כמו הרבה אנשים אחרים, אני מבלה את רב היום שלי על המחשב. כל העולם שלי נמצא על המחשב, כל המסמכים החשובים, העבודה שלי, כל אנשי הקשר, הכל מאוחסן בבטחה על בסיס הנתונים. למעשה כל הפעילות של חב"ד תלויה במחשב שלי. בגלל שהמחשב כל כך נאמן ומסור, הפכתי להיות תלוי בו לחלוטין, ובשורה התחתונה, המחשב שלי ממש הכרחי לי.
אבל השבוע זה קרה לי, עמדתי מול המסך הכחול הנורא של הסוף. אם אי פעם הגעתם אליו, אתם בודאי יודעים בדיוק מה הרגשתי. המחשב נתקל בשגיאה חמורה שאותה לא הצליח לפתור ופשוט נכבה, ולא בצורה טובה. זה מה שהמחשב שלי לא הצליח לפתור – מסך כחול של מוות. ניסיתי נואשות לכבות ולהדליק את המחשב שלי, אבל ידעתי שאין לזה סיכוי וששום דבר שאעשה לא יעזור. ידעתי שאני זקוק למישהו מקצועי ומנוסה שיטפל בבעיה, אז קראתי לחבר שלי, מומחה למחשבים.
ברוך השם, רב המסמכים שלי נשמרו במערכת אכסון אינטרנטית, כך שהנזק לא היה גדול כל כך. אבל בלי המחשב שלי אני ממש לא יכול לעבוד. אני זקוק למחשב עובד ופעיל!
החבר המומחה שלי הגיע אליי למשרד וביצע מספר בדיקות על הכונן הקשיח שלי, ואחר כך לקח את המחשב איתו. כמה שעות מאוחר יותר, הוא החזיר את המחשב במצב תקין ומושלם!
"איך עשית את הקסם הזה במחשב הגוסס שלי?" שאלתי אותו בהכרת תודה.
"הבדיקות שלי הראו שגם החומרה וגם התוכנה במחשב שלך בסדר גמור. לפעמים המחשב פשוט צריך להתנתק ולהכבות, להתחבר שוב, ואז הוא פועל מחדש שוב. אני בסך בכל ניקיתי את המחשב שלך, ואז התקנתי הכל מחדש", הוא הסביר לי.
כשהוא הסביר לי את זה נזכרתי בפרשת השבוע, פרשת מצורע, ואת הלקח שבא איתה.
אנחנו לומדים מפרשת השבוע מצורע, שהעונש מלשון הרע ורכילות הוא מחלת הצרעת, מעין כתמים לבנים על הגוף. מחלת הצרעת פירושה על פי חז"ל צירוף של כמה מילים - מוציא שם רע. המחלה הייתה רוחנית יותר מפיזית על העור, והיא הייתה לעונש לכל המוציא שם רע, כל מי שהולך רכיל. מחלת הצרעת עליה מדברים חז"ל אינה מחלה מדבקת כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כאשר אדם היה נגוע בצרעת הוא או היא היו מגורשים מן המחנה למשך שבעה ימים של ריתוק, מורחקים למאסר בבידוד. במהלך שבעת הימים האלה, למרכל היה זמן להתמקד ולחשוב על חומרת החטא ולנזק שגרם.
כששבעת הימים חלפו העבריין יכול היה לחזור למחנה, להתחבר מחדש עם אנרגיות חדשות. אדם המשמיץ אדם אחר ומוציא לשון הרע, בודאי במקום לא טוב עם עצמו! אדם שניסה ליצור איבה בין שני אנשים יגורש, כדי שיוכל לחזור ולהתחבר מחדש. אדם כזה צריך זמן לבדו כדי לנטרל את כל מה שמכביד עליו, להתנקות, ולאחר מכן להבנות מחדש בצורה נכונה. שבעת הימים יוצרים אוירה תורמת לחשבון נפש, לשינוי חיובי ולהתמקדות בעצמי.
האמת היא שרובנו צריכים קצת התנתקות גם כן. אנחנו עסוקים, אנחנו עייפים, אנחנו עובדים קשה. אנחנו ממהרים מבית לעבודה, למפגשי קפה, לתוכניות טלויזיה. אנחנו מסיעים את ילדינו לשיעורי בלט כדור-סל, יוגה וכדורגל, ואפילו כשאנחנו יוצאים לחופשה, אנחנו לא באמת נכבים.
לפעמים, אנחנו צריכים לקחת צעד לאחור במודע כדי לברוח מהעומס היום- יומי. כמו במחשב, אנחנו זקוקים להתנתקות מדי פעם, כדי שנוכל להמשיך לעבוד ולחיות במלוא כוחינו.
בימינו, אין לנו צרעת שתחייבת אותנו להתנתק, כך שאנחנו חייבים לעשות את זה בעצמינו ואנחנו יכולים לעשות את זה בדרך חיובית. יש לנו את בית הכנסת, יש לנו נרות שבת, יש לנו תפילין, ויש לנו את תפילת שמע וערבית. להגיע לבית הכנסת זוהי דרך נפלאה להתנתק מן העולם החיצון ולכוון את עצמינו מחדש. הדלקת נרות שבת וקריאת תפילת שמע וערבית מאפשרים לנו לפנות אל האני הפנימי שלנו – אנחנו אפילו עוצמים עינינו ומכסים את פנינו. הנחת התפילין נותנת לנו דחיפה של אנרגיה לכל היום. כשאנחנו מתנתקים, ומתרכזים במצווה שאנחנו עושים, אנחנו נמצא אנרגיות חדשות, שלוות יותר ורגועות, מבלי להיות מגורשים מהמחנה למשך שבעה ימים.