ידיד הטוב אילן* התקשר אלי בשבוע שעבר עם שאלה רצינית ביותר.
"ראביי, לא שמרתי כשרות מימיי, בביתי לא אכלו כשר. אבל כשהשתתפתי בתפילות ראש השנה אצלך, שמעתי והשתכנעתי, החלטתי לקבל על עצמי להשתדל לשמור כשרות."
"היתה לי היום פגישת עסקים עם יהודי נוסף. הפגישה תוכננה לזמן הפסקת הצהרים, אז שיערתי שנכון יהיה לערוך את הפגישה במסעדה כשרה, כיאות לשני יהודים, ובזה אני מרוויח 2 מצוות- אני אשמור על כשרות וגם הלקוח שלי יזכה בארוחה כשרה. אז זה מה שעשיתי, הלכנו למסעדה כשרה במידטאון. הזמנתי געפילטע פיש קלאסי ואחריו כבד קצוץ.
אהיה כנה איתך- זה היה קשה, מכמה סיבות- דבר ראשון, אפשר למצוא מסעדה לא כשרה באיזור בקלות ללא צורך להתרחק, חוץ מזה, אני מעדיף את הטעם של האוכל שאינו כשר וברור גם שאוכל כשר הוא יקר יותר.
אבל, היי! כולנו יודעים שלא קל להיות יהודי, אז עשיתי את זה בכל זאת".
"זה נפלא! " הגבתי, "אז מהי השאלה שלך?"
"באחת הדרשות שלך, דיברת על ההבדל בין מצוה לעבירה והסברת שבשתיהן יש את ה"אוי" ואת ה"אההההה"
ההבדל בין המצוה לעבירה, הסברת, הוא בסדר הדברים- כשאתה עובר עבירה, אתה קודם מרגיש את ה"אההה", העונג והנחת. רק אח"כ, כשאתה מבין מה עשית, מגיעה תחושת ה"אוי". במצוה- לפעמים, כשאתה מקיים אותה אתה לא נהנה מספיק ומרגיש "אוי" ורק כשאתה חושב על המעשה הנפלא שעשית, מגיע ה"אההה", זוהי תחושת העונג על המעשה הנהדר- על המצווה.
"אז היום" המשיך אילן, "הרגשתי היטב את ה"אוי" בעת קיום המצווה- הרגשתי קושי לצאת מאיזור הנוחות שלי, היה גם יקר, אבל לא התחשבתי בכך, ועשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. אך מאוחר יותר, כשהגיע הרגע בו אני אמור להרגיש את ה"אהההה", מצאתי את עצמי סובל מהרעלת מזון שגרמה לקלקול קיבה קשה, תקוע בשירותים למשך שעות. (גם הלקוח שלי, שכמוני, אכל כבד קצוץ, סבל מאותן התוצאות) אני לא יכול לתאר את הכאבים המטורפים שהרגשתי, והכל בגלל הכבד הקצוץ הזה! הייתי יכול לאכול במסעדה לא כשרה ולחסוך מעצמי את כל הצרות האלה. מדוע אני מוכרח לסבול בעת קיום מצוה?!"
ברגע הראשון עלה בדעתי לשאול אותו- "תגיד חבר, אתה באמת לא מעודכן שסושי נבחר כבר מזמן כתחליף לכבד הקצוץ? כבד קצוץ מקורי כבר לא קיים בתפריט מאז יציאת מצרים!"
אבל מה שעניתי למעשה, היה "אין לי מושג. נכון, אני ראביי אבל לא נביא. אני לא יודע מדוע המצווה שלך הסתיימה בהרעלת מזון קשה. אבל אני אומר לך בוודאות שהמצוה שלך נחשבת, ושעוד תראה שהשם יתגמל אותך בזכותה.
"המוח האנושי המוגבל שלנו לא יכול להבין את דרכיו של הבורא האינסופי, ואולי הוא כבר שלח לך תגמול על המצוה הזו?! יתכן ומשמיים גזרו עליך צרות, ובזכות שטרחת מאד לאכול כשר דווקא, ניצלת מהן?!
ואולי היית אמור לאבד סכום גדול של כסף או לקוח רציני באותו היום, ובזכות אכילת כשר, זכית בכך שהנזק הסתכם בהרעלת קיבה בלבד?!
אנחנו לא מקבלים דיווח על חישוביו של הבורא, אבל אתה יכול להיות בטוח שהמצווה שלך לא נעלמה מעיניו והוא ודאי לא מתעלם ממנה.
אנחנו עומדים לחגוג את חג הפורים- היום השמח ביותר בלוח השנה היהודי.
בתקופת מרדכי ואסתר, חיו היהודים תחת איומי השמדה יומיומיים. גזירת המן היתה תלויה מעל ראשיהם למשך 11 חודשים. מעניינת העובדה שדווקא במגילת אסתר, מכל ספרי התנ"ך, לא מוזכר שם ה'. במשך כל 11 החדשים בהם התרחש סיפור הפורים, בורא העולם הסתתר מאיתנו. הוא היה שם בתפקיד המנצח הראשי, אבל באופן מוחבא.
רק לאחר מות המן, היה ברור ליהודים שה' היה לצידם והגן עליהם בכל שלבי ההתרחשות.
אנחנו מצפים בהתרגשות ליום הזה שבו אנחנו נזכה לראות את האלוקים באופן ברור וגלוי. למרות שההמתנה כבר אורכת אלפי שנים, אנחנו עדיין מצפים ומאמינים שהמשיח יכול להגיע בכל יום ושישלוף אותנו מהגלות. כשהמשיח יגיע, ניכנס לעידן חדש, בו נזהה שכל מה שעשה ה' עבורנו היה לתועלתנו בלבד.
הלוואי שהיום המיוחל הזה יגיע בקרוב! אבל עד שזה יקרה, אנחנו נמשיך לקיים מצוות ולהאמין שכל מה שעושה ה'- לטובתנו הוא עושה.
*שם הידיד שונה להגנת הפרטיות