתי במנהטן? מה פה תפס אותי כדי להישאר?

לא מאותן הסיבות שרוב התושבים או התיירים אוהבים אותה. מעולם לא הזמנתי כרטיס לשואו בברודוויי, וגם לא צפיתי במופע קומי מגלגל. לא ישבתי בהופעות של אלילי הזמר במדיסון סקוור גארדן, ולא השתוללתי ביציע במשחקי הספורט הגדולים שמתרחשים במקום. גם את המוזיאונים המדהימים אני לא מכיר מקרוב, ואפילו לא עליתי במעליות המהירות של פסל החירות או גורדי השחקים שהופכים את קו הרקיע של ניו יורק לסימן ההיכר שלה.

אני מאוהב במשימת חיי. להדליק את הניצוץ החמקמק הזה, בלב של כל אחד ואחת שאני פוגש בדרכי. למצוא מסילות אל תוך תוכה של הנשמה היהודית המפעמת בקרבם, שלפעמים חבויה קצת במרוצת חיי החומר, והעומס הנפשי של אתגרי המאה ה-21. אוהב את מנהטן בגלל האפשרות לפגוש כאן את בני עמי שבחרו להם את העיר הזו למגורים ולעסקים. והשליחות הזו לגמרי לא תלויה בהחלטה אם מועדוני הלילה ייפתחו במועדם, ואם קהל יורשה להצטופף באצטדיונים מחדש. כל עוד נשמתי באפי, וכל עוד תישאר נשמה יהודית אחת שעוד לא דלק בה הניצוץ והפך לשלהבת העולה מאליה, אני כאן!

אתם בטח מכירים את האתוס הצבאי, לא מפקירים חיילים בשטח, בוודאי לא פצועים. אני ומשפחתי מוצבים בחזית, וחס ושלום לא נפקיר את אלו שבשבילם אנו קמים כל בוקר.

זה לא קל, למצוא ובמיוחד להתחבר ליהודים במנהטן התוססת, הרעשנית, בה הכל מהיר ועצבני ותזזיתי. איזור מופלא בגלובוס שלנו שכולו אנרגיה ואנדרלין שלא נגמר. אבל התוצאה מיוחדת לפי ערך ההשקעה. וכל זה נהיה הרבה יותר קשה, וכמעט נעלם, בעידן הקורונה בה אנו שרויים כבר חצי שנה ולא רואים את הסוף.

איך אתה מזמין יהודים לבית הכנסת, אם אתה לא יכול לערוך בופה של קידוש אחר התפילה? איך אתה קורא להם לשחרית של סאנדיי בלי שאפשר להגיש בייגל עם לקס? איך אתה מזמין משפחה מהוססת לבית חב"ד בלי שתוכל להעניק חיבוק אוהב ומקרב? ועוד הרבה חלקים בפאזל הזה שאנו מרכיבים כל השנה, כדי לאחד ולבנות קהילה, אי של קדושה במרחב השוצף והגועש.

הנה החגים מתקרבים. כל אחד שאני מדבר איתו משתף בחששות, ברתיעה, להגיע השנה לבית הכנסת לראש השנה וליום כיפור, לסוכה או לשמחת תורה. אפשר בכלל להתפלל ולחגוג עם מסכות על הפנים ובמרחק של 6 רגל אחד מהשני? ללא ספק אנו מנסים להתגבר על האתגרים, ולבנות מתווה הכי מתאים, הכי דומה לחיים הנורמליים, תוך היצמדות לכללי משרד הבריאות והוראות הרופאים.

אז למה לא בעצם? למה לא לזרום עם החבר'ה, לקום ולנטוש, לעזוב לפלורידה ולאריזונה, ולעשות הכל בשלט רחוק?

אז כן, 'זום' היה מכשיר נהדר, ודיברנו על זה פה רבות. מקסימה היכולת הזו להתחבר 'וירטואלית' מכל מקום בעולם, אבל החיים עצמם אין להם תחליף וירטואלי, גם לא במציאות רבודה ועם כל עזרי הטכנולוגיה הכי חדישים. אין כזה דבר 'מניין' תפילה בפייסבוק, ואי אפשר לתקוע שופר באינסטגרם. 

אי אפשר לחתן זוגות בחופה יהודית כשירה דרך הטיקטוק, ואי אפשר לומר קדיש כהלכה בקבוצת וואצאפ אפילו עם 500 משתתפים. כל אלו ועוד, הם חלק מזערי מתפקידי השליחות שלנו מכוחו ובחזונו של הרבי מליובאוויטש, ואנחנו לא נוטשים באמצע הקרב. כל עוד התפקידים שלנו, של אשתי ושלי בחזית לא הסתיימו, אין לנו את הפריווילגיה לעבור לפיקוד בשלט רחוק ממקום בטוח ושקט.

אבל היי, הרי הכרזתי בכותרת שאני נוטש לצמיתות. נכון. זה יקרה, יום אחד, אולי אפילו בקרוב ממש. אבל רק יחד אתכם, כל חברי הקהילה היקרה, כל היהודים שבאים איתנו במגע. זו היתה שנה לא קלה, אפילו קשה הייתי מעז לקבוע. כל אחד מאיתנו מנסה לשרוד, כלכלית, רפואית, פיזית, נפשית. אבל האור מחכה שם, בקצה של החושך. הפריצה הסופית לגאולה מעבר לפינה. זו תהיה גאולה אמיתית ושלימה, כזו שלכבודה נעזוב פה הכל, ונעלה לארץ ישראל עם משיח צדקנו. תחיית המתים המובטחת תחזיר אלינו את כל היקרים והאהובים שהנגיף קטל אותם במהלך השנה, ואת חודש החגים ה'תשפ"א נבלה בבית המקדש השלישי, בירושלים הבנויה!

אז כן, תתחילו לארוז. אבל עד לאותו רגע בו הקברניט מכריז להדק חגורות, אנחנו נפגשים במקום הקבוע, בשדרה החמישית, כאן במנהטן.

שבת שלום, חודש טוב ומבורך

הרב אוריאל ויגלר

חצי שנה של קורונה והקשר עם אלוקים רק העמיק

חצי שנה של קורונה והקשר עם אלוקים רק העמיק

אליך בורא עולם, אלוקים יקר!

אם ילחצו עלי להגדיר במילה אחת את מערכת היחסים בינינו בחצי השנה האחרונה, הייתי בוחר את המילה "מורכבת". ואם ידרשו ממני לתמצת במילה אחת את ה'תש"פ שאוטוטו חולפת, אבחר במילה אחת "קורונה".

בשבת זו אנו מברכים את חודש אלול, החודש ה-12 בשנה שמבשר את בואה של השנה החדשה, ה'תשפ"א שכבר מעבר לפינה. באלול כבר שומעים את קול השופר, שמזכיר לנו את ראש השנה ויום כיפור. בקהילות ספרדיות מתחילים כבר לומר 'סליחות' מידי בוקר, וחודש החגים על החלק הרציני שבו והמחצית השניה השמחה יותר הופך למוחשי.

חודש אלול הוא גם חודש של חשבון נפש. סיכום של מאזן שנתי. ולכן הפלגתי השבוע במחשבתי והרהרתי על מערכת היחסים ביני לבינך. ההתחלה היתה טובה, מבטיחה, הרבה תוכניות עמדו על הפרק, הכלכלה דהרה לגבהים חדשים, המדדים בוול סטריט זינקו.

ואז פתאום זה קרה. לאף אחד בעולם לא היה מושג שהמגיפה הזו מתקרבת. בעוד אנו מנהלים חיים תוססים וחברתיים, בסין החל הוירוס להתפשט ולהכות באוכלוסיה המקומית. באמצע השנה ככה, לקראת פורים, הרגשנו שהאדמה מתחילה לרעוד, ופתאום זה נחת עלינו בבום. לא היינו מוכנים, לא האזרחים ולא השלטון, ובבת אחת נקטעה שגרת החיים. יצא לי לדמיין קצת איך נספר לנכדים שלנו מה היה כאן, קשה לסכם זאת במילים. אבל דבר אחד בטוח, שנת 2020 תתפוס מקום בולט בספרי ההיסטוריה, ובסיפור שנעביר לדור הבא. 

זה לא הכל. בארה"ב נולדו מחאות ענק, שהובילו לאנרכיה ולביזה, כתוצאה מהתנגשות בין כוחות המשטרה לאזרחים שטוענים לאי צדק ושוויון. מרכזי הערים הגדולות הפכו לזירת קרב, ואזרחים רבים פשוט קמו ועזבו. מנהטן שינתה פניה לבלתי הכר, גם בתחום העסקים וגם בשכונות המגורים.

הקורונה עוד לא מאחורינו לגמרי, והדבר היחיד שמעסיק עכשיו את ההורים, הוא האם וכיצד תיפתח שנת הלימודים הקרובה, אחרי שהשנה הקודמת התנהלה רובה בצורה וירטואלית אם בכלל. 

באופן מפתיע אבל, אלוקים יקר, למרות הכאוס המוחלט שהשתרר בעולם, אני מרגיש קרוב אליך מתמיד. האם אני מבין כל מה שחוללת כאן? האם יש לי מושג למה הבאת עלינו את כל המהומה הזו? לא ולא! הלב שותת דם כשזוכרים את מאות האלפים שקיפחו את חייהם בגלל אוייב בלתי נראה. הפצע בלב פעור עדיין, כשחושבים על המשפחות שהתפרקו, היתומים הרכים, האלמנות או האלמנים. המוח לא מעכל את כמות הנזק שהקורונה הזו המיטה על כלכלת העולם, על הפרנסה של כל משפחה, על היכולת לשרוד חודש נוסף בלי הכנסה מינימלית.

דווקא בגלל שהובלת להשבתה של מעגלי החיים הנורמליים, היה לי פתאום זמן לחשוב ולהרהר על הקיום שלך, על המשמעות של החיבור ביננו. השבועות והחודשים שהיינו 'בבידוד' הולידו יותר תפילות, יותר לימוד תורה, יותר זמן להתבונן ולנסות להבין למה הרעות לעם הזה? זה רק חיזק אצלי את האמונה הפנימית, שלמרות הכאב והקושי, הצער האיום, שלעולם אולי לא אבין את מטרתו, שם למעלה יש לך את התשובות הנכונות.

