ביום שישי האחרון ליוויתי עשרה חיילי צה"ל פגועים וקורבנות פעולות הטרור לאוהל בקווינס, מקום מנוחתו של הרבי מליובאוויטש. הטיול הזה היה חלק מטיול "בלב אחד", בו אנחנו נותנים לנפגעים חוויה של פעם בחיים.
הקבוצה כולה התרגשה מהחוויה באוהל. זו הייתה הזדמנות לכל אחד מאיתנו להתפלל בעוצמה, להוציא החוצה כל מה שעל לבנו.
שמתי לב במיוחד לדרור ז', שהתרגש באופן חריג, ומצאתי רגע בעדינות וברוגע לשאול אותו על מה הוא התפלל באוהל. "התפללתי עבור האנשים החולים במשפחה שלי שתהיה להם החלמה מהירה, והתפלללתי לשלומם של חברי," הוא אמר.
"מה איתך?" שאלתי. "האם התפללת למען עצמך?"
להפתעתי, הוא ענה, "אני בסדר. הם באמת זקוקים לתפילות."
אחר כך חשבתי על זה.
אני מכיר את סיפורו של דרור מצוין.
דרור שירת בגדוד נחשון ונפצע אנושות במשימה בטולכרם בדצמבר 2005. היו אז הזהרות לפיגועים אפשריים במהלך חנוכה, בעיקר במקומות צפופים והומים, וצה"ל היה זהיר במיוחד במחסומים.
דרור היה במחסום כשמונית פלסטינית הגיעה. המונית נראתה חשודה, והמפקד ביקש מהנוסעים לצאת החוצה. אדם אחד לבש מעיל מגושם שהוא התבקש להשיל. במקום זה, הוא פוצץ את חומרי הנפץ שהוא החביא תחת המעיל והמפקד נהרג במקום. דרור נפצע אנושות. הרגליים שלו נפגעו באופן ישיר והוא נאלץ לעבור ניתוחים רבים במשך שנים לאחר מכן. הוא אמנם סבל שנים בבתי החולים ובשיקום, אבל תודות למאמצים של היחידה שלו, עשרות משפחות וילדים ניצלו מפיגוע.
כתוצאה מהפציעות שלו, דרור סבל מכאבים עזים ובלתי נסבלים על בסיס יומי. ובכל זאת, שם באוהל, נתנה לו ההזדמנות להוציא החוצה את נשמתו לאלוקים כדי לבקש החלמה מהירה, ומה הוא עושה במקום? הוא לא חושב על עצמו ומתפלל למען אחרים.
איזה לקח עוצמתי לכולנו! כשאנחנו מתקרבים לחג השבועות אנחנו חוגגים את שמחת מתן תורה. אנחנו קוראים שכשעמדו בני ישראל לפני הר סיני, הם היו "כאיש אחד בלב אחד." רש"י מסביר שבכל פעם שהאומה עצרה במדבר היו סכסוכים וכעסים, אבל באותה פעם במעמד הר סיני, היה שלום ואחדות בעם. כשעמדו במפני מעמד חשוב כל כך בזמן מתן התורה, ההבדלים ביניהם לפתע נעלמו והפכו לא רלוונטים ולא חשובים.
אם נלך אחרי הדוגמה של דרור, ונציב את הצרכים של אחרים לפני אלה שלנו, תינתן לנו ההזדמנות להיות שוב לאומה "כאיש אחד בלב אחד" עוד פעם אחת, ואלוקים יפתח את שעריו אל הגאולה במקום בו כאב וסבל יפסקו, והכל ירפא מיד.