Want to keep in the loop on the latest happenings at Chabad Israel Center of the Upper East Side. Subscribe to our mailing list below. We'll send you information that is fresh, relevant, and important to you and our local community.
Printed from ChabadIC.com

Hebrew Blog

טעות ענקית בשליחת אימייל

calendar.jpg

בערב יום כיפור שלחתי אימייל לכל רשימת התפוצה שלי, באיחולי “צום קל ומלא משמעות”, וביקשתי להזכיר לכולם על תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת. צירפתי רשימה של טיפים פרקטיים שיעזרו להעביר את הצום בקלות, וקריאה המבקשת מכולם להשתדל לעשות מצווה אחת נוספת לכבוד החג. בנוסף, צירפתי כמובן את הפרט החשוב ביותר- את לוח זמני תפילות יום הכיפורים.

בגלל שהאימיילים שלי מגיעים לאלפי אנשים, אני מוודא פעמיים כל פרט – את התאריכים, הזמן המדויק והלינקים. כך עשיתי גם באימייל הזה. בדקתי ובדקתי שוב. שלחתי אותו קודם לעצמי, רק כדי לוודא שהמייל מתקבל! אפילו התאמצתי יותר מהרגיל הפעם, כי אני יודע שבערב יום כיפור אפילו אלה שבדרך כלל מוחקים את האימיילים בלי לפתוח, אולי ירגישו מחוייבים לקרוא אותו.

ובכן, על אף שנקטתי משנה זהירות, האימייל נשלח לרשימת התפוצה אך, היה כתוב בו שיום כפור חל ב-26 בספטמבר, שזה למעשה התאריך בו חל השנה שמחת תורה! אופססס...

בדרך כלל רק 20% מהאנשים שברשימת התפוצה שלי פותחים את האימיילים שאני שולח, ומתוך 20% אלה, רוב הקוראים לא שמים לב לפרטים. לכן הייתי מופתע מכמות האנשים שהגיבו, והעמידו אותי על טעותי.

האימיילים שהתקבלו היו בחלקם כאלה של קוראים מבולבלים וחלקם כאלה שראו בטעות שלי טעות משעשעת או מעוררת הערכה:

"רבאי, האם יום כיפור נדחה השנה?"

"האם אנחנו נצום פעמיים השנה? היום ושוב בעוד שבועיים?"

"רבאי, לדעתי זה נחמד שהפעם יום כיפור חל בשמחת תורה. זה אומר שנחגוג הערב את שמחת תורה עם ליקר?"

"רבאי, זו הסיבה שבגללה אני אוהב את חב"ד!"

האמת היא שתקופת החגים היא תהליך. תחילה עוברים את חודש אלול, חודש בו אנחנו מודעים מאוד לקב"ה, לעצמנו, לעבר של עמנו ולעתיד שלנו. אז אנחנו מגיעים לראש השנה, מכתירים את הקב"ה למלך, ומקבלים החלטות לקראת השנה החדשה. לבסוף יום כיפור לפנינו, היום הקדוש והרציני ביותר בשנה היהודית. בדרך מסוימת, יום זה נחשב ליום הנישואין שלנו עם הקב"ה. אז, אנחנו ממשיכים לסוכות, פסטיבל גדול של הנאה. הסוכה מסמלת את חיבוקו החם של הקב"ה. לבסוף, השיא של תקופת החגים- שמחת תורה. הנאה צרופה וטהורה, כשאנחנו חוגגים את הקשר החזק שלנו עם הקב"ה ותורתו.

החסידים מסבירים כי אנחנו יכולים להשיג את אותו קשר מיוחד עם הקב"ה בהנאה ובריקודים ביום שמחת תורה, בדיוק כמו זה שאנחנו משיגים ביום כיפור עם צום ודמעות. אז למעשה, שני החגים הללו קרובים הרבה יותר מכפי שזה נראה. ביום כיפור אנחנו צמים, מתפללים ובוכים, אבל ביום שמחת תורה אנחנו רוקדים, שרים ונהנים. בואו ננעל את נעלי הריקוד שלנו ונתכונן להגיע למקומות רוחניים מאוד ביום השמח ביותר בשנה – שמחת תורה.

