לפני כמה שבועות כתבתי צ'ק לחבר שלי. כמה ימים אחר כך החבר התקשר אליי. לאחר התנצלות ממושכת, הוא ביקש ממני לבטל את הצ'ק ולכתוב לו אחד חדש, משום שאבד לו המקורי. אני כמובן הסכמתי, אבל בחלק האחורי של המוח חשבתי לעצמי – "איך אפשר לאבד צ'ק? האם זה כל כך קשה לשמור אותו במקום בטוח עד לרגע ההפקדה?" אבל לא אמרתי דבר, ביטלתי את הצ'ק וכתבתי אחד חדש.
שבועיים מאוחר יותר קיבלתי צ'ק ממישהו אחר. בבוקר למחרת, כשרציתי לגשת לבנק ולהפקיד אותו, גיליתי שהוא חסר. חיפשתי בכל מקום. חיפשתי בבית שלי, ברכב שלי, במשרד. לבסוף, נאלצתי להודות באמת – הצ'ק אבד. התקשרתי לשולח, ביקשתי שיבטל את הצ'ק שכתב לי, ושיכתוב אחד חדש. אבל באופן מעניין, המחשבות שעלו בראשי באותם הרגעים היו שונות מאוד מהמחשבות שהיו לי כשזה היה הצ'ק שלי שאבד. במקום לחשוב "איך אפשר לאבד צ'ק", אמרתי לעצמי – "דברים קורים. זו הייתה טעות תמימה. זה לא סיפור גדול. הוא רק צריך לכתוב אחד חדש."
השוותי בין שני הארועים האלה בראשי. הצ'ק שאבד לי היה בסכומו גדול פי חמש (!) מזה שאבד לחבר שלי. אז איך אני יכול לפטור את עצמי לגמרי מאחריות ועוד להרגיש אכזבה כלפי החבר שלי?
באופן טבעי אנחנו אוהבים את עצמנו, למרות הפגמים שלנו. לכולנו יש מגרעות ומשקעים, אבל כל הפגמים שמטרידים אותנו אצל אנשים אחרים, איכשהו, קל לנו לחפות עליהם כשזה נוגע לעצמנו.
כשמישהו אחר מעמיד את הרכב שלו בחניה כפולה, אנחנו בהחלט מתלוננים. כמה חוסר התחשבות! אבל כשאנחנו חונים כפול – מה הקטע? זה רק לדקה אחת..!
כשילד של מישהו אחר בהתקף זעם בסופר-מרקט, אנחנו חושבים לעצמנו – איזה מן הורה נותן לילד שלו להתנהג ככה בציבור? אבל כשהילד שלנו מאבד את זה, אנחנו חושבים לעצמנו – הי, הם רק ילדים.
"ואהבת לרעך כמוך", התורה מצווה עלינו. מה זה בדיוק אומר? זה אומר שבאותו אופן בו אנחנו ממהרים לסלוח לחסרונות שלנו, אנחנו צריכים למהר להבליג ולהבין את הפגמים והמגרעות של האחר. במקום לשפוט את הנאבקים בכעס, במצבי רוח או באגו מנופח ובזעפנות, אנחנו צריכים להתבונן בהם באותה הדרך בה היינו רואים את הפגמים שלנו. אנחנו אוהבים את עצמנו למרות המגרעות שלנו, ואנחנו צריכים לאהוב אחרים באותה צורה.
אנחנו נמצאים כעת בימי ספירת העומר, כשאנחנו מתאבלים על מותם של אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. הם מתו ממגפה "למה שהיתה עיניהם צרה אילו באילו". בימי ספירת העומר אנחנו מקבלים עוצמות מיוחדות כדי לשנות את תכונות האופי שלנו, ולשנות דברים שדורשים תיקון. ניתנת לנו היכולת לתקן כל התנהגות שכוללת חוסר כבוד אל יהודי אחר. אנחנו יכולים לתקן הכל על ידי שיחה ידידותית והדברות בצורה של שלום.
הניסוח המדויק של חז"ל לגבי תלמידיו של רבי עקיבא הוא – "לא נהגו כבוד זה בזה". עניין זה מרמז לנו על העובדה שהאהבה ליהודי אחר צריכה להיות למנהג, כלומר, כהתנהגות שבשגרה לפי הרגל. אנחנו לא צריכים לדרוש מעצמנו מאמץ כדי לנהוג בכבוד אחד כלפי השני.