האמונה עליה חונכתי, יסודות היהדות עליהם גדלתי, חיזקו אצלי את התחושה החזקה שיש כאן תוכנית מסויימת. כל מה שסיפרתי לעיל, וכל האסונות שעוד לא הספקתי לפרט, לא גרמו לי להתרחק ממך ח"ו. באורח פלא, אני מרגיש קרוב יותר, מסוגל לאהוב יותר, ובטוח שנצא מהמשבר הענק הזה חזקים מבעבר. החושך ייעלם, ונמצא את עצמנו באור זורח וחום מרפא.

כולי ציפייה דרוכה להמליך אותך מחדש על העולם ועל ברואיו בראש השנה, בפעם ה-5781 מאז בריאת העולם. בפסוקי התפילה של "אבינו מלכנו" לא חושב שהתעכבתי מספיק על החלק של "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך". השנה אין לי ספק איפה יעצרו כולם ויגידו מילה במילה עם כוונה גדולה.

בתפילות בתשרי הקרוב, אשים דגש על החלקים שמדברים על הפסקת הפילוג והשיסוע הנורא בחברה ובעם. ובתפילת 'ונתנה תוקף' המרטיטה, נזיל דמעה חמה כשהחזן יסלסל בקול כאוב "מי יחיה, ומי ימות; מי בקיצו, ומי לא בקיצו". נתאבל ונבכה על כל מי שחייו נקטעו במגיפה הארורה, ונבקש שלא תחזור שוב לעולם.

והכמיהה המרכזית, זאת שמלווה אותנו בדרך הייסורים הזו ולא השתנתה, רק תתעצם. אבינו מלכנו, שלח לנו את משיח צדקנו. רק אז, בעידן ההוא, נוכל להבין טיפה מה שקרה כאן בשנה האחרונה. ועד אותו רגע, נמשיך להתפלל ולהאמין, לזעוק ולקוות.

שלך לתמיד, 

הרב אוריאל ויגלר

כשמארק צוקרברג חסם אותי!

כשמארק צוקרברג חסם אותי!

ב"ה. מוצאי צום תשעה באב, ה'תש"פ

לכבוד

מר מארק אליוט צוקרברג

משרדי חברת פייסבוק

פארק מנלו, קליפורניה

מארק היקר, 

שמי אוריאל, ואני לקוח של החברה שלך כמה שנים טובות. האמת היא, שאני אסיר תודה לך ולשותפים שלך על שיצרתם את הפלטפורמה החברתית הזו לפני 16 שנה. השימוש בחשבון האישי שלי בפייסבוק מאפשר לי ולמיליונים כמוני לשמור על קשר עם אנשים בכל מקום בעולם. גם ידידים מימי הילדות בדרום אפריקה, מכרים מכל השנים, או חברי קהילה שעזבו את מקום מגוריי בעיר ניו יורק.

כפי שאתה יכול לנחש, אני עושה שימוש בכל האפשרויות הגלומות במדיה שפיתחת, בתחום העיסוק שלי. אני משתדל להביא בצורה כתובה או משודרת רעיונות מהתורה, הפצת מצוות התורה, ואת המסר האוניברסלי הגלום בתורת ומורשת ישראל להמונים, יהודים ושאינם יהודים כאחד. זו בדיוק הסיבה שהייתי בהלם, כאשר גיליתי שהחלטת לחסום אותי!

מאז פרץ הנגיף הארור (קורונה – קוביד 19) לחיינו, ושיבש את מערכות החיים של כולנו, עברתי להיות רב ומנהיג קהילה בצורה וירטואלית. השיעורים שאני מוסר לחברי הקהילה, הדרשות שאני נוהג לתת מידי שבת ומועד, החיבור למבוגרים וצעירים בשירות האנושי הבסיסי שאני מעניק כמנהיג רוחני, הכל עבר לפייסבוק, או לזום, ופלטפורמות וירטואליות דומות. 

השבוע משום מה, החלטת לצנזר את שיעור התורה שמסרתי, הדבקת לזה תווית של "נגד חוקי החברה" (כנראה בגלל אלגוריתם מסויים מאוד...) ומנעת מקהל היעד שלי לצפות בשיעור התורני על פרשת השבוע שהכנתי בדקדקנות ובעמל רב.

אתה רציני?! להגיד שנכנסתי לשוק ולהלם, ולא יכולתי להאמין למראה עיני, יקטין את תחושתי למעשה החמור שעשית.

מעולם, במהלך 12 השנים שיש לי חשבון פעיל במרשתת, לא פרסמתי שום מנפיסט של שנאה, או משהו החשוד בהטיה פוליטית כלשהי. כרב קהילה גדולה ומגוונת במנהטן בניו יורק, ומורך דרך רוחני של אלפים הבאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הם יודעים שהרקע הפוליטי, מגדרי, כלכלי, אתני, בכלל לא נופל בין השיקולים שלי כלפיהם. באדיקות רבה אני שומר על גבולות השיח, גם בזמנים טעונים, כי המשימה שלי היא להפיץ אור, יהדות במאור פנים, תורה ומצוות וחסידות. אני לא מסוגל להבין, מדוע החלטת לסמן את החשבון שלי כבעייתי? ולחסום את האפשרות שלי לעשות בו שימוש למטרות רוחניות נאותות?!

אבל כיהודי, כחסיד, שמכיר את המושג של 'השגחה פרטית', של 'חשבון נפש', אמרתי אבדוק בכל זאת, אולי שגיתי. נכנסתי לתוך הקרביים של ההחלטה השערורייתית שלך, ומצאתי שהיו אלו ארבעה שיעורי תורה על פרשת השבוע, שאולי הפריעו לך או לפועלים תחתך. נראה שהשיעור השבועי תחת הכותרת "התרופה לנגיף הקורונה שנמצאת בפרשת השבוע" הקפיצה אותך, והניפה את הדגלים האדומים ברדאר של "הסטנדרטים של הקהילה" בחברת פייסבוק שבבעלותך. (לינק לצפייה - www.youtube.com/watch?v=BEn7zRQDO6Y&t=760s)

ברצינות תהומית, עברתי על השיעור ביסודיות מתחילתו ועד סופו, לראות איפה מצאת כאן את ה"פייק ניוז" שהרגיז אותך: אני מתחיל את השיעור עם תובנה היסטורית, שסיבת החורבן של בית המקדש השני בירושלים ותחילתה של הגלות בה אנו מצויים זה כמעט אלפיים שנה, היא – כמו שלימדו אותנו חכמי ישראל שחיו באותה תקופה – בגלל שנאת חינם. עוון חמור שכזה, שדרגתו מושווית בידי החכמים, לשלושת העברות החמורות בתורה עליהם מצווה היהודי "ייהרג ואל יעבור", גילוי עריות – שפיכות דמים – עבודה זרה (ניאוף, רצח, ועבודת אלילים). ואיך מתקנים את זה? איך מוצאים תרופה למחלה חשוכת המרפא הזו של שנאה איומה ללא סיבה?

אהבת חינם! להתחיל לאהוב אחד את השני, בלי סיבה! פשוט לאהוב, להכיל, לוותר, לחבק, לקבל. זהו המרשם הבדוק, החיסון המתבקש שיוביל אותי לריפוי אנושי כללי, ולביאתה של הגאולה האמיתית והשלימה. זה יסיים גם את כל שאר המחלות, הסיבוכים, הבעיות, זו תרפא את האנושות כולה ואת העולם כולו, כולל המגיפה האחרונה שהשביתה את העולם, הקורונה הארורה.

אהבת חינם כתרופה לשנאת חינם, הוא חיסון גאוני כל כך אבל גם פשוט כל כך, שטמון בעצות הזהב בתורה הקדושה ובמסורת ישראל. זה מה שביקשתי להעביר להמונים. שגם התרופה לנגיף, תרופה עליה מתייגעים המומחים הגדולים, חברות התרופות, מדינות ומעצמות, נמצאת מתחת לפנס. אהבה. וזה בחינם!

בהודעה המפתיעה שקיבלתי ממך, כתבת: "על פי הסטנדרטים של החברה, מידע שגוי שיכול להוביל לנזק גופני, ולגרום לאנשים להרגיש לא בטוחים בסביבה החברתית בפייסבוק, מוסר לאלתר". אז בוא אני אפתיע אותך, ואצהיר כאן מחדש: אין מסר חשוב יותר, ואין מסר מרגיע ובטוח יותר, ממה שביקשתי לשדר ולהסביר לאנשים! אהבה בין אנשים, ללא תנאי, זו התרופה שכולנו זקוקים לה. 

וכאן בארצות הברית, המדממת, השסועה והמפולגת, עוד יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. לא רק שהמסר שהעליתי בחשבון שלי בפייסבוק לא יוביל אנשים להרגיש לא בטוחים, לא רק שזה לא יוביל לשום נזק גופני רגשי או מנטלי, להיפך, זה מה שיוביל לריפוי הגדול אותו כולם מחפשים, במודע או בתת מודע.

מארק, יכול להיות שאנו חלוקים בהרבה דברים, יודע מה? אולי אפילו ב99% של הדברים, אבל זה לא פוגם כהוא זה באהבת החינם שיש לי אליך, אדם לאדם, יהודי ליהודי. אני אוהב אותך כמו אח, בלב ונפש, ללא סייגים ותנאים.

'מידע שגוי' תייגת את דבריי? הדבר שהכי רחוק מחדשות "פייק ניוז" או מידע ממומן, מוטעה, מסולף, מכל צד במפה הפוליטית, היא תורת ישראל. תורת אמת, שניתנה לנו על ידי משה רבינו בהר סיני, לפני 3333 שנים בדיוק. אתה ואני, כמו כל עם ישראל, ונשמות עם ישראל לדורותיהם, עמדנו שם למרגלות ההר, בהתגלות האלוקית הגדולה שהיתה אי פעם בהיסטוריה האנושית. בעצם למדנו את יסודות התורה, על כל רבדיה, ביחד מפי הגבורה.