הכוח שבקריאת תהילים

flashing lights.jpgלפני כמעט שנה, ב-21 באוקטובר 2012, קמתי ב-5:00 בבוקר כמו בכל בוקר. כמו שאני עושה בכל בוקר, בדקתי את הטלפון שלי. אבל הבוקר ההוא היה שונה. ראיתי הודעה בקבוצת הוואטס-אפ של משפחת ויגלר, מאמא שלי בדרום אפריקה. אבי נפל מהמיטה בשנתו, והיא ביקשה מכולנו להתפלל עבורו.

לא חשבתי על זה רבות. זה לא נשמע כמו משהו רציני כל כך, אבל הבנתי שלא ביקרתי באוהל – מקום מנוחתו של הרבי מלובביץ' – כבר זמן מה, אז זה נראה לי אז כמו זמן טוב ללכת. ניסיתי להתפלל באוהל בקווינס לפחות פעם בחודש, בשם כל המשפחה שלי וההקהילה כולה. כשהגעתי כתבתי את המכתב שלי לרבי ונכנסתי פנימה כדי להתפלל.

בזמן הזה אבי נלקח באבולנס לבית החולים לינקספילד ביוהנסבורג, שם הרופאים עשו בדיקות כדי לגלות את מצבו. החכם שלנו אומר שלדעת מה המחלה זה כבר חצי מהתרופה. במקרה הזה הצוות הרפואי היה חייב לערוך מספר גדול מאוד של בדיקות עד שהם גילו מה הבעיה. אחי, מוטי, רופא כירורג מוכר מאוד בישראל, היה בטלפון עם הרופאים בדרום אפריקה, עד שלבסוף הם הבינו כי מדובר במפרצת מוחית.

כשראיתי את המילים האלה כתובות בכיתי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים. הבנתי אז עד כמה זה רציני, והתקשרתי מיד לאישתי.

"אני עוזב הכל ולוקח את הטיסה הראשונה לדרום אפריקה" אמרתי לה.

וכך עשיתי. עזבתי הכל. לא היה לי אפילו זמן לנסוע הביתה קודם, אז בקשתי מאישתי שתביא לי את הדרכון שלי ועוד כמה דברים חיוניים. ביקשתי שתפגוש אותי בשדה התעופה, וכך היה. קניתי כרטיס בשדה התעופה, קיבלתי את הדרכון מאישתי והמראתי לדרום אפריקה.

14 שעות הטיסה ליוהנסבורג נתנו לי המון זמן לחשוב. המילים שאנחנו אומרים בתפילות ראש השנה שלנו, הדדהדו במוחי. בראש השנה, כתוב, יקבע מי יחיה ומי ימות, ותשובה ותפילה וצדקה יכולים לשנות את הצו.

בכל 35 שנות חיי, על אף שהתפילה הייתה מרגשת מאוד, הייתה לה משמעות מצומצמת מאוד עבורי באופן אישי. כמובן שתפילה זו מרגשת ומעוררת השראה בעיני – אלה היו בעיני המילים החזקות ביותר שבכל התפילות והטקסים שבין חגי תשרי. אבל מילים אלה עד אז לא היו לחלק של ממש מהמציאות שלי.

בבית הכנסת של אבי בדרום אפריקה, הלהקה הייתה נוהגת להקדיש את 45 הדקות האחרונות לשיר על בני הבית והמשפחה. זה היה החלק הטוב ביותר בתפילת ראש השנה. אבל בעוד אני מזמזם לעצמי את מילות התפילה במטוס בדרך לדרום אפריקה, פתאום הרגשתי את עצמי ממש מחייה את המילים.

