בחורף הזה, קיבל החוף המזרחי שלג, קרח, וגשם קפוא יותר ממה שאי פעם הכיר. עד עתה, ירדו כבר 55.6 אינצ'ים של שלג, עובדה שהופכת את החורף הנוכחי לאחד החורפים המושלגים ביותר בהסטוריה של ניו יורק.
במרכז חב"ד לישראלים יש לנו רכב לשימוש המשרד. נהגים שונים משתמשים בו לעניינים שונים. אז היה זה רק ענין של זמן עד שהחורף התערב לנו בענין הרכב. ביום שישי אחר הצהריים, אחד מאנשי הצוות שלנו ניסה להחנות את המכונית ב , 3rd avenue ונכנס בטעות לתוך ערימה גבוהה של שלג. הכניסה לשם היתה פשוטה, אבל היציאה היתה סיפור אחר לחלוטין.
עד שהגעתי לזירה, לפחות חמישה אנשים, שלא הכרתי, עמדו מסביב בנסיון לעזור. אדם אחד, אדיב במיוחד, הביא סיר עם מים רותחים שניסינו לשפוך על השלג במטרה להמיס אותו, אך ללא הועיל. המכונית סרבה לזוז.
אם היה זה קורה ביום חול רגיל, זה כנראה היה מכעיס, אבל מעט פשוט יותר לטיפול. אך זה התרחש ביום שישי אחר הצהריים והייתי זקוק לרכב לביצוע מספר סידורים לקראת שבת. לא היה לי זמן לבלאגן הזה!
הבלאגן היה חמור מכפי שחשבתי, הסתבר שהרכב היה שקוע עמוק בשלג.
למעשה, השלג היה גוש של קרח ועליו שכבה דקה של שלג. אז במשך שעתיים תמימות עמדנו ונגסנו בקרח, טיפין טיפין. בסופו של תהליך, הצלחתי לנהוג!
הבעל שם טוב לימד אותנו שעלינו למצוא משמעות בכל מצב אליו נקלענו. אז, תוך כדי העבודה המפרכת בפינוי האיטי של הקרח באותו יום שישי, התחלתי לחשוב.
בפרשת השבוע קראנו על המשכן, בית מקדש לאלוקים, שהיהודים בנו בהיותם במדבר. על המשכן היה להפוך למקום מבטח רוחני, מקום להשכנת האלוקים בעולם הזה הגשמי.
כיום, כבר אין לנו משכן או מקדש, אך חכמינו מסבירים שקיים משכן לה' בתוך כל אחד מאיתנו. הנשמה שלנו, אמורה להיות מקום בו אלוקים יכול לשכון ולהרגיש בבית.
תוך כדי שאנחנו מנווטים דרך החיים, כל כך פשוט לנו "להתקע בשלג" ולהיות אדישים לרוחניות. אנחנו נהיים עטופים ושקועים בסביבה החומרית שלנו ובהתחייבויות היומיומיות עד שאנחנו כבר לא מרגישים את החום של היהדות.
וזה מוביל לאפאטיות. אין בנו פשוט את המוטיבציה לצאת ולפעול מחוץ לאיזור הנוחות שלנו. אנחנו הופכים להיות משותקים מרוב הקור המקפיא שהתגנב אלינו.
זהו השלב בו אנו חשים שהגיע הזמן לשינוי. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות בתוך קיפאון וקהות חושים! הגיע הזמן להתחיל לנגוס בקרח טיפין טיפין עד שנתחיל לחוש בנשמה מחדש.
איך משיגים את זה? על ידי קיום מצוה אחת ואחריה עוד אחת ואחריה עוד... בכל פעם שאנחנו נותנים צדקה, מדליקים נרות שבת, מתפללים, מגישים סיוע לקשיש, מברכים על אכילת מזון כשר או כל מצוה אחרת, אנחנו נוגסים בקרח ומאפשרים לחום שבנשמה לנבוע.
לקח לי שעתיים לשחרר את הרכב מהקרח. אם הקפאון סביב נשמותינו מצטבר כבר זמן מה, יתכן ויידרש זמן כדי לשחזר את החום שיש ליהדות להציע. אבל זה שווה כל דקה.