אם ייצא לך לבקר בבית הכנסת בשבת הקרובה, תאזין לפרשת השבוע – פרשת ואתחנן. זוהי עדות ממקור ראשון, על "עשרת הדברות" שנתנו באותו מעמד נשגב. גם אם לא ייצא לך לבקר מסיבה כזו או אחרת, אשמח לשוחח אתך על תכני הפרשה כאן! בפייסבוק! בפלטפורמה החברתית הנהדרת, ששינתה את פני העולם בעשורים האחרונים.

אם תרצה להיפגש, ולשוחח על כך מקרוב, אתה מוזמן לבית חב"ד שלנו, אפילו נכבד אותך בעליה המיוחדת, בעת שנקרא יחדיו את עשרת הדברות מתוך ספר התורה. מאז מתן תורה ועד עכשיו, הסטנדרטים החברתיים שלנו כעם, כאומה, לא השתנו. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. אולי יש הבדלים ביננו, אבל יש בי אהבה בלתי מותנית כלפיך, ואת המסר הזה ביקשתי להעביר גם לאחרים.

באהבה גדולה, 

הרב אוריאל ויגלר

אסטרטגיה חדשה מול השלישייה שברחה!

גידול ילדים היא משימה לא קלה, גידול שלישייה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, כולל הרגלי השינה. אבל איכשהו הצלחנו, אשתי ואנוכי, להרגיל אותם לשגרת לילה. שירת פסוקי ה'שמע', ומנגינה מיוחדת לאמירת '12 הפסוקים' שליקט הרבי עבור הילדים, כשהם אחרי מקלחת במיטה נקיה, סיימו את היום בצורה נעימה. כן, היינו שומעים את הפטפוט הילדותי או צחוק מהוסס גם אחרי שיצאנו (לפעמים זה התארך מידי, כנראה סוגיה עמוקה עלתה לדיון...) אבל בסופו של דבר מלאך השינה משתלט, והם נותרים עם חלומות מתוקים עד אור הבוקר. אחד אחרי השני יתעוררו, קצת דיבורים וצחוק רענן מתגלגל, והמתנה עד שההורים ייכנסו מוכנים לגאול אותם מהלולים לתחילתו של יום חדש.

השבוע נפל דבר. אביגיל גילתה שהיא מסוגלת לטפס על המעקה, ולגלוש לרצפה ללא מורא. שני האחים שעקבו אחריה בדקדקנות החליטו שהם גם מסוגלים לערוך את הניסוי, והופ! הדלת נפתחת והשלישייה הצוהלת ניצבת אצלינו בחדר השינה. מאז הבקרים שלנו נראים אחרת לגמרי...

גם הלילות השתנו ללא היכר. בערב אחרי ה'שמע' וה'פסוקים' במיטה, כולל חיבוק ונשיקה, יצאנו מהחדר לתוכניות שלנו. לא עברו חמש דקות! ושמענו צעדים מתופפים במטבח, ואחר כך צהלות בסלון. החזרנו אותם למיטות, והם היו בחוץ, כך שוב ושוב עד שהם נרדמו סוף סוף. גם הבוקר של משפחת ויגלר לבש צורה חדשה, אחד מהם התעורר ב-6 ובמקום לחכות עד שעת היקיצה המשפחתית, הזדרז לדלג החוצה להעיר את האחרים, ומשם לכל חדרי הבית להשכמה מוקדמת מהרגיל.

באסיפת הורים בהולה, הביטקוין נפל, קלטנו שאנו זקוקים לאסטרטגיה חדשה.

אתם בטח מחייכים לעצמכם, כמי שכבר שודרגו מזה שנים רבות למיטות מפנקות ורחבות. אבל במובן מסויים, כולנו תקועים באיזשהו 'לול תינוקות'. שוכבים או רובצים בנוחיות מסויימת, ולא מודעים לכך שיש לנו אפשרות קלילה לדלג החוצה לחיים מסוג חדש. נדמה לנו שישנה חומה גבוהה, בלתי עבירה, והיא האשמה בכך שאיננו מצליחים בחיים, לא מסוגלים להתקדם ביחסים, בעבודה, בפרנסה, במשפחה. סגורים בין ארבע קירות מדומים של הרגלים ושגרה, פחדים וחרדה, לא מצאנו את הדרך לקום, לדלג, ולצאת משם.

קחו למשל את החרדה שהשתררה, בעזרת 'מומחים' המופיעים בפורומים שונים, על המשבר הכלכלי שבפתח, על ההמונים שיאבדו את הכל, וגם היחיד לפתע חרד לגורלו, לפרנסתו, לחייו, ואינו בטוח מה יקרה מחר. כיהודים, מאמינים בני מאמינים, אסור לנו לשכוח שיש מנהיג לעולם. שמי שדאג לנו עד היום, ממשיך לדאוג, להוביל, לכלכל ולפרנס. חז"ל לימדו אותנו, שאין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון בלי שהוא נותן לו את הכוח והיכולת להתגבר עליו.

אז מחר בבוקר, תקומו, תדלגו, ותברחו מהלול. יש בורא לעולם, זן ומפרנס לכל, ואפשר לסמוך עליו במאת האחוזים. לפתע חומות הכלא ייעלמו, הקירות המדומים יתמוססו, תחושת הביטחון והאמונה בה' יובילו לרגיעה מוחלטת מהפאניקה המיותרת. זה נשמע קשה, מאתגר, אולי גם מפחיד, אבל התוצאות הטובות יפתיעו אתכם.

ובדרך קחו על עצמכם משהו חדש לחיים המשוחררים הללו, איזו מצוה (מלשון צוותא וחיבור) שתעבה את הקשר האישי שלכם לבורא עולם. הנה כמה הצעות הגשה: הדליקי נרות שבת, לפני שקיעת החמה בכל יום שישי; החליפו את התפריט האישי לכשר, גם בבית אבל גם כשיוצאים לבלות ולטייל; הנח תפילין כל בוקר, לקריאת שמע או לתפילת שחרית כולה; מצאו זמן להעמיק במורשת המופלאה שלנו, פרשת שבוע או כל חלק אחר בתורה המתוקה; רעננו את אמצעי הביטחון על הבית או המשרד, בדקו שיש לכם מזוזות כשרות על כל הפתחים; ותעשו בטוח שהילדים רשומים לבית ספר שמעניק חינוך יהודי (בי"ס רגיל או וירטואלי, נקווה שרגיל).

התמריצים הללו, זמינים ומעשיים (אם אתם זקוקים להדרכה, אני פה), יתנו לכם כלים לצאת מה'לול' המסוגר, לפני הפעם הראשונה אולי תהססו, אבל בפעם השניה הדילוג החוצה כבר יהיה בקלי קלות. ביום השלישי כבר לא תרגישו בכלל את השינוי. בהצלחה!

זכרו: צעד קטן לאדם, קפיצה גדולה לאנושות. הצעדים שלנו, היציאה מההרגלים, יובילו לצעד הגדול של היציאה מהגלות, מבין המצרים, לגאולה האמיתית והשלימה, לבואו של משיח צדקנו, לו אנו מצפים מאז החורבן של תשעה באב, בקרוב ממש.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

דמיינו את הרגע בו נמצאה התרופה לקורונה... אבל למה לעצור שם?

דמיינו את הרגע בו נמצאה התרופה לקורונה... אבל למה לעצור שם?

הפעילו לרגע דמיון מודרך. אתם קמים בבוקר, ומבזק הרדיו מבשר כי למרות שבאופן רגיל פיצוח תרופה לוירוס חדש לוקח בין 10 ל-15 שנה, מדענים בעלי שם ומעבדות מתקדמות הצליחו להאיץ את המחקר, ניסויים ושאר תהליכים, והופ נמצאה התרופה המיוחלת, שתחסן את האוכלוסיה או תרפא אותה מנגיף הקורונה הארור. הליך האישור זורז גם הוא וזה כבר משווק לאזרחים.

אתם עדיין עוצמים עיניים? מה אתם רואים? שמחה! ריקודים וצהלה! אין מישהו בעולם שלא ישמח למשמע בשורה מענגת שכזו. אפשר לחזור לשגרת החיים, לצאת לעבודה, לשלוח את הילדים לבית הספר, להיכנס לבית חב"ד, להתפלל בבית הכנסת, לצאת לקניות ולבילויים. תחשבו על השמחות ששוב אפשר להשתתף בהן: בר\בת מצוות, בריתות, חתונות, מסיבות גמר, חגיגות יום הולדת, כל מה שלא יכולנו לעשות בחמשה החודשים האחרונים. אפשור לטוס! לנסוע לחופש!

כל מה שהיה כל כך מובן מאליו, טבעי ביותר, ופתאום נמנע מאיתנו בצורה הרמטית או חלקית. בכל פינה בעולם יתפרצו זרמים של אושר, של הקלה, של הודיה.

אבל רגע, לפני שמתעוררים מהחלום המתוק, למה לעצור שם? לפני הקורונה היו לנו עוד צרות! מחלות לב, מחלות חשוכות מרפא, אלצהיימר ושאר תופעות הזקנה, ניוון שרירים, ועוד. ובעולם סביבנו? התגברות האנטישמיות, טרור ואלימות באזורים רבים בעולם, כאוס ברחובות, שסע חברתי. אולי תימצא התרופה לכל התופעות והצרות הללו?

בעוד מדענים מהשורה הראשונה, שוברים את הראש לעלות על הנוסחה הנכונה, למצוא את החיסון המתאים מול הוירוס שמשבש את העולם כבר כמה חודשים, כדאי להאזין לעצה החכמה שלימדו אותנו חכמי ישראל הקדמונים, איך כל אחד מאיתנו, כן אתה ואני ואת, בכוחו למצוא מזור לתחלואי העולם כולו.

