בשנת 1996 למדתי שנה בישראל. עם בואו של ל"ג בעומר, יום הילולא של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר, נסענו מהישיבה שלנו בכפר חב"ד למקום מנוחתו בהר מירון. הנסיעה ערכה בערך שלוש שעות והגענו בשעה 2:00 לפנות בוקר. היו שם המון של אנשים ובהחלט לא היינו לבד! קרוב ל-500 אלף יהודים נוסעים להר מירון בכל ל"ג בעומר – בעיקר יהודים מישראל, אבל חלק ממדינות אחרות.
מטעמי בטיחות, היינו צריכים להחנות במרחק קילומטרים אחדים וללכת ברגל ולטפס עד לקברו. במהלך הדרך עברנו אלפי יהודים אחרים במקומות שונים בחיים. אנשים שרו ורקדו ברחובות והזמן עבר במהירות ובקלות הגענו ל- 14.00 בצהריים. ראיתי יהודים חסידיים וליטאים, ראיתי ישראלים, אמריקנים ואוסטרלים. ראיתי חרדים ויהודים אורטודוקסים מודרניים, יהודים מכל קבוצה וזרם. היו שם אנשים שהצביעו לש"ס, ואנשים שהצביעו לליכוד, אנשים שתמכו בשינוי, ואף ימניים קיצוניים. אבל חילוניים דתיים או מסורתיים, כולנו חלקנו מטרה אחת משותפת ותחושה של אחדות אינטנסיבית, באנו כדי לחגוג ולהתחמם באורו של היום הקדוש.
אילו מראות ראו עינינו כשהגענו למעלה ההר!! קולות השירה התחזקו והריקודים התגברו. הקהל הצטופף, ונעשה קשה יותר לנוע בתוך ההמון. אנשים ממש רקדו אל תוך הלילה, וכדי להגיע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי נדרשה סבלנות אינסופית ויכולת ניווט מדהימה. מסה גדולה של אנשים ביקשה להגיע לתוך החלל הקטן, אל מקום מנוחתו של הרשב"י. לאחר שעתיים של דחיפות ושמירה אינטנסיבית על המשבצת הקטנה עליה אני עמדתי, סוף סוף הצלחתי להגיע לקבר ולומר את תפילתי.
כשעמדתי שם, הרגשתי שתפילותי עולות יחד איתי בעזרת הכוח והאנרגיות העצומות שסבבו אותי. אירוע בו אני התפללתי והייתי מוקף ב-500,000 אחיי היה בהחלט מעורר השראה. על אף ההבדלים בינינו, כולנו היינו שם באותו הזמן ובשם אותה סיבה. אחדות פעמה בקהל. את ההרגשה הזאת באמת לא ניתן לתאר במילים. ברגעים האלה, ב-24 השעות הללו, משהו אדיר קרה. היינו שם, חצי מיליון יהודים מכל תחומי החיים, ולפתע ההבדלים בינינו נעלמו. זה כבר לא משנה לאיזה זרם כל אחד השתייך או לאיזה צד בקשת הפוליטית, באיזה בית כנסת אנחנו מתפללים, או מאילו קהילות הגענו. ברגעים האלה, אנחנו פשוט יהודים. אחים. אומה אחת יחד. דבר לא היה חשוב, פרט למורשת המשותפת שלנו ולנשמות האלוקיות. לא משנה כמה שונים אנחנו יכולים להראות, אחנו יחידה אחת ומאוחדת.
חמש פעמים בל"ג בעומר ביקרתי בהר מירון, והייתה לי הזכות לחוות את אותה חוויה אדירה בכל פעם מחדש. השנה, ל"ג בעומר יצא ביום ראשון, 28 באפריל. בל"ג בעומר הקרוב כנראה שלא נזכה לטפס להר מירון, אבל אנחנו עדיין יכולים לחגוג יחד. אנחנו יכולים להתמקד במחנים המשותפים שלנו ולשים את ההבדלים בינינו בצד ליום אחד. האם לכל אחד מאיתנו מחשבות אינדיבידואליות ועצמאיות? בהחלט כן! אבל בסופו של יום אנחנו אחים ואחיות. אנחנו כולנו חלק ממשהו גדול יותר – העם היהודי.
אם נתרכז במה שמשותף בינינו אנחנו יכולים לפתור ולעקוף את כל ההבדלים בינינו. האם דעותינו חלוקות לגבי צה"ל? ברור. האם דעותינו חלוקות לגבי נושאים חילוניים שנלמדים בבתי הספר של ילדינו? כן. האם ההבדלים האלה חייבים לחלק אותנו בצורה כל כך חדה? ממש לא!
בל"ג בעומר, כשאנחנו מדליקים מדורות ורוקדים, גם עם אנשים ששונים מאיתנו, נדליק מחדש גם את האש שבנשמתנו, ונכיר בעובדה שבסופו של דבר אנחנו כולנו אותו הדבר – כולמנו עם אחד. בואו ונאמץ את זה!