כמעט אף פעם לא יוצא לי לטייל במנהטן, אבל לפני כשבועיים מצאתי עצמי במוזיאון השעווה מאדאם טוסו עם עשרה חיילים פגועי צה"ל. זה היה מרתק לראות עד כמה מלאי חיים נראו פסלי השעווה, וכולנו הצטלמנו עם משפחת אובמה בבית הלבן
לקחתי כמה צעדים הצידה לכמה רגעים כי הייתי צריך לעשות שיחת טלפון. ניסיתי להשיג את השגרירות הישראלית בוושינגטון, וכמו בכל שגרירות אחרת, חייבים להקשיב להודעה מוקלטת דקות ארוכות לפני שאתה אפילו יכול לחלום על שיחה אם בן אנוש. אז נשענתי על הקיר, אבוד במחשבותי שלי בזמן שחיכיתי שההודעה המוקלטת תסתיים
ובכן, כשסיימתי עם החלומות בהקיץ, שמתי לב שקבוצה של תיירים לוקחים תמונות שלי בעודי עומד שם! אני מניח שהם ראו אותי, עוטה את לבוש החסידים שלי, לא זז, וחשבו שאני פסל שעווה. לא רציתי להפריע לכיף שלהם (או לכיף שלי!) אז עמדתי באותה פוזיציה לעוד חצי דקה בערך.
דמיינו ברוחכם את ההפתעה שהייתה להם כשבובת השעווה החסידית התחילה לזוז – הם קיבלו את שוק חייהם! הם ודאי היו מאוד נבוכים.
על פי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, יש שיעור בשבילינו בכל דבר שקורה לנו. אז חשבתי לעצמי, מה השיעור בסיטואציה בה חושבים אותך לבובת שעווה?!
התחלתי לשים לב שעל אף שהפסלים נראים אמיתיים ביותר, לכולם חסר משהו. יש לי עיניים, אוזניים, אף ופה, וכך גם לכפילי השעווה. זרועות, כפות ידיים, רגליים וכפות רגליים – יש הכל. למעשה, הם כולם נראים מלאי חיים עד כמעט אמיתיים. כמעט, אבל לא ממש. חסר בהם חיים, חיות.
אנחנו אולי לא יכולים להבין, אבל רבים מאיתנו חיים את חייהם כמו פסלי שעווה. אנחנו קמים בבוקר, שותים את הקפה שלנו, קוראים את העיתון, בודקים עדכונים בפייסבוק, מסתנכרנים עם הודעות מיל מהלילה, הולכים לעבודה, מגיעים לשולחן שלנו ומתחילים לתפקד. אנחנו זזים, עושים דברים, בצורה זומבית כדרכן של בובות השעווה.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים כי הכהן הגדול הונחה להדליק את המנורה בעלת שבעת הקנים. המנורה דלקה בכל יום בבית המקדש ומטרתה הייתה להאיר את העולם הפיזי ולהשרות עליו רוחניות.
המשימה שלנו בעולם המשעמם, הקודר והגשמי הזה, היא להאיר את הסובבים לנובאופן יום-יומי. אנחנו צריכים להביא אל העולם ולהקיף את הסובבים אותנו בטוב ורוחב לב. אנחנו צריכים להשרות על העולם קדושה וטהרה ולהכין אותו לגאולה.
כשאנחנו חיים את חיינו עם מטרה ומשימה, כשאנחנו עושים מצווה לעזור לאחר, זה מה שמבדיל אותנו מבובות השעווה במוזיאון. כשאנחנו כותבים צ'ק לצדקה, עוזרים לחייל פגוע, או מעשירים חייו של זר, אז אנחנו חיים באמת. כדאי לנסות את זה – זה קל יותר משזה נראה!