בני בן החמש אוהב לטפס על השיש במטבח ולשבת שם. בכל פעם כשהוא עושה זאת, אני מוריד אותו ומסביר לו שהוא עלול להכאיב לעצמו. אבל ללא קשר למספר הפעמים בהם הסברתי לו את הסכנה שבעניין, מיד למחרת (או מיד בשעה הקרובה!) הוא מטפס לשם שוב.
עד לשבוע הזה.
אתם מבינים, בשבוע שעבר כשהוא טיפס על השיש, הוא נפל והכאיב לעצמו. מאז, הוא לא טיפס לשם שוב. ודי פשוט להבין את הסיבה לכך.
כשאני מסביר את הסכנות, הוא שומע, אבל לא מקשיב, הוא לא קולט ולא מפנים את שאני אומר. אבל כשהוא ממש נופל וחווה את הסכנה, אז הוא מבין.
למען האמת, כולנו כמו בני בן החמש.
סעדתי ארוחת צהריים בשבוע שעבר, בחברת קבוצה של ארבעה אנשים. הם ביקשו ממני שאומר דבר תורה. דיברתי על נושא לשון הרע ורכילות והסברתי שזו עבירה חמורה ושקולה כנגד 3 החטאים הגרועים ביותר- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שוחחנו על הנושא קרוב לעשרים דקות.
באופן מזעזע, לאחר מספר דקות, אחד הסועדים התחיל לשתף אותנו בסיפור עסיסי לגבי מישהו מחברי הקהילה שלו, והם ריכלו במשך 40 הדקות הבאות.לא יכולתי להבין את זה. רק סיימנו לדסקס את חומרת החטא של דיבור לשון הרע, ובכל זאת הם מרכלים?
כשלמדתי בישיבה, המנטור שלי, הרב זלמן גופין, נהג לומר, "אם אתה מגיע לשמוע לא תושפע, אבל אם הגעת להקשיב אתה תקלוט."
זה מה שקרה באותה ארוחת צהריים. כולם שמעו, אך אף אחד לא הקשיב. הם לא הפנימו את הדברים. זה טבעי. אנחנו שומעים מאות שיחות ביום, אך אנחנו לא מקשיבים באופן פעיל על מנת להפנים את רובם.
היהדות שונה, היא מוכרחה להיקלט. כשאנחנו שומעים דברי תורה, עלינו לספוג את שאנו שומעים, אנחנו אמורים להקשיב באופן פעיל ולהרהר. רק אז, אנחנו יכולים להבין באמת ולהפנים את שלמדנו.
אנחנו עומדים לחגוג את החג היפה והשמח, חג הפסח- זמן חירותנו. כשאנו יושבים על יד שולחן ה"סדר", אנחנו לא רק מציינים מאורע היסטורי שהתרחש לפני למעלה מ3000 שנה, אנחנו חווים וחוגגים את חירותנו העכשווית במאה ה-21.
כשנשב בליל הסדר, בשבוע הבא, ונקרא את ההגדה של פסח מתחילתה ועד סופה, בואו נקשיב למילים באופן פעיל על מנת לאפשר לעצמנו לספוג את שההגדה מספרת לנו. בואו נחווה חירות מודרנית, משוחררת מכל עבדות פיזית ורוחנית.
אנחנו מצווים "זכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך."
אל תשמעו את המילים, תקשיבו להם!
הלוואי שנחגוג יחד, בירושלים.