הבה נעמיק לרגע בתפקידם של המדענים: הצעד הראשון בדרך ליעד, הוא המחקר. ידיעת המחלה חצי תרופה. עליהם לחקור לעומק את התופעה על כל סוגיה, להבין איך נולד הוירוס ואיך הוא מתפשט, כמה סוגים יש בו ואת מי הוא תוקף, וכיצד אפשר לבנות מחדש את המערכת החיסונית של גוף האדם כדי שידע להתמודד מולו ולנצח במקום להיות מובס ח"ו.

הגמרא במסכת יומא (דף ט' עמוד ב') מלמדת אותנו, שסיבת החורבן של בית המקדש, הסיבה בגללה גלינו מארצנו לגלות קשה ומרה, היא שנאת חינם! האיבה והמשטמה, המחלוקת והמריבה, הביאה לכך שהקב"ה לא יכל לשאת את המצב, כאב רחום שרואה את ילדיו מתקוטטים עד זוב דם הוא קלט שהדרך היחידה היא לפזר אותם. עד כדי כך נוראה התופעה הזו עד שחז"ל משווים אותה לשלושת העבירות החמורות של 'ייהרג ואל יעבור': גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. כן, עד כדי כך!

אז איך מתקנים את העוול? איך מוצאים חיסון לנגיף השנאה? אתם יודעים כבר שכל חיסון יש בו סממנים של הנגיף עצמו. נסיוב של הוירוס הממאיר. אם השנאה החינמית היתה הגורם להרס ולמוות, הרי שרק אהבה חינמית תהיה התרופה הגואלת. החלטה נועזת, בלי לחשוב הרבה, פשוט להתחיל לאהוב. בלי תנאים, בלי שיפוטיות יתר, בלי ציניות, לצאת מעצמנו ומהאנוכיות האנושית, ולהתרגל להעריך, לאהוב, להוקיר. כל אחד, כל אחת. ללא קשר למעשים, למחשבות או לדעות של הזולת. גם לא למגזר, למגדר, או למחנה הפוליטי. זוהי הדרך, זוהי התרופה, שתוביל את כולנו לגאולה השלימה. ליציאה מהגלות הכואבת, לעבר ירושלים הזוהרת. שם ייבנה בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.

אנחנו בעיצומה של תקופה רגישה. 'שלושת השבועות' היא תקופת האבל השנתית על החורבן ששיאה בצום תשעה באב, יום החורבן של בית המקדש הראשון, ומאות שנים אחר כך גם של בית המקדש השני. האין תקופה מתאימה מזו, להתגייס ולפעול כל אחד לחוד וכולנו ביחד להסיר את המגיפה, להגביר את האחווה, ולקוות ולהחיש את הגאולה?

והכי חשוב, לא להיכנע למחשבה הטורדנית הזו (עצת היצר) "מה אני כבר יכול להועיל? אם אתחיל לאהוב אדם אחד העולם ישתנה בצורה דרסטית שכזו?" התשובה ברורה. אם אדם אחד אי שם במחוז וואהן, עשה משהו או אכל משהו וגרם לעולם כולו להשתגע, להסתגר. על אחת כמה וכמה, שמעשה טוב אחד שלך, בכוחו להשפיע באופן חיובי ומעשי על כל העולם.

הגיע הזמן לפעול! להפסיק לדמיין! בואו לא נצטמצם במרדף אחרי החיסון מול הקורונה, אלא נתחיל לעבוד על החיסון למצב העולמי, לחרפת הגלות, ונפתח במהירות את התרופה, הגאולה האמיתית והשלימה. זה בידיים שלנו! YES WE CAN!

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

החושך סמיך ומצמית, לא רואים כלום!

החושך סמיך ומצמית, לא רואים כלום!

2 וחצי לפנות בוקר, בלילה שבין שלישי לרביעי, בקושי הצלחתי לעלות על יצועי לאחר יום עבודה מפרך, והדלת לחדר השינה שלנו נפתחת. מוסיא בת ה-4 יחד עם שרה בת ה-6 בוכות בהיסטריה, כאילו אסון נורא או משהו מפחיד ביותר מתקרב.

לא נדיר שהילדים מתעוררים באמצע הלילה, אבל בדרך כלל הם יודעים את הכתובת.. ישר לחיקה של אשתי, אני בדרך כלל לא מתערב.. אבל הפעם זה היה יוצא דופן. הם נראו נסערות מידי, כנראה העירו אחת את השניה, והבכי היה בלתי נשלט. כשהיבבות נחלשו הצלחנו לקלוט כמה מילים: "חשוך לנו מידי, אנחנו לא רואות כלום!!!"

הבטתי בעיניה של אשתי וראיתי את אותה פליאה. בדרך כלל זה חלום ביעותים, או כאב בטן עמום כלשהו, ועם קצת דברי הרגעה כולל חיבוק חזק הם נרגעים וחוזרים מיידית למיטה. גם ה"אני צמא נורא" מוצא את פתרונו עם קצת מים בכוס. אבל הטענה הזו לא נשמעה מעולם. גייסתי את כל הסבלנות בעולם, והתחלתי: "מוסיא, את יודעת, זה אמצע הלילה עכשיו. השמש שקעה, והחושך נמצא בכל מקום. גם האורות בבית כבויים. אבל איך זה מעיר אותך? אולי נחליט שבשעה 2 לפנות בוקר זה לא הזמן המתאים לבדוק אם רואים משהו עם העיניים?"

"תחזרי למיטה, תעצמי עיניים, ותיכף תחזרי לשינה המתוקה" המלצתי בחום. אבל היא בשלה "אם אעצום את עיני, החושך יהיה סמיך ומצמית יותר, לא רוצה...", לקח עוד כמה סיבובים, הטיעון המנצח נשלף מאי שם, הידקתי את השמיכה ברכות, היא עצמה את עיניה, ושינה רגועה ננסכה על עיניה הקטנות. בחושך.

החוויה הלילית הזו, גרמה לי להרהר, לפני שעצמתי מחדש את עיני:

זה 1950 שנה שאנחנו בגלות, מאז חרב בית המקדש השני. רובם של השנים הללו היו חשוכות מאוד לעם היהודי. אבל חז"ל מלמדים אותנו שדווקא לפני שעולה השחר, גוברת החשיכה. בעקבתא דמשיחא תופעות חשוכות מאוד יצוצו במקומות שונים. השואה האיומה, כמותה לא היתה, שהתחוללה במאה האחרונה. ואפילו התקופה הנוכחית, בה גילויי אנטישמיות צצים מחדש בעולם וגם כאן בארצות הברית למרבה הצער. המגיפה האחרונה רק הוסיפה ממדים של פחד מהבלתי נודע, וגרמה לערעור החיים הנורמליים ברוב מדינות העולם החופשי. אז נכון, החושך גובר, הופך לסמיך ומצמית יותר, אבל זהו סימן ברור שאנחנו לקראת הסוף, האור כבר מבצבץ בסוף המנהרה.

אתמול צמנו, צום שבעה עשר בתמוז, שמסמל את תחילת החורבן, שלושה שבועות עד לתשעה בא, במהלכם נהוג לשמור על דיני אבלות וצער על הגלות. אך יחד עם זאת, זוהי תקופה בשנה בה עלינו לעבות ולחזק את הציפייה המוחשית לגאולה, לאור שבא בסיום החושך. הכמיהה לבנין בית המקדש השלישי, בירושלים עיר הקודש.

נצטרף כולנו, כל אחד ואחת, לבכי הבלתי נשלט של הבנות המתוקות מתוכו יצאה הזעקה: "אבא, חשוך לנו מידי". אבינו שבשמים, חשוך לנו, אנחנו לא רואים כלום, לא מסוגלים יותר. תוציא אותנו מחשכת הגלות הזו, ותוביל אותנו לעידן הגאולה, שכולו אור, בקרוב ממש NOW.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

המפגש המרתיע עם הדוב שחדר לחצר שלנו!

זה קרה השבוע. דוב מגודל, דוב אמריקני שחור, חדר לחצר שלנו ללא התראה מוקדמת.

יצאנו להתאוורר קצת בבית הארחה מחוץ לעיר, ובאחד הבקרים כשיצאתי מהבית לעבר הרכב, נסוגתי בבהלה למראה דוב רחב ממדים מסתובב בחופשיות מטרים ספורים ממני. הוא סובב במעגלים תר אחר מזון עזוב ונטוש. חזרתי מיד הביתה, נעלתי היטב את הדלת, ואז התחלתי לצלם מבעד לשמשה (הסרטון מצו"ב).

שלא תבינו אותי לא נכון. גדלתי בדרום אפריקה, מדינת הג'ונגלים והספארי. בית הגידול של חיות פרא (אריות, נמרים, פילים, בבונים, ועוד). אבל הפגישה איתם היתה תמיד בפארק לאומי רשמי וממוסד, קרוגר פארק. מעולם לא ראינו חיות ברחוב, או בחצרות הבתים. בנוסף לכך, אין כמעט בנמצא דובים בדרום אפריקה כך שלא היתה לי היכרות מוקדמת עם חיה זו. דומה אבל שבהרי מדינת ניו יורק, המחזות האלו שכיחים, כך נדהמנו לגלות השבוע.

הדוב השחור האמריקני הוא טורף יבשתי, שמגיע למשקל של 300 ק"ג ואף יותר. הוא מצוי ביערות, שדות, ומורדות הרים. בכל כף רגל יש לו חמש ציפורניים חזקות המשמשות אותו לקריעה, חפירה וטיפוס. הוא מהיר מאוד, מטפס על עצים, וגם יודע לשחות. כך שאם נפגשת חזיתית עם דוב שכזה, המוצא היחיד הוא תפילה לאלוקים שיושיע אותך בנס ממלתעות הדוב.

וכאן מגיע הטוויסט בעלילה. בפעם הראשונה הייתי מבועת כולי, נסוגתי לאחור בבהלה. אבל אחרי ששיתפתי בחשש את השכנים, ובעיקר את המקומיים, הם הסבירו לי שזה דבר שכיח ביותר, חלק מהנוף כמעט. התברר לי גם שהדובים הללו אינם תוקפניים ברוב המקרים, והפחד שלהם מאיתנו גדול מהפחד האנושי מהם. הדוב השחור התחוור לי, אינו מסוכן כמו דובי הגריזלי או הדובים החומים.

