ידיד קרוב שלח אלי אימייל השבוע, "רבאי,תתקשר אליי בדחיפות! "כמובן שזנחתי הכל והתקשרתי אליו.
"מה קורה?" שאלתי.
"חמותי על ערש דווי בבית הרפואה. אתה יכול להגיע ולומר איתה וידוי? הרופאים אומרים שנשארו לה רק כמה שעות לחיות." (וידוי זו התפילה הנאמרת לפני הפטירה)
"אני כבר מגיע," הבטחתי.
קפצתי למכונית שלי ונסעתי היישר אל בית הרפואה, אבל כפי שכולנו יודעים, נסיעה דרך ניו יורק, פירושה- עומס תנועה ועיכובים.
נסעתי בנתיב השמאלי, עד שמשום מקום הגיעה מונית וחתכה אותי! הוא נסע להנאתו בנתיב האמצעי עד שההבחין באישה המנופפת למונית, אז הוא חתך אותי, עצר לפניי, ונתן לי לחכות כמה דקות עד שהנוסעים שלו נכנסו והתיישבו בבטחה ברכבו.
במהלך דקות התסכול האלה, הבנתי שיש שני סוגים של נהגי מונית בניו יורק. יש נהגים עם מטרה – הם יודעים לאן הם נוסעים, את מקום איסוף הנוסעים שלהם ואת יעד הנסיעה. ויש את הנהגים "המשוטטים" – הם נוסעים במעגלים ללא מטרה, מחפשים אחר מישהו שיקפוץ למכוניתם ויגיד להם לאן לנסוע. ברור ש"שלי", היה מן הסוג השני.
למזלי, הגעתי לבית הרפואה בזמן, ואפילו הספקתי לומר את תפילת הוידוי עם האישה החולה. למרבה הצער, היא נפטרה כמה שעות מאוחר יותר.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מותה וקבורתה של שרה אמנו. אנחנו קוראים על בנה, יצחק, שנשא לאשה את רבקה - זו שהיוותה עבורו נחמה לאחר מות אימו. אבל מדהים לגלות ששם הפרשה הוא "חיי שרה". כיצד קטע המתאר את מותה וקבורתה בפרטי פרטים יכול להקרא "חיי שרה"?
הכל תלוי בצורה בה חיי האדם את חייו.
האם אתה מאלה שנסחפים מהנתיב המרכזי לנתיבים אחרים, מסתכלים לצדדים ומחפשים אחר הכוונה ומנהיג? אולי אתה אחד שהולך לבדו, נמשך בקלות אחר תענוגות חומריים מפתים בצידי הדרך? האם אתה חי חיים נטולי כל משמעות רוחנית?
או, האם אתה חי את חייך עם תחושה חזקה של משמעות, כשאתה יודע בדיוק לאן אתה הולך? כשאתה מתרכז ביעד שלך, קל יותר להתעלם מהתענוגות החומריות בצדי הדרך. אתה יודע שהם לא הדבר האמיתי. יש לך מטרה גבוהה, חשובה יותר. אתה יודע שתורה ומצוות הם המטרה שלך, ואתה יכול לדחות את כל הפיתויים הפיזיים בדרך. אתה יודע שאתה כאן בעולם כדי להפיץ טוב וחסד.
שרה ידעה שהמשימה החשובה ביותר היא להפיץ רוחניות ולהאיר את העולם. משום שהיא התרכזה במטרה גבוהה, החיים שלה לא הגיעו לסיומם כשהיא נפטרה. ילדיה המשיכו בדרך אותו סללה, הלכו בדרכה, ולכן שם הפרשה- "חיי שרה".
זו הסיבה לכך שאנו אומרים את תפילת הוידוי ברגעינו האחרונים. גם אם נסחפנו דרך חיינו ללא משמעות, כשאנחנו עומדים אל מול הסוף, אנחנו מגיעים להבנה, שהתענוגות החומריים לא חשובים – הם נשארים כאן בעולם. רק את האהבה, החסד, התורה והמצוות אנחנו לוקחים איתנו הלאה.