פתאום, המילים "מי יחיה ומי ימות" קיבלו משמעות אמיתית מאוד. באמת לא ידעתי אם אבי יחיה או ימות. השורה האחרונה "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר", פתאום היה לכל כך אמיתי. על אף שאנחנו חושבים עצמנו חזקים, על אף כל ההישגים שלנו, הכל יכול להעלם ברגע.

המטוס שלי נחת ונסעתי הישר לבית החולים. אבא שלי היה צריך לעבור ניתוח נוירולוגי מסובך. למעשה כל האנשים הנפגעים ממפרצת מוחית, אפילו לא מצליחים להגיע עד בית החולים בחיים, מה שהפך את הניתוח למסוכן מאוד ומסובך, כפי שהסבירו לנו הרופאים.

מה אפשר לעשות כשמישהו במצב קשה? קוראים תהילים. כל ספר תהילים מחולק ל-150 פרקים, וזה לוקח בערך שעתיים לקרוא את כולו מההתחלה ועד הסוף.

דוד המלך, שחיבר את ספר תהילים, כתב שקריאה של תהילים יכולה לפתוח שערי שמים, וביום-יום, הרבי מלובביץ' כתב כי לו היינו מבינים את הכוח של ספר תהילים היינו קוראים בו 24 שעות ביממה.

במשך שעתיים אבי היה בניתוח, כשחייו מוטלים על כף המאזניים, רתמנו את כוחה של הטכנולוגיה המודרנית כדי לחזק את הכוח שבאמירת תהילים למען החלמתו.יש לנו קבוצה מורחבת של וואטס-אפ במשפחת ויגלרת ושלחנו בקשה לכולם שיתפללו למען בריאותו של אבי. בן דוד אחד ענה מיד והתחייב לקרוא פרקים 1-10, אחר הבטיח לקרוא פרקים 10-20 וכן הלאה. בדקות אחדות סיימנו כולנו יחד לקרוא את כל ספר תהילים למען בריאותו של אבי. נראה שקראנו את 150 הפרקים לפחות עשרים וחמש פעמים במהלך השעתיים האלה בהן היה אבי בניתוח, והחברים שלנו ועמיתינו לעבודה ראו את הפוסטים שלנו בפייסבוק, וכולם התפללו להחלמה מהירה בכל העולם.

כשנגמר הניתוח, הרופא יצא והודיע לנו שההליך הצליח והכל עבר בשלום. כשסיפרנו לו שמאות אנשים מסביב לעולם התפללו למען אבי, הוא אמר: "אהה! עכשיו אני מבין איך הצליח הניתוח!"

ברוך השם, אבי החלים. לקח לו הרבה מאוד חודשים להתאושש, לצבור כוחות ולחזור לשגרה בריאה ומלאה.

בחודש שעבר לקחתי את משפחתי לדרום אפריקה לחגוג בסעודת ההודיה של אבי. סעודת הודיה זו ארוחה חגיגית בה אנחנו מביעים את תודתינו לקב"ה שהציל אותנו מכל סכנה, על כך שעברנו בשלום אירוע שכמעט הביא למוות. הקהילה של אבי ביוהנסבוג הצטרפה כולה לחגיגה וכולנו יחד הודנו לקב"ה על נס התאוששותו של אבי.

השנה כשאנחנו מתפללים "מי יחיה ומי ימות" ביום הכיפורים, יום השיפוט, זה יהיה אמיתי הרבה יותר ועם משמעות גדולה יותר עבורי. כשנאמר "תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה", אזכר שראיתי את זה בעיני שלי.

אני יודע שתפילותי יהיו חזקות ונשמעות יותר השנה. אני לא מאחל את מה שעבר אבי לאף אחד, אבל אני מקווה שהסיפור שלי יעזור לכם למצוא משמעות גדולה יותר גם בתפילותיכם.

