לקחתי את ילדיי לפארק בשבוע שעבר, רציתי לתת להם שעתיים כדי שיוכלו להנות קצת יחד. הכל התחיל בטוב ובנועם אבל מתישהו בשעה הראשונה פרצה מריבה על הנדנדה. בתי בת ה- 7, רוזי, רצתה את הנדנדה שבני בן החמש, מנדל, שיחק בה. לפני שיכולתי לעשות משהו, היא דחפה אותו והוא נפצע. הוא הגיב באגרסיביות ומשך לה חזק בשיער – ממש חזק... יכולתי להפריד ביניהם אבל בשלב זה היה קהל מסביבינו כשאחזתי בבתי כדי שלא תתקוף אותו. כמו קהל טוב כל אחד נתן לי כמה עצות מה צריך לעשות ואיך הייתי אמור למנוע את הסיטואציה.
החזקתי את בתי כמה דקות – היא רתחה מכעס – זועמת – מוכנה לזנק ולתקוף את בני. בשלב הזה אמרתי להם שזהו זה, אנחנו חוזרים הביתה.. אז לקחתי את בתי אל המכונית אבל בני סירב להכנס פנימה – הוא רצה להשאר בפארק.
אז התנעתי את הרכב ואמרתי לו שאם הוא רוצה להשאר הוא יכול להשאר אבל אני עוזב.. אחרי שאמרתי את זה בתי צעקה אל האויר "טאטי, בבקשה אל תשאיר את מנדל מאחור" ופניתי אחורה אליה ולא יכולתי להאמין – היא שממש לפני שניות אחדות הייתה מוכנה לזנק אל אחיה כדי לפגוע בו. היא שרצתה לפגוע בו כל כך, זרקה את בקבוק המים שלו, מעכה אותו, הכתה אותו ופגעה בו מאוד, ועדיין הנה היא כמה שניות מאוחר יותר מגנה עליו ומציגה אהבה עצומה כלפיו.
אני הבנתי שזה משל מעולה לתקופת שלושת השבועות בה אנחנו נמצאים כעת. היום אנחנו נמצאים בתקופה בשנה שהם שלושת השבועות הקודרים ביותר בלוח השנה שלנו, בין המיצרים. בעוד יותר משבוע נגיע ליום תשעה באב, היום העצוב ביותר בהיסטוריה היהודית, בו בית המקדש שלנו נשרף... אנחנו מציינים את חורבן שני בתי המקדש ביום זה. אנחנו במצב של אבל. זה הזמן בו הקב"ה מסתיר את פניו. סבלנו ב-2000 השנים האחרונות. פוגרומים, הוצאות להורג, רצח על רקע דתי, עינויים, כאב, סבל, אוייבים, סטאלין, היטלר, ערפאת.. נראה כאילו אנחנו במריבה גדולה כל הזמן עם הקב"ה הוא באמת שונא אותנו. כאילו ידיו נסתרות – הוא ממש לא נגלה אלינו.. אבל האמת היא שבמקום נסתר עמוק בפנים יש אהבה גדולה כלפינו – הקב"ה אוהב אותנו יותר משאנחנו יכולים אפילו לדמיין... אי שם עמוק למטה ישנה זעקת הקב"ה "טאטי, בבקשה אל תשאיר את מנדל לבד". אי שם הקב"ה זועק "אני לעולם לא אנטוש אתכם". החיבה שלו ממש כאן – כלפי חוץ נראה שהוא שונא אותנו, אבל הסתכלו טוב יותר ותשמעו את זעקתו "בבקשה אל תעזבו אותי!"
למעשה, מעל הארון היו שני כרובים – שתי דמויות של מלאכים מזהב. על פי התורה, כשעם ישראל הלך אחרי הנחיותיו של הקב"ה, הכרובים פנו האחד אל השני. בכיוון ההפוך, כשבני ישראל חטאו, הכרובים היו גב אל גב האחד מן השני. אבל באופן מוזר, כשבית המקדש נשרף ובני ישראל גורשו לתקופה ארוכה של 2000 שנות גלות, במקום להפנות גב האחד לשני, הכרובים חיבקו האחד את השני. זה מראה שהקב"ה באמת אוהב אותנו מכל הלב. כל הרדיפה והשנאה שאנחנו רואים – לעיתים זה נראה שיש לו דרכים מעניינות להראות שהוא אוהב.
אבל אנחנו משתוקקים לרגע בו אנחנו נראה בעיניינו איך כל מה שהוא אי פעם עשה עבורינו במהלך 2000 שנות הגלות היה התגלות של חיבה אדירה ואהבה גדולה!