בוקר אחד השבוע, הסעתי את בתי, כהרגלי מדי יום, אל תחנת האוטובוס באפר איסט סייד. פתאום אני מוצא את עצמי תקוע מאחורי משאית אשפה.
אני לא סובל להתקע מאחורי המשאיות האלה, לכן אני תמיד בודק את מצב זרימת התנועה ברחוב לפני שאני פונה אליו. באתו בוקר, למרות הבדיקה החפוזה שלי, המשאית הפתיעה אותי! ומה אתם יודעים- אני יושב מאחוריה מתקדם בקצב של ס"מ לדקה. ניסיתי לעבור לרוורס ללא הצלחה, היו כבר מספר כלי רכב מאחורי.
השעה היתה 8:09, דקה לפני שהיתה אמורה בתי לעלות על האוטובוס. בנסיבות הקיימות לא היה סיכוי שהיא תספיק להגיע אליו בזמן.תוך כדי זחילה איטית מאחורי המשאית, ניסיתי לחייג אל נהג האוטובוס, אך לאחר הניסיון העשירי, הבנתי שהמכשיר שלו כבוי.
הייתי מתוסכל, מתוסכל מאד. הייתי לחוץ לחזור אל המשרד, הייתי מתוכנן ליום עמוס בפגישות חשובות, מענה לטלפונים ולאימיילים שהמתינו לי, וזה חוץ מהאנשים שחיכו לי במשרד בציפיה לסיוע. לא היו חורים בתכנית ולא לקחתי בחשבון תקלות בלתי צפויות. אך כשאני יושב שם מאחורי המשאית הענקית הזאת, לא היה באפשרותי לעשות דבר.
אז התחלתי לחשוב.
ברגעים שכאלה, אנחנו מבינים שאנחנו לא בשליטה. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו מנהלים את חיינו, נדמה לנו שאנחנו בשליטה מלאה על חיינו, על ההצלחות שלנו ואפילו על הכשלונות שלנו- עד שמשהו מתרחש ומזכיר לנו שה' מנהל את העניינים, לא אנחנו.
בפרשת השבוע אנו קוראים את עשרת הדברות. "אנוכי ה' אלוקיך" הוא הדיבר הראשון. החסידות מסבירה שהמילה "אלוקיך" נכתבה ולא המילה "האלוקים". ללמדנו שהאלוקים נמצא איתך תמיד בכל מקום, על כל צעד ושעל בחיים, בכל דרך בה נהיה. עובדה זו נותנת לנו את היכולת והאנרגיה לחפש אותו בכל מה שנעשה. גם כשאנחנו חיים את חיי היומיום הרגילים, אנחנו בחיפוש אחריו.
בסופו של דבר, פספסנו את האוטובוס, הוא עבר זמן רב לפני שהגענו אל התחנה. אבל, למדתי שיעור מאלף ואני יכול לומר שזה היה שווה!