אמצעי השליטה בדוב שכזה הוא פחד ומזון, בסדר הזה. החוקרים הופתעו לגלות כי ברוב המקרים, בעלי החיים המסיביים הללו נבהלים מקולות רשרוש של סנאים, עכברים ואפילו ציפורים. ראו אותם נסוגים לאחור בגלל פרפרים ואפילו עש! ציידי הדובים (בלי להתייחס לחוקיות הדבר) משתמשים בכלבים שלהם, זעירים מול מידות החיה הגדולה, ללכוד את הדובים. בעלי כלבים משתמשים בהם לעתים קרובות להניס דובים מחצרות הבתים ומשדות.

בשבת הקרובה נחגוג את "חג הגאולה", יום בו יצא לחופשי ממאסרו בכלא הסובייטי, כבוד קדושת האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, הרבי השישי בשושלת חסידות חב"ד, חותנו של הרבי האחרון. סיבת המעצר והמאסר היתה הרדיפה של השלטון הקומוניסטי נגד כל מי שהעיז לקיים חיים יהודיים בגלוי, ובוודאי מול מי שללא מורא ניהל רשת עניפה של מוסדות חינוך תורניים, בתי כנסת וישיבות, מקוואות, ועוד. בגאון יהודי ובגבורה נפשית בלתי מצויה, עמד הרבי בתוקף על הזכות של כל יהודי לחיות לפי אורח חייו המסורתי. הצורר סטאלין הגלה עינה והרג מיליוני אנשים ללא הנד עפעף, אבל הרבי לא רעד ולו לרגע. הוא ידע שמנהיג העולם האמיתי הוא הקב"ה, שציוה ונתן את התורה כדי שנקיים אותה, בכל מצב.

במבט היסטורי לאחור, תשעים ושלוש שנים אחר כך, דומה שאפשר לסכם ולומר שהרבי ניצח את האימפריה הסובייטית. לא נותר מהם זכר, ואילו הרבי ומורשתו איתנו, ממשיכה בעוז בכל פינה, ואפילו ברחבי מדינות ברית המועצות לשעבר, כאשר חסידיו ותלמידיו מפיצים יהדות וחסידות ללא מורא ובגלוי, וברוב המקרים בתמיכת השלטונות המקומיים. סטאלין זכור כאחד הרוצחים ההמוניים השטניים בהיסטוריה של האנושות, ומנגד תנועת חב"ד שהרבי הריי"צ עמד בראשה במשך שלושים שנה (תר"פ-תש"י) מובילה את התחייה היהודית, ברוסיה ובשאר מדינות העולם.

מהו המסר העכשווי לחיים שלנו?

לפעמים נדמה, שהאתגרים גדולים עלינו. יש בחוץ הרבה פחד ובהלה. תחושה של חוסר יציבות בעולם סביבנו. אבל הדוב המפחיד, המגודל והתוקפני, מתגלה כחיה רגישה שפוחדת מצרצור של פרפרים. אין לנו מה לפחד או לחשוש, כשאנו יודעים שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו, ומכלכל את צעדינו רק בכיוון הטוב והחיובי.

הנשמה שבתוכנו, שמחוברת למקורה ושורשה, היא נצחית ולא ניתנת להשפעה או לשינוי בעקבות מאורעות כאלו או אחרים. במקום לתת לפחד להזדחל פנימה, לכוחות חיצוניים לשלוט ברוגע הנפשי שלנו, נמצא את הדרך ללמוד מחייו ומורשתו של הרבי בעל מסירות הנפש, ולחזק את הקשר לבורא עולם. כך נוכל להמשיך במשימות המוטלות עלינו, בחוג המשפחה, במקום העבודה, בסביבה החברתית, ללא בהלה מול חיה כזו או אחרת שתצוץ מולנו לפתע. נזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו, שבעז"ה הדברים יסתדרו, והלוואי שבקרוב ממש נשכיל להבין ואף להרגיש, איך כל זה בעצם הינו חלק מתוכנית אלוקית הטובה ביותר עבורנו, ערב ביאתה של הגאולה השלימה, תיכף ומיד ממש.

שבת שלום, 

הרב אוריאל ויגלר

הקורונה הסתיימה! הידד!

הקורונה הסתיימה! הידד!

באחד הימים השבוע נכנסתי לגוגל, והקשתי בשורת החיפוש "מתי ייגמר וירוס הקורונה?", קיבלתי לא פחות מ5.2 מיליארד תוצאות! הקשתי שוב בשורת החיפוש "מתי ישוחרר החיסון נגד הנגיף החדש (קורונה-קוביד 19)", תוצאות החיפוש הצטמצמו ל1.7 מיליארד תוצאות בלבד.

בכל שיחת סלון, או ועידת 'זום' בארבעת החודשים האחרונים, השאלות היו רבות מספור והתשובות מועטות. הלא נודע, הדאגה וחוסר המידע והבהירות שלטו בשיח הציבורי והפרטי. נדמה לי שכולנו גיגלנו את אותם שאלות פחות או יותר... 

כמו בכל קיץ, כשמתקרב חודש יולי, אני יושב ומכין את לוח השנה ומנסה לשבץ את האירועים לשנת הפעילות הקרובה, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. נוכל לקיים את אירוע ההתרמה השנתי שלנו או לא? מה לכתוב על ראש השנה, או שמחת תורה? לעדכן על סעודות שבת קהילתיות או לא? מהו ה'נושא' השנתי של משתה הפורים, יהיה בכלל?

שתבינו, כל שנה אנו יושבים, רעייתי ואנוכי, ומתכננים בפרוטרוט את השנה הקרובה, כדי שכולם יוכלו להיערך בהתאם ומראש. אבל הפעם, שוב ושוב, בכל חג, בכל תאריך קבוע של אירועים שאנו עושים כבר כמה שנים, חזרה התשובה "לא יודע!" – "אין לי מושג" – "איך אפשר לדעת עכשיו?" – סימני שאלה, ועוד סימני שאלה. איך אפשר להחליט עכשיו מה יהיה מחר, בעוד חודש, בעוד חצי שנה..

במבט לאחור, ארבעת החודשים האחרונים היו גם בסגנון כזה, כאשר לא היה לנו מושג איך ייראה חג הפסח, פעילות ל"ג בעומר, מסיבת שבועות, וכן הלאה. אבל איכשהו התגברנו, וכולנו היינו באותה ספינה פחות או יותר. אבל להישאר בסימני שאלה או תהייה על שנת שלימה! שנה שעוד לא התחילה, הפך לנטל כבד פתאום. הרגשה של חומה שחוסמת אותך לכל האורך והרוחב.

אחד היסודות הנפשיים שעוזרים לנו להתנהל בצורה שפויה בחיים, הוא השליטה על המצב. גם אנשים שלא נמצאים בתפקידי ניהול ושליטה בעבודה, יודעים ומוקירים את השליטה הקטנה הזו, על היממה, על החודש הקרוב. עושים תוכניות, לנסיעה, לפגישה, לחופשה, כשאתה יודע מה מתקרב ומה יקרה, אתה רגוע יותר.

כשאתה נועץ בלוח השנה איזו חופשה משפחתית, או סוף שבוע זוגי בדצמבר, פתאום החורף כבר לא כל כך קר ומעיק. הידיעה באיזה בית ספר ילמדו הילדים שנה הבאה, ולאיזה מחנה קיץ יצטרפו בחודשיים של קיץ מהביל, משדרת יציבות. תכנון שמחה משפחתית, כמו בר\בת מצוה, שתקרה בעוד שנתיים או שלוש מכניסה אוירה של כוננות והתרגשות. אלו הדברים שעוזרים לנו להתקדם, לראות קדימה ולצעוד לשם בבטחה.

ופתאום, כאוס מוחלט. לקח לנו כמה ימים או כמה שבועות, עד שחדרה ההכרה שאין לנו שום שליטה בסדר היום, השבוע, או העתיד. הכל התבטל, במימד האישי, המשפחתי, העסקי, המדינתי. 

אז מתי ייגמר הסיוט הזה? מתי ייעלם הנגיף הארור מחיינו? מתי שתחליטו! עכשיו, אם תרצו! 

כן, עד כמה שזה נשמע לכם הזוי, זה בידיים שלכם. הוא יכול להסתיים ולהתנדף לחלוטין ברגע שרק תרצו.

אני מקווה שאתם מבינים לאן אני חותר. את התרופה לנגיף ימצאו בעז"ה, ואם יבוא גל שני ח"ו יוכלו לטפל בחולים ולמנוע את האסונות שהיו ברובם בגלל בלבול וחוסר היערכות נכונה. אבל אני מדבר יותר על הקטע של השליטה. אם רק נבין שמעולם לא היינו בשליטה אמיתית על החיים שלנו, על המעשים שלנו, על סדר היום שלנו, נכיר בכך שאפשר לסיים את הבהלה הזו.

הרגשת העוצמה, השליטה, הכוח בידיים, היתה אשליה מתוקה. היחיד שיש לו שליטה מלאה בכל מה שזז הוא בורא העולם ומנהיגו. כן, כבר 5780 שנה מאז בריאת העולם, הוא מנהל דה פקטו כל תזוזה בכל שניה. אז קחו נשימה עמוקה, תרגילי מדיטציה מוכרים, שקט, התבודדות, התבוננות, ותתחברו למוטיב האמונה הקיים בכל נשמה יהודית עמוק פנימה. תנו לו מחדש את המפתחות להובלה, ותתפלאו לגלות איך החיים חוזרים למסלולם בשניה אחת. הפחדים ייעלמו, הדאגה תפנה את מקומה לשלוות נפש, תשתחררו באחת מבהלת הקורונה!

