בעודי סובל מכאב גרון בשבוע שעבר, ניסיתי לטפל בעצמי עם תה, דבש, שתייה מרובה והמון שעות מנוחה. לאחר כמה ימים, כשדלקת הגרון שלי לא החלימה, קבעתי לי תור לרופא, משהו שלא עשיתי כבר שנים
לאחר שבדק הרופא את האוזניים שלי ואת הגרון, הוא נתן לי מרשם לפניצילין. בצייתנות, לקחתי את המרשם לבית המרקחת קניתי את התרופה והתחלתי לקחת אותה מיד. לאחר 48 שעות הרגשתי הרבה יותר טוב.
למחרת הייתה לי פגישה עם זוג שבא להתייעץ איתי בנוגע לאיזשהו משבר וימים לא פשוטים שעוברים עליהם. לאחר שהקשבתי להם, המלצתי להם לאמץ ולשמור את דיני הטהרה של המשפחה היהודית. הבעל והאישה שניהם שללו את עצתי על הסף, לא לפני שהסבירו לי כי לא יתכן מצב בו בביתם יקפידו על חוקי טהרה.
המהירות והמידיות בהן דחו בני הזוג את הצעתי גרמו לי לחשוב.
הרוב הגדול של האנשים סומכים על הרופא שלהם בלי הסתייגות. רובם לעולם לא יטילו ספק כנה בעצת הרופא שלהם והמרשם שנתן. הם יודעים כי רופאים עוברים שנים של לימודים קפדניים וסטאז' ארוך כדי ללמוד איך להתמודד עם בעיות פיזיולוגיות שונות. כשהרופא שלח אותי לקנות פנצילין, לא חשבתי אפילו לומר לו "לא תודה." אחרי הכל הוא רופא מומחה!
אבל גם אני מומחה. מומחה לדת. השקעתי את כל חיי בלימוד תורה. למדתי בבתי הספר הגבוהים ביותר לחינוך יהודי 15 שנים וקיבלתי את "המאסטר" שלי (ההסמכה שלי לרבנות) מה"ארוורד" של עולם התורה. אז למה אנשים כל כך מהססים לקבל את העצה הדתית והרוחנית שלי?
זה קורה כל הזמן. לעיתים אני מציע לאדם להדליק נרות של שבת, פעמים אחרות אני ממליץ על מנה טובה של צדקה או הנחת תפילן על בסיס יומי. אבל קורה לעיתים קרובות שאנשים מסרבים אפילו לקחת בחשבון את ההמלצות שלי.
במסע שלי להבין את פשר העניין, נזכרתי בסיפור על אדם שלבתו היחידה התפתחה ציסטה גדולה ומסוכנת בבטן. הרופאים דיברו על להסיר את זה דרך ניתוח, והזהירו את החולה ואת אביה שההליך לא פשוט ויתכן ולא יצליח.
האב המודאג נסע לניו יורק להתייעץ עם הרבי מילובביץ'. הרבי המליץ לדחות את הניתוח לכמה חודשים עד לחודש אדר העברי. הרבי הרגיש שחודש אדר – אשר קשור באופן הדוק לשמחה ואושר – ישפיע בצורה חיובית על סיכוייה של האישה הצעירה לניתוח מוצלח והחלמה מהירה.
האיש הסכים.
אז הרבי המליץ לו להוציא את בתו מבית הספר הציבורי ולרשום אותה לבית ספר יהודי. האיש הודה לרבי אבל הסביר כי בתו מאושרת בבית הספר בו היא לומדת, וכי אינו רוצה להחליף לה בית ספר.
על כך ענה הרבי: "אתה מממש את העצה הרפואית שלי על אף שאיני רופא, אבל כשזה נוגע לחינוך – שבזה אני מומחה – אתה אפילו לא חושב להקשיב לי?"
חשבתי שוב, והגעתי למסקנה שזה הרבה יותר קל לרב האנשים להאמין במשהו מוחשי. זה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לתפוס איך משהו רוחני יכול לספק עזרה פיזית. קל יותר להבין שכדורים ותרופות ירפאו מחלה, מלהבין כי שמירה על אוכל כשר תוסיף לבריאות ושצדקה תגדיל עושר.
ביום שלישי הבא אנחנו מגיעים אל התקופה העצובה ביותר של השנה העברית, הידועה כשלושת השבועות. בזמן זה אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש השני ועל הגלות, בה אנחנו עדיין נמצאים, שבאה בעקבות החורבן. שלושת השבועות מתחילים ביום צום, ה-17 בתמוז. היום הזה הוא יום עצוב, אך גם בא בעתו. אנחנו באבל, אבל באותו הזמן אנחנו רואים את הבנייה מחדש ומנסים לחשוב "מה אנחנו יכולים לעשות כדי לזרז את הגאולה?"
בואו וננצל את שלושת השבועות האלה בחכמה. בואו נקח את ה"תרופה" הרוחנית, המרשם שנותנת לנו התורה – אני מבטיח שזה יחולל פלאים וזה רק יגרום לנו להגיע קרוב יותר למטרה שלנו, לבנייתו המחודשת והאחרונה של בית המקדש השלישי