הכי טוב בבית

 

Home sweet home.jpgבמהלך אוגוסט נסעתי לצרפת, לדרום אפריקה, לאטלנטה, ללאס וגס ולקליפורניה. הייתי בחתונה, בבר מצווה, ובסעודת הודיה (אירוע הודיה לקב"ה על נס שעשה) – כל זה בשלושה שבועות.

תאמינו או לא, למרות שנהנתי מאוד, החלק הכי טוב בכל הטיולים שלי היה להגיע הביתה בסוף שלושת השבועות האלה. חציתי אזורי זמן, דילגתי מעל ארצות וצברתי יותר ג'טלג ויותר עייפות עם כל טיסה. אבל, זה היה שווה את זה. הגעתי למגדל אייפל בפריז, האכלתי פילים והחזקתי גורי אריות באפריקה, ביקרתי במפעל של קוקה-קולה באטלנטה וחזיתי בפריחה המלכותית והיפיפיה של התמר.

כל אחד שטייל ונסע יודע – החלק המתוק ביותר בכל טיול זה הסוף – החזרה הביתה. אין כמו בבית. המקום הפרטי שלך, עם האוכל שלך והחפצים שלך, מרגיש נפלא.

אנחנו מתחילים בקרוב את חודש תשרי, חודש בו כולנו "חוזרים הביתה" אחרי שנה של מסעות רוחניות ותהיות שונות.

בראש השנה אנחנו שומעים את תקיעת השופר. החסידים ממחישים את תפקידה של התקיעה בשופר במשל:

פעם היה מלך גדול שאהב מאוד את בנו, אך בגלל שהיה לבן יחיד, המלך רצה להיות בטוח שבנו לא יהיה לנסיך מפונק. המלך שלח אותו מחוץ לארמון עם מעט כסף וציווה עליו לצאת למסע ולהכיר את אדמתו ואת עמו.

הנסיך יצא כדברי אביו ונהנה מאוד מהמסע, ולא חזר לארמון זמן מה. אחרי שנים שחי מחוץ לממלכה, כאדם פשוט, הוא החליט לחזור הביתה. כשהוא חזר לארמון איש לא זיהה אותו. למעשה, השומרים חשבו שהוא משוגע מפשוטי העם וזרקו אותו החוצה.

הנסיך היה מדוכא ומריר. כל שהוא רצה היה לחחזור הביתה, למשפחתו ולארמון המלוכה שהכיר טוב כל כך. הוא נשבר ובכה במרירות. כשהמלך שמע את יללות הבכי שלו הוא זיהה את קולו של בנו. "זהו בני" הוא אמר לשומרים, "הכניסו אותו לארמון מיד!"

כך זה איתנו. במהלך השנה רבים מאיתנו נוסעים ומטיילים. יתכן שסטינו מעט מהמורשת שלנו, וממה שאנחנו מכירים כדרך הישר. יתכן והתמכרנו לתענוגות החומריות שהעולם הזה יכול להציע, במחשבה מוטעת שדברים אלה יביאו אותנו אל המנוחה והנחלה. אך קול יללות השופר של ראש השנה זה הדרך שלנו לבטא את הרצון לחזור. זה הבכי שממעמקי הנפש שלנו. בכי שאבינו שבשמים שומע ומזהה את הקול ששייך לבניו הסוררים.

השנה, אנחנו חוגגים את ראש השנה, מיד לאחר ליבור דיי, וישר לאחר החופשה. הפעם האחרונה בה ראש השנה היה מוקדם כל כך היה בשנת 1899, והפעם הבאה תהיה בעוד 76 שנים! כולנו חזרנו הביתה מחופשת הקיץ שלנו, הכי טוב בבית. בואו נוודא שאנחנו חוזרים הביתה גם מבחינה רוחנית –  לאבינו שבשמים.

Looking for older posts? See the sidebar for the Archive.