דבר אחד אני יוכל להבטיח לכם: המגיפה העולמית, הנגיף שהשבית חלקים ניכרים בחיינו ובעולם כפי שהכרנו אותו עד מרץ האחרון, תיעלם רק כאשר השולט האמיתי והיחידי בעולם יחליט שהגיע הזמן. אבל אנחנו, בסביבה הכי קרובה אלינו, יכולים להחליט לסיים את השפעות הקורונה על מסלול חיינו, מיד, ברגע. זאת על ידי שנשכיל להפנים שהשליטה היא שלו, ולא שלנו. בעצם תמיד היתה ככה. אבל עכשיו אין חולק על כך.

ביום חמישי השבוע, ציינו מיליונים ברחבי העולם את יום פטירתו ה-26 של הרבי מליובאוויטש. נקודה מרכזית, שעברה כבריח התיכון בכל שיחותיו, נאומיו, מכתביו, של הרבי עם יחידים ועם ציבור, היתה החשיבות לפתח ולהעצים את כוח האמונה בקדוש ברוך הוא. לעודד חשיבה חיובית, תמיד, גם במצבים קשים ומורכבים. כשכוח המחשבה עובד על מסלול של אופטימיות, מתוך אמונה וביטחון בבורא עולם ומנהיגו, אנו בעצם יוצרים את הכלי לקבלת תוצאות חיוביות, שמחות, שאנו כמהים כל כך למצוא.

תוך כדי שאני כותב את המילים הללו, מבזקי החדשות מתפרצים מהטלפון ורצים מול העיניים. "עקומת הקורונה שוב בעלייה, נדמה שהבידוד והסגר לא עובדים", "התפרצות מחודשת של הנגיף, באיזורים חקלאיים גדולים בארה"ב", "ארצות ברית הנדבקים במגיפה", "יוסטון טקסס לקראת חג העצמאות הגרוע ביותר.." ועוד מהסוג הזה.

בעוד כמה שעות, עם כניסתה של שבת המלכה, אני מתכוון לכבות את כל המכשירים האלקטרוניים בבית. להתנתק כליל למשך 25 שעות מתשדירי הבהלה של תקשורת צמאת כותרות סקופים ורייטינג. אבל האמת? למה לחכות לשבת? יש לנו את הכוח, ואת השליטה, לכבות את כותרות התבהלה ורעשי ההפחדה כל יום. זאת על ידי שנשים מבטחנו בה', היחיד ששולט באמת בחיינו, רופא כל בשר ומפליא לעשות. לכו על זה, מומלץ לשימוש ביתי.

לא רק השבת, לא רק השבוע, מעכשיו למשך כל החיים, בריאים שמחים ומאושרים.

שבת שלום ומבורך, 

הרב אוריאל ויגלר

מה הרבי היה אומר על מה שקורה עכשיו?

מה הרבי היה אומר על מה שקורה עכשיו?

רבי יקר שלי, 

אני מתגעגע. חלפו 26 שנים ארוכות מאז עלתה נשמתך השמיימה, בג' בתמוז ה'תשנ"ד. יותר מתמיד, נראה שאנו זקוקים לך כאן ועכשיו. כמה חסרה ההנהגה, ההובלה. כמה חסר הקול המרגיע והבוטח, המכוון והיודע. כמה כמהים אנחנו לאהבה בלתי מותנית ובלתי גבולית, שיודעת להכיל הכל ואת כולם.

לא מצליח להשתחרר מהחשיבה התמידית "אז מה הרבי היה אומר על כל מה שקורה עכשיו?", איזה מסר היית מעביר לנו, ודרכנו לכל העולם, כפי שעשית בכל שנות הנהגתך. השאלה הזו מנקרת בראשי ללא הפוגה, ובראשי מאות האלפים שחסרונך צורב בנשמתם יומם וליל.

היית רואה את מה שאנחנו רואים בעיניים כלות, הכאוס והתסיסה ברחובות הערים, בניו יורק ובלוס אנג'לס, באטלנטה ובמיניאפוליס. הפרעות, ההפגנות, הביזה, שריפת העסקים והכאת האזרחים.

אבל המבט שלך תמיד חדר עמוק יותר, למהות.

לתסכול ולחוסר האונים שנמשך שנים, ללא הצדקה וללא טיפול שורש. הלבה שמתפרצת לפתע, גם אם בליבוי אנרכיסטים וארגוני פשיעה וטרור. היית מקשיב, מאזין בחום ללא שיפוטיות לכעס של האזרח הפשוט, שנמאס לו מסדרי השלטון או האכיפה הלא מידתיים לטעמו. היית מביט בעיניך הטובות לתוך עיניהם של מיליוני אמריקאים, שחוסר שביעות רצונם מההנהגה כבר עבר את הרף האפשרי, במיוחד לאחר שהם נעולים וממודרים בבתיהם בגלל המגיפה שלא הקלה את החיים באיזור. היית מזהה את השסע והפילוג, הניכור והפירוד, המיותרים כל כך, שנראים לפתע בלתי ניתנים לגישור, לאיחוי או ריפוי.

רבי יקר, גם מאז הסתלקותך, התמדתי ללמוד מתורתך, מהמשנה הבהירה והעמוקה שהותרת אחריך. מידי יום בעשרים ושש השנים האחרונות, קבעתי זמן לעיין מחדש בשיחות, במכתבים, ברשימות, ואני בהחלט נותן דרור למחשבותיי, כיצד היתה נראית 'התוועדות' עם האלפים ב-770 בשבת הקרובה.

כמובן שאני לא מתיימר לרגע להחליט מראש מה היו המילים, אבל את התוכן אני כמו שומע מצלצל באוזניי. בליבי אני יודע שהיית מרגיע אותנו. המסר העולה מהדברים, הטון המלווה אותם, היה נוסך עידוד ובטחון. המילים היו מרגיעות ומעצימות כאחד. היית מחדד את המסר שהעולם אינו ג'ונגל. שיש בורא לעולם, שמשגיח על כל בריה וכל יצור, באופן תמידי. שוב היית מדגיש את כוחה העצום של כל פעולה טובה, את כוחו של היחיד להכריע את המאזן כולו, ולהטות את הכף לכיוון עולם טוב ומואר.

לא היית מתייאש ומנסה שוב לרומם אותנו מעל לראייה השטחית הנוחה. היית מספר לנו בנועם שמעבר להררי הזעם והתסכול ישנה תקוה גדולה. בסבלנות רבה היית מאריך ומבאר, שמתחת לכעס האצור שמתפרץ ברחובות ובכיכרות יש השתוקקות של דור שלם לסדר אמיתי. נחישות לעורר שינוי, שיוביל לעולם טוב יותר לכולנו לחיות בו. היית מבחין מתוך אהבה עמוקה לכל יציר כפיו של הקב"ה, שמה שמוביל בסופו של דבר את כולם, בתת מודע, הוא הרצון לשפר את הכיוון של העולם, לקראת בואה של הגאולה השלימה.

היית מביא לנו את אותה בהירות עוצמתית שמפזרת כל ערפל, עליה אנחנו רק חולמים כעת!

אני כמו שומע אותך, דורש שלא ניכנס לפאניקה מהמחשבה שאוטוטו שוטף אותנו הגל השני של הקורונה בסתיו, ושלא ניכנס לדיכאון מדברי 'הנבואה' של מומחי הרפואה ופרשני המגיפות הממלאים את האולפנים בשכר. תזכיר לנו שוב ושוב, ממקורות חז"ל ואותיות התורה הנצחית, שהאחראי הבלעדי לחיים שלנו ולכל מה שקורה בהם הוא בורא העולם ומנהיגו. שיש להתחזק באמונה ובטחון, לחיות עם חשיבה חיובית בלבד, כזו שיש לה את הכוח לשנות את המציאות לחיובית בפועל ממש.

רבי יקר ואהוב, אני שומע את הקול שלך, נשבר בבכי תוך שאתה מדבר על הגלות המרה, על ההעלם וההסתר, על הצרות המתרגשות. אני שומע אותך מתחנן - תובע ומבקש - מאותו בורא עולם, שיפסיק את נסיון הגלות המר, יניח כבר את הרצון לראות אותנו מתגברים על כל מכשול, ויחיש לנו במהרה את בואה של הגאולה.

אני רוצה להתמסר כל כולי לאנרגיות הללו שהיית טוען בנו בכל התוועדות. משתוקק יותר מתמיד לשמוע את הדיבור המנהיגותי לאומה כולה: תחזיקו חזק, אנחנו ברגעים האחרונים של החושך, האור מעבר לפינה לא רק בקצה המנהרה. הגאולה ההיא, משאת כל הדורות, חזון כל הנביאים, בהישג יד. מחשבה טובה, דיבור טוב, מעשה טוב, וזה יגיע. לא רחוקה השעה בה נבין שכל הכאוס שנוצר, והשיתוק העולמי ממנו אנחנו לא מצליחים בדיוק להשתחרר, הוא חלק מתוכנית אלוקית, גדולה יותר מכל מה שאנחנו מסוגלים לקלוט. אבל ברגע שזה יקרה, כל פיסות הפאזל יתחברו לנו מול העיניים.

אני מתגעגע. מצפה ומייחל להתאחד איתך מחדש, לראות אותך ולשמוע אותך, עם תחיית המתים בגאולה הקרובה, אמן!

שבת שלום וחודש טוב, 

הרב אוריאל ויגלר

תקועות בלי דלק על הכביש המהיר

שעות הערב של 'סאנדיי' האחרון, אני שרוע על הספה מנסה להירגע קצת, כשמסרון קופץ לי מהוואצאפ. השליח הרב חיים אלבסקי, חבר שלי, מנהל בית חב"ד באפר ווסט סייד במנהטן, מספר לי על 2 בחורות, מורות בבית ספר שלו, שטערני בלאו ודורית גפני, שתקועות ברכב עם מיכל דלק ריק, על הכביש המהיר, כביש הטבעת שמקיף את מנהטן ממערב. "יש מישהו באיזור שיכול לחלץ אותן?"

מודה ומתוודה, המחשבות הראשונות במוחי העייף לאחר יום עמוס, היו: "ריבונו של עולם, איך בחורות נתקעות ב-2020 בלי דלק ברכב? ועוד בעיר בה בכל סוף רחוב יש תחנת דלק אם לא כמה, מה? הן לא רואות את נורת אזהרה כשהמיכל קרוב לסיום? איפה האחריות, הזהירות?

זה היה האינסטיקנט הראשוני. אבל מיד נזכרתי, שגם אני הייתי בסיטואציה דומה לא מזמן. לפני כמה חודשים, נתקעתי בלי דלק על צומת הרחובות לקסינגטון וה-92, למרות נורות האזהרה שהמחשב האוטומטי של הרכב הבהב לעברי שוב ושוב.

זה טבע האדם, אתה מלא ביקורת על האחר, בעוד את נגעי עצמך אתה לא רואה. פתאום הסתכלתי במראה, והבנתי את מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך"! אהוב את הזולת בדיוק כשם שאתה אוהב את עצמך. כשאני נתקעתי במצב דומה, לא האשמתי את עצמי, פשוט התארגנתי, הסתדרתי והמשכתי הלאה בסדר היום.

שיניתי כיוון, החלטתי להתגייס לעזור לבנות שתקועות ברכב ומצפות לתושיה של אחרים לטובתן. לא הייתי באיזור, אחרת הייתי קופץ לשם בשמחה, אבל העליתי בקבוצת הוואצאפ הקהילתית, ותוך שניות חברינו היקר שי זך, מפקד מהולל בצה"ל בעבר ונדל"ניסט מצליח במנהטן בהווה התגייס. הוא היה באיזור, והציע את עזרתו. קישרתי אותו עם הרב אלבסקי, שחיבר אותו עם הבנות, הוא הביא אותן לתחנת הדלק, חזרה לרכב, והם יכלו להתניע מחדש.

סוף טוב הכל טוב. חזרתי לספה, עם כמה תובנות.

השניות הראשונות, כשחיפשתי אקזיט נוח מהמצוה שנקרתה בדרכי. מצאתי את התירוץ למה לזרוק את זה על מישהו אחר. כשאתה באיזור הנוחות שלך, אחרי סופשבוע ארוך וכל מה שאתה רוצה זה כמה דקות של שקט, קשה לחשוב על יציאה לעזור למישהו אחר, זה זמן ומאמץ ולפעמים יותר מזה. אך זהו בעצם המאבק התמידי שמתנהל בנפש שלנו פנימה. אנוכיות מול נתינה. הנפש האלוקית מול הנפש הבהמית. הטבע החומרי מושך לאנוכיות מוחלטת, ממש עיוור לצרכים של השני. הנשמה האלוקית מעוניינת תמיד לעזור, לצאת החוצה, להתמסר ואפילו לפעמים להסתכן, כדי להיטיב עם הזולת.

גם למצווה וגם לעבירה יש את התגובות האנושיות המוכרות "אוי" ו"אההה". השאלה היא מה בא קודם. כשאתה מתמסר לתאווה גופנית, לביצוע משהו שלא מוסכם על התורה ונותן התורה, אתה מתבוסס בתענוג החומרי ופולט "אההה", אבל מיד אחרי בדרך כלל המצפון מייסר, ואתה נאנח "אוי" מה עשיתי. לעומת זאת, בקיום המצווה, לא תמיד זה קל וזמין ומהיר, ולפעמים דורש ויתור גדול, ה"אוי" מתלווה לביצוע כמעט תמיד. אבל לאחר קיום התורה והמצווה, מגיע "אההה" גדול ומשמעותי. התחושה הטובה, הברורה, על עשיית הדבר הנכון. יחי ההבדל הקטן.

לוותר על זמן אישי ולהקדיש אותו לזולת, או לוותר על ממון אישי (וכל דבר דומה ששייך לי) כדי לתרום לזולת, דורש מאמץ והכרה בחשיבות הדבר. אבל הריוח הוא עצום. בסיפור בו התחלתי, באמת שכמעט ולא עשיתי כלום. שיחה קצרה, וואצאפ בקבוצה הקהילתית, ומעקב עד לסיום הטוב. אצל שי זה לקח לו חצי שעה, שלא היתה בתכנון, עליה ויתר למען הבנות שלא ידע על קיומן עד אותו רגע. אבל תשאלו אותו, והוא יגיד לכם בפה מלא, שהנתינה הזו תרמה לו המון. התענוג האמיתי, הסיפוק הממשי, שאנו חווים לאחר הנתינה, הויתור, העזרה, הוא משהו ששום הנאה גשמית לא יכולה להתחרות בה. גם הסדרה הטובה ביותר של נטפליקס... תאמינו לי. תנסו ותחזרו לספר לי אם אני טועה.

בשיחה שהיתה לי עם שי אחר כך, הוא אומר לי, שמע כבוד הרב, זה משהו טוב שיצא מכל השלושה חודשים של הקורונה, כשקצב החיים נרגע קצת בכורח המציאות. במירוץ החיים הרגיל, של אדם ממוצע במנהטן בקיץ של 2020, לא היתה לי דקה לחשוב על זה אפילו. הייתי מתעלם מההודעה. אבל כשאין לאן לרוץ, והלחץ התמידי לא באיזור כרגע, פתאום גם חצי שעה של עזרה לזולת באה בחשבון. "אני מקווה, שאת המצוות הללו אוכל לשלב בלו"ז שלי, גם כשנתאושש ונחזור לשיגרה. אזכור תמיד את הלקח מהערב הזה, האט את הקצב בחיים שלך, כדי לפנות זמן ולעזור למישהו אחר שתקוע, ברכב או בעבודה, או בחיים" הוא סיים.

ומצוה גוררת מצוה. אף פעם לא מפסידים מלעשות משהו טוב. בדקות הקצרות ששי עזר להם למלאות דלק, הוא סיפר להם שהוא עוסק בימים אלו באריזה של חבילות מזון וסיוע לצוותות המסורים של שירותי הבריאות בעיר. בלי לחשוב פעמיים, הם ביקשו ממנו להתנדב ולהיות חלק ממעגל הנתינה הזה. כל הצדדים יצאו מורווחים מהעסק.

שבת רגועה ונפלאה, 

הרב אוריאל ויגלר

מופת אצל הרבי > 80,000 דולר שקיבלתי השבוע

זה כמעט 26 שנים, שהעולם היהודי לא זוכה לראות ולשמוע את הרבי מליובאוויטש. זה כמעט 26 שנים, שאני מקפיד להגיע לקברו של הרבי, מקום הומה אדם 24/7, להתפלל ולהתברך, ולקבל אנרגיות בעוצמה שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר. הנוכחות של הרבי מוחשית שם כל כך.

לפני שנגיף הקורונה פרץ לחיינו, באיזור חג הפורים האחרון, הייתי מקדיש לפחות פעמיים בחודש כמה שעות כדי לבקר באהל הקדוש של הרבי. השבוע, אחרי היעדרות ארוכה, חזרתי לשם. המועקה בלב היתה גדולה, בעיקר בגלל המינוס בבנק. הפעילות הושבתה באחת ללא התראה, וככל שהמצב הכלכלי של האנשים הורע, כך פסקו התרומות ואמצעי התמיכה האחרים. אפילו בקרב אלו שמצבם שפר עליהם והם כן מסוגלים לתת, אתם ודאי תבינו שקשה לדבר ב'זום' עם ידיד או תורם על נדבה לבית חב"ד. המכניקה של גיוס משאבים בנויה על בסיס אישי ומפגש בארבע עיניים.

בעוד אני עומד צמוד לגדר המקיפה את מקום מנוחתו של הרבי, ותפילה חרישית על שפתיי, המוח עושה את המתמטיקה ומגיע לסכום של 70 אלף דולר. לא יודע למה זה נעצר שם, אבל כנראה זה הסכום הדחוף, המיידי. מאין יבוא עזרי? עכשיו? כשכולם מנסים בחשש ובזהירות לחזור לחיים נורמלים? 

ואז – ואני לא מגזים בכלל – צג הנייד שלי הבהב. שיחה נכנסת.

נותרו לי כמה מזמורי תהלים, וגם לא הופיע מספר. 'שיחה לא מזוהה' כזו, שלא עושה לך חשק לענות בעידן הספאם והפישינג המתוחכם. אבל זה היה בתזמון כל כך לא צפוי שיצאתי לחדר הסמוך ועניתי בלחישה 'הלו'.

זה היה ידיד ומכר קרוב, אילן שמו לצורך הענין (השם המלא שמור במערכת). "היי אילן, מה שלומך? מה המצב? הרבה זמן שלא שמענו ממך" פתחתי בנימוס.

כמה דקות על דא ועל הא, ואז הוא ניגש לענין לשמו התקשר: "אתה יודע כבוד הרב, זה כבר תקופה מאז שאני מגיע לבית חב"ד, ואנחנו מאוד מעריכים את כל מה שאתה והרבנית עושים, אני רוצה לתת לכם משהו".

זה תמיד מרגש אותי מחדש ונוגע בנימה עמוקה בלב, כשאנשים יקרים מביעים את ההערכה לעבודה שלנו ורוצים להיות שותפים, ליטול חלק בשליחות. במיוחד כשהמצב קצת דחוק. אבל כששמעתי את הסכום שהוא רוצה לתת, הלב שלי מיאן להאמין.

"רשמתי לכם צ'ק של 80 אלף דולר, אני יורד לתיבת דואר עוד כמה דקות!" הוא פולט מעבר לקו ואני מחויר כולי.

הלב עלה על גדותיו, ואפילו כמה דמעות הופיעו בעיניים. לא יכולתי לשלוט ברגשות. ראיתי למול עיניי נס! מופת גלוי של הרבי!

כשהדיבור חזר אלי, לא יכולתי להתאפק: "אילן, אתה יודע איפה אתה תופס אותי? אני ממש בתוך האהל של הרבי!" ואז אני שומע אותו מתפרק בבכי מהעבר השני של הקו.

חברים, האמת שהיתה לי התלבטות קשה לפני שהחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה. הוא אישי. הוא אמיתי. זה משהו שאני עברתי בעצמי. אבל המטרה שלי בחשיפה העצמית הזו, היא לתת לכם את התחושה של ההקלה ושל האושר שמילאו את ישותי לאחר הביקור הזה אצל הרבי. אני ממליץ לכם, בזמנים רגילים אבל במיוחד בזמנים של משבר או קושי, אישי או עסקי, להתפלל לאלוקים, ללכת להדליק נר ולהגיד כמה פרקי תהלים על קברו של הצדיק, להתקשר ולהתחבר אל הרבי, אוהבם של ישראל שמשפיע ברכות וישועות, מעשים שבכל יום. מעשה שקרה איתי השבוע!

הגמרא מטיבה לתאר את החקלאי שעומד בשדה "מאמין בחי העולמים וזורע". הלוא טבע האדמה היא, שאם זורעים בה היא תצמיח, בוודאי תהרהרו, עבודה קשה ומאומצת תניב את היבול המובטח, אז מדוע לעמוד שם ולהתפלל לבורא העולם, המים והאדמה להצלחת העבודה? אלא שזהו סוד ההצלחה האמיתי של כל אדם, בכל תחום עיסוק. הכל נובע מהברכה האלוקית. ודאי שצריך את המאמץ בדרך הטבע, בכללי הטבע, אבל לא לשכוח שהצמיחה וההצלחה תבוא אם תהיה כאן ברכת השם.

אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות. כמעט שלושה חודשים של בידוד חברתי קשה מנשוא. ללא עבודה, ללא הכנסה. רבים חלו ונדבקו בנגיף, ורבים אחרים, רבים מידי, אף הלכו לעולמם מותירים אחריהם לבבות שבורים בקרב משפחה וידידים. אם זה לא הספיק לנו, המוות המיותר והנורא במיניסוטה פער שסע אזרחי עצום בשבוע האחרון, המראות הקשים מכיכרות הערים מעוררות דאגה כנה לעתידה של החברה כולה. אבל בדיוק כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם, שגילה את בוראו, כך עלינו לזכור שיש בעל הבית לעולם הזה. אנחנו לא חיים בג'ונגל. התפקיד שלנו עלי אדמות הוא לדאוג לחיי חברה ואזרחות תקינים, סדר וחוק, צדק ומשפט לכולם בשווה. לחיות על התפר הזה, שבין עשייה ופעילות מאומצת בדרכי הטבע, לבין האמונה והביטחון שבסוף יהיה טוב, כי אין רע יורד מלמעלה.

אני אסיר תודה, לאילן היקר על הנדיבות המדהימה והנוגעת ללב. אני אסיר תודה, לבורא עולם ששמע את תחינתי והחליט לשלוח את אילן אלי בשעה קריטית זו. אני אסיר תודה, לרבי היקר שבגללו ובמצוותו אני מקדיש את חיי לשליחות ופעילות שכולכם מכירים, שבד' אמותיו זכיתי לנס מרגש כזה.

ועדיין אני לא יכול להירגע מהחוויה הזו, של גילוי אלוקי מוחשי, כך באמצע היום, כמענה למשאלה שחלפה במוחי. 80,000 דולר יוקדשו להוצאות המיידיות ולפעילות שמחכה להזנקה מחדש בקרוב. אני מתכוון לחזור לאהל הק' של הרבי בשבוע הבא, להגיד תודה, ולבשר על תוכניות חדשות עם סכומים חדשים. תצטרפו אלי?

שבת שלום ומבורך,

הרב אוריאל ויגלר

המתכון שלי לשלווה ושמחה בעידן הקורונה

זרם השאלות השבוע הלך וגבר: "כבוד הרב האם יש קייטנה בקיץ?" – "מה קורה עם הגנים? אתם פותחים בסטפטמבר?" – "יהיה לנו מניין בקהילה לחג השבועות?"

ויש גם את השאלות מהסוג הזה: "כבוד הרב, נראה לך שאקבל תלוש משכורת בסוף יוני?" – "איך נראה לך, יהיה גל שני וקטלני יותר של הקורונה בסתיו הקרוב?" – "מתי כבר נוכל ללכת לפיצה? לבאולינג? להחלקרח? לים?"

חוסר הוודאות והדאגה אוכלת בכל פינה. אלף ואחת סיבות להרגיש מתוסכלים, עצבניים, מדוכאים. נראה שאף אחד לא יכול לתת תשובה מדוייקת על השאלות הללו, והשיגעון של הסגר והבידוד בגלל הנגיף שהחל להשתולל פה לפני חודשיים וחצי, כבר עובר את הגבול.

גם אותי זה מרגיז. אני רגיל ללכת לבית הכנסת, לפתוח את גן הילדים, לתכנן את מחנה הקיץ הקרוב, להכין הרצאות ושיעורים, את תפילות השבת, דינר חגיגי, מסיבות חג השבועות להורים ולילדים, ועוד ועוד. אבל מאז החלה המגיפה אני בבית. עולמי מתחיל ונגמר עם אשתי היקרה והילדים המתוקים, וכל שאר העולם נמצא רק ב'זום' מידי כמה שעות. 

אני מנסה עד כמה שאפשר לשמור על סדר יום, על תכנון וביצוע משימות. שומר על קימה ב5 בבוקר ומקפיד על ריצת 2 המייל'ס שלי, וזה בהחלט עוזר לגוף ולנשמה, אבל הלבד הזה קשה. לא רגיל. לא נורמלי.

ובכל זאת, אני שמח! אני מאושר!

לא אתכחש לכך שישנם ימים קלים יותר ויש שעות קשות יותר, התסכול מהמצב והתוצאות שלו במרחב האישי והציבורי הוא גם מנת חלקי, אז תשאלו איך אני בכל זאת שומר על שפיות גם בעידן הקורונה? להלן נוסחת הקסם של הרב. מתכון מומלץ לשימוש ביתי:

תרגיל ראשון. תחשבו לעצמכם בכנות "מה יכול להפתיע אותי היום?"

אתם בוודאי סקרנים לדעת מה עולה בראשי? למשל, אם אלוקים יחליט לברך אותנו ולהרחיב את המשפחה בעוד שלישייה מתוקה! לדוגמא, אם פתאום אני מקבל אימייל או טלפון המבשר לי על תרומה של 10 מיליון דולר לבית חב"ד! הייתי נכנס לאקסטזה של שמחה, רוקד ללא הפסקה. ולא מסרב להצעה לצאת לחופשה בת שבועיים בקרוז מפנק.

אבל, אושר כזה נובע מסיבה חיצונית, מהפתעה שתספק צרכים חשובים שלי. איפה טמון האושר הפנימי? איך אפשר למצוא את השמחה הפנימית ולתת לה לפרוץ החוצה ולהשתלט עלי במובן הטוב?

שלושה מילים.

הכנעה. שליטה. נתינה.

הכנעה: לזוז הצידה ולהכיר בכך שיש כוח עליון, שהקב"ה מנהל את העולם טוב יותר ממה שאפשר לדמיין. יש כאן איזו תוכנית אלוקית, שלא נבין ואולי לא נדע. לדעת את האמת, שפרנסה מגיעה מלמעלה. נכון, נראה עכשיו שמשבר כלכלי מתקרב אלינו במהירות, רבים איבדו את מקור הכנסתם או מקום עבודתם, וככל שהבידוד הזה צובר ימים ושבועות יהיה קשה פי כמה לבנות הכל מחדש. אבל אנחנו רואים, וכל אחד רואה, איך אלוקים בכל זאת דואג לו למה שהוא צריך גם תחת ההגבלות החדשות. ואלוקים מעולם לא היה מוגבל. במקום להיאבק בזה, בוא נתמסר לניהול של בורא עולם, פתאום נרגיש תחושה של שלווה פנימית עוטפת את החזה ואת כל מסתורי החרדה בגוף.

שליטה: מי לא אוהב לשלוט במצב? לשלוט בחיים שלו, בתוכניות שלו? אבל מהר מאוד קלטנו בחודשים האחרונים שהכל אשליה אופטית. אנחנו לא שולטים במצב, וגם השלטון לא בדיוק יודע איך לשלוט במצבים בלתי מוכרים. אלוקים דווקא כן יודע. כל דבר שקרה כאן ובכל מקום אחר, הכל בידיעה שלו ובשליטה שלו. כן, גם הדברים הקשים הם חלק מתוכנית אלוקית עד לפרט הכי אחרון. ההתפשטות המטורפת והמהירה של הנגיף בכל מדינות העולם, היא לא איבוד שליטה, היא תחת השליטה של אלוקים. אמונה יהודית עמוקה היא שגם זו לטובה, גם אם לא רואים זאת כרגע, ואולי יקח שנים רבות להבין זאת. אם נקלוט ונפנים שהוא רב החובל, ויש יעד, נפסיק לנסות לברוח מהספינה או להעלות אותה באש, פשוט נשב נירגע וננסה ליהנות ממה שנשאר עד סיום המסע.

נתינה: כשאדם מכונס בעצמו, ומנסה לספק את צרכיו האנוכיים, גם הסבל האישי גודל ומצטבר, עד כדי כאב פיזי ומנטלי. כשאדם מתעלה מהאישי, ויוצא לעזור לאחר, לזולת, חדוות הנתינה משחררת והופכת אותו לאדם בריא יותר, חיובי יותר. רוצים לצאת מהמשבר ומהדיכאון? לתת לשמחה הפנימית להתפרץ? הרימו טלפון לחבר ותבדקו מה המצב אצלו, שלחו וואצאפ לכמה חברים עם מילות עידוד, ארגנו איזה זר פרחים לאמא או לחמות שכבר לבד כמה שבועות ללא ביקורים, מכירים מישהו שהתמודד עם הנגיף, שהתאשפז או חש ברע? נסו לעזור לו לחזור לשיגרה ולהחלמה מלאה. תנו צדקה לארגון קרוב ללבכם, או למטרה מועדפת עליכם. כוח הנתינה והריפוי שבא בעקבותיו יפתיע אתכם.

ומשהו בקטנה לסיום, רוצים לשמח גם אותי? תגיבו על הטור הזה, אשמח לדעת איך זה השפיע עליכם, מה קרה בעקבות קריאת השורות